השתלת לב: מי יחפה על החיסרון של נטע לביא?

אם תערכו משאל ביציעי מכבי חיפה מי השחקן שמעורר בהם את תחושת ההזדהות הגדולה ביותר, סביר להניח שיצביעו על נטע לביא. הגוד גאי האולטימטיבי, שחקן שכקפטן קבוצת הנוער הוביל אותה לדאבל, נער הפוסטר של כל מה שאוהדי כדורגל בכלל ואוהדי הירוקים בפרט אוהבים לאהוב. הפציעה שלו, שאתמול התברר כי תשבית אותו לעוד חודשיים לפחות, היא מכה מוראלית קשה לחדר ההלבשה הירוק, שבו לביא מאוד דומיננטי.

זה לא רק העניין המנטאלי. לביא מרבה לחלץ כדורים בחלק המגרש של היריבה. החילוצים הללו מאפשרים לשחקני ההתקפה לקבל מהר את הכדור ולהביך את ההגנה. זה מה שהפך בעונה שעברה את עומר אצילי, ניקיטה רוקאביציה, דוניו וצ'ארון שרי למפלצות התקפיות. במחזורים הראשונים, ובמיוחד במשחק מול הפועל באר שבע, החיסרון של לביא הורגש היטב. מכבי חיפה לא מצליחה לייצר מצבים, ההתקפה תקועה ואלמנט ההפתעה הולך לאיבוד. אפילו בניצחון על הפועל ירושלים ניכר שהמכונה חורקת.

האתגר של מכבי חיפה כעת כפול ומכופל. זה נכון שהפער מהפועל באר שבע עומד על 4 נקודות בלבד ושהקבוצה של רוני לוי לא ממש נראית כמו אחת שתדרוס את הליגה, אבל גם ברק בכר יודע שמעידות נוספות יכולות לעלות ביוקר. הוא זקוק למישהו שיסגור את הבור שמותיר לביא במרכז המגרש. כרגע הקבוצה שלו לא ממש אגרסיבית ולא מאוד מאיימת. התקופה הקרובה תהיה מבחן חשוב לאלופה. עם העומס הצפוי מאירופה, למכבי חיפה אין מרחב תמרון גדול מדי.

בניגוד לשנים עברו, למכבי חיפה יש הפעם מספיק שחקנים לאייש את הקישור האחורי ולנסות למלא את החלל שמשאיר לביא, אלא שעד עכשיו זה לא עבד מי יודע מה. זה הזמן של חוסה רודריגס, מוחמד אבו פאני, עלי מוחמד ומוחמד ג'אבר לפרוח. רק שיזכרו שלא כל יום הפועל ירושלים.

אברהם גרנט הצטייר לאורך השנים כמאמן בונקריסט, אבל זה לא תמיד היה כך. את הפועל פתח תקווה הוא החזיר בסוף שנות ה-80 לקדמת הבמה עם כדורגל יצירתי ויפה, האליפות הראשונה שלו עם מכבי תל אביב ב-1991/2 התאפיינה בשחיטות של היריבות. שנתיים מאוחר יותר, בעונת 1993/4, כשגרנט התמודד עם הסגל הנוצץ והבלתי מנוצח של מכבי חיפה, הוא הפך באחת למפקד של לוחמי גרילה. זה הספיק למקום השני, ולעונת 1994/5 הוא הגיע מוכן. מול הזוהר של איל ברקוביץ', חיים רביבו וסרגיי קנדאורוב הוא הציב את "קבוצת הברומרים". הכישרון של אבי נמני, ניר סביליה ואיציק זוהר נעטף בהרבה מאוד עבודת נגרות. האליפות ההיא הייתה ניצחון הרוח על החומר ועיצבה את גרנט למאמן בעל הסגנון הנוקשה שהכרנו במשך יותר משני עשורים לאחר מכן.

רוני לוי הוא לא גרנט. בקריירת האימון שלו לא היה לו פרק התקפי ראוי לשמו, הוא תמיד היה מאמן זהיר, הלך על בטוח. זה האיש, זה מה שהוא מייצג. אוהדי הפועל באר שבע עיקמו את האף כשהחליף את יוסי אבוקסיס, רבים לא נתנו לו סיכוי. בינתיים הוא שורד יפה, שני הניצחונות על מכבי תל אביב ומכבי חיפה שינו את המומנטום. פתאום הפועל באר שבע הפכה מאוסף שחקנים אקלקטיים למועמדת לאליפות.

עם אופוריית הניצחון בחיפה ופגרת הנבחרת, החשש של הפועל באר שבע היה מנפילת מתח שתוביל לאיבוד נקודות מול מכבי פתח תקווה. בגלל זה היה כל כך חשוב לעבור בשלום את המשחק הזה. בשל כך הזהירות של לוי, שגם כך נחשבת למוגזמת לפעמים, הייתה גדולה אפילו יותר. ויודעים מה? בצדק.

בין מאמנים מסוגו של לוי לאוהדי הקבוצות שלהם יש משבר אמון תמידי. קשה לקבל את הסגנון ואת העובדה שעבורם הניצחון, כמו שאמר מאמן הפוטבול האגדי וינס לומברדי, הוא לא הדבר הכי חשוב, אלא הדבר היחיד. לאוהדים חשובים גם האמצעים, לא רק המטרה. וכשחלק לא מבוטל מיושבי היציעים בטרנר ראה שהמטרה בדרך להשגה אבל האמצעים לא ממש כשרים מבחינתם, הם התחילו לשרוק בוז.

באופן כללי, אין עם זה בעיה. זכותם של אוהדים להתמרמר, וקריאות בוז הן עניין לגיטימי שאפילו לא חורג לתחום האתיקה. רק שאותם חבר'ה ביציע יצטרכו מהר מאוד להחליט מה יותר חשוב עבורם - ריצה לאליפות או כדורגל יפה. את המוצר הראשון הם אולי יקבלו, את השני בטוח לא. הבעיה היא שבוז במשחק ביתי בסיטואציה לחוצה גם כך מקטין מאוד גם את הסיכוי לקבל את מה שנמצא בהישג יד. אין יותר מליקסון, וואקמה, ברדה ובוזגלו. הפועל באר שבע יוצאת למלחמה עם גורדנה, שכטר, אבו עביד, באריירו ולופס. לחבורה הזאת רוני לוי הוא השידוך המושלם. מי שמצפה לשושלת של 2015-18 דינו להתאכזב.

אם חוזרים לרגע לקבוצה ההיא של גרנט מ-1995, היא שכללה את הכיעור לממדים כל כך מפלצתיים, שבסופו של דבר הוא הפך להיות יפהפה. מכבי תל אביב של אז נשכה, שרטה, בעטה. היא גירדה ניצחון והוציאה תיקו בתשעה שחקנים. אבי נמני, סמל הכישרון של הניינטיז, קיבל שני אדומים בעונה ההיא. זו הייתה קבוצה עם כדורגל מאוד לא נוצץ, שבאורח פלא מזוכיסטי היה גם מענג לצפייה בזכות הטקטיות המבריקה של גרנט. הפועל באר שבע הנוכחית, עם שחקנים שחלקם היו בגלגול קודם לוחמי MMA, יכולה להפוך לכזאת. השאלה היא כמה יפריעו לה מבית.

אם תנטרלו את הדרבי, לבית"ר ירושלים יש שני שערים בחמישה משחקים. הקבוצה הזאת לא תבקיע שער גם אם החיים שלה יהיו תלויים בזה. בדקה ה-61 ריצ'מונד בואצ'י לא היה צריך אפילו לשאול את ארנסטס שטקוס לאיפה הוא רוצה את הכדור, הוא פשוט היה צריך לגלגל בקלילות לרשת. איך הכדור שלו חלף עשרה מטר מהקורה, רק הוא ואלוהים יודעים.

כשמסתכלים על השורה התחתונה, בואצ'י החטיא ובית"ר שילמה מחיר יקר. כשמביטים בשורה שמעל, מוצאים שם מהלך אדיר של ירדן שועה. הכול היה מושלם - ההצטרפות למתפרצת, הדהירה קדימה, ההמתנה לבואצ'י ומסירת הזהב היישר לרגל של החלוץ. מהלך שכולו אינטליגנציית כדורגל מושלמת.

לשועה היו לא מעט חיכוכים עם ארווין קומאן. הוא אפילו נזרק מהאימון. לא ברור מהו עתידו של ההולנדי במועדון, אבל גם זה של השחקן לוט בערפל. על דבר אחד אין ויכוח: בית"ר הנוכחית, שלא מצליחה לחבב מפגשים עם הרשת, חייבת לעשות את המקסימום כדי להשאיר אותו. שועה, מבחינתו, צריך להראות נכונות לתת הכול בלי להסתבך בשטויות. לזכותו ייאמר שכבר חודש לא שמענו על תקרית חריגה מכיוונו. הגורל שלו קשור בזה של בית"ר. אם היצר החיובי ימשיך להתעורר, הוא האיש שיוכל לעשות את ההבדל בין מאבקי תחתית לפלייאוף העליון.

אם מה שקרה אתמול בבלומפילד לא ישמש יריית הפתיחה במאבק אמיתי, רציני ונחוש של כל הכוחות האפשריים - לא רק של בית"ר ירושלים, אלא של ממשלת ישראל, המשטרה, משרד המשפטים ומי לא - בגורמים העברייניים שהשתלטו על יציע אוהדי בית"ר ירושלים, באמת שאפשר לסגור את הכדורגל. הרחקה לכל החיים מהמגרשים + כמה חודשים טובים בכלא לאחראים לאלימות יהיו התחלה טובה.

בפועל, כנראה, נשמע צקצוקי לשון, שר בכיר יגיד ש"חייבים למגר את התופעה ולשמור על ביטחונם של האוהדים", מישהו ידבר על הקמת ועדה וכמה בודדים יקבלו הרחקה של חודשיים מהמגרשים. במשך עשר דקות אנשים מעיפים מכות רצח ביציעים ושולחים אוהדים לבית חולים, ואז יוצאת הודעת משטרה על תפיסת שני אוהדים שהשליכו אבוקות. אם אתם רוצים להבין מה לא בסדר, חפשו בהודעת הדוברות שיצאה הבוקר.

בהקשר הזה, יש לציין לטובה את משה חוגג. עזבו את כל מה שקורה מסביב - ויש הרבה ביקורת על מה שקורה מסביב - חוגג באמת הולך עד הסוף עם לה פמיליה. זה לא משהו שאפשר להתעלם ממנו, זה לא משהו שאנחנו רוצים להתעלם ממנו.

בן ביטון.