מנורה שרופה: כך משה חוגג הרס מה שנשאר מבית"ר ירושלים

לא צריך לחזור על המנטרה הקבועה לפיה כדורגל, גם בטלוויזיה, צריך קהל. כולנו כבר מכירים את התמונות האפרוריות של מגרשים ריקים עטופים בפסקול דלוח ולא מסונכרן של שירי אוהדים ובאנימציה מאולצת, למשל בספרד, של יציעים מלאים. הקרירות חודרת דרך המסכים. לא זה המשחק שגדלנו עליו.

ובכל זאת, אפילו בתנאים האובייקטיביים הללו יש הבדלים. האצטדיון בחיפה תמיד מצטלם יפה, גם בלומפילד והמושבה עוברים איכשהו. הכי קשה, לי לפחות, לראות משחק שמועבר מטדי. אולי "קשה" זו לא המילה, יותר בכיוון "עגום". זה המגרש הכי מדכא בעידן האין קהל, אפילו יותר מהי"א באשדוד או מהשרצקיה בקרית שמונה. זה הרבה מעבר לאיכות התאורה או למהמורות בדשא. כנראה שהסיבה לכך היא שלא רק שמדובר באצטדיון רפאים, אלא בכך שהקבוצה שמארחת שם, מקור גאוותה הספורטיבית של בירת ישראל, היא קבוצת רפאים.

היעדר הקהל הוא תירוץ טוב עבור מכבי חיפה, מכבי תל אביב, הפועל באר שבע, אפילו הפועל תל אביב - אבל לא לבית"ר ירושלים. היא לא יכולה להשתמש בטיעון הזה. ראשית, משום שהדרת הרגליים מטדי הייתה בעיה בבית"ר עוד לפני ימי הקורונה, ושנית, כי בשנה שבה מוכרים (לכאורה, בעתיד, ימים יגידו) חצי מהבעלות לאמראתים, הדבר האחרון שצריכים שם הם אוהדים סביב האצטדיון.

המינוף המקווה מהעסקה המתוקשרת הזאת לא הושג. אולי כי בבית"ר ירושלים, מועדון עצוב במיוחד, הפסיקו להאמין. אלה שבעד העסקה מפקפקים בקיומה. אלה שנגדה מפקפקים במציאות. על מכבי תל אביב היו שמועות (מופרכות, לטעמי) שהשחקנים "עשו בכוונה" לדוניס. מה שעצוב בבית"ר הוא ששם אפילו אין את השמועות הללו. אף אחד לא מתכוון להעיף את דראפיץ' וברדה, השחקנים פשוט הולכים על המגרש. עדר ללא רועה שמתקדם לאיטו ועוצר מדי פעם ללחך בעצלתיים עשב.

בית"ר ירושלים משלמת את מחיר הקפריזיות של משה חוגג, שבתוך המעטפת הנוצצת שהוא מנסה להציג לא מתחבא שום דבר. בינתיים נמוג אבק הכוכבים מהמפגש עם בן חליפה בדובאי וחוגג נשאר עם המוצר ללא יחסי הציבור. מה שווה המוצר הזה? מקום בתחתית ליגת העל.

האם בית"ר באמת מנהלת מו"מ עם עומר אצילי וחאתם עבד אלחמיד, כפי שמתיימר חוגג להציג? ואם כן, מדוע לא שמענו מכיוון השחקנים אפילו על כוונה לחתום שם? האם לא הגיוני שמועדון שנתמך על ידי גורם כל כך עשיר כמו בן חליפה יפתה שחקנים לבוא אליו?

הבעיה של חוגג היא שהזמן לא משחק לטובתו. בשנה השלישית במועדון הוא צריך להראות דרך פעולה שפויה. לשנה הרביעית הוא ייכנס בלי קרדיט, בלי תקווה, בלי אמונה שמשהו ישתנה לטובה. שום דבר ממה שנעשה בבית"ר לא נראה הגיוני - לא ההתנהלות וההתרועעות של חוגג עם עבריינים, לא השעבוד האפשרי של כרטיסי שחקן למלווים כפי שנחשף ב-Themarker לפני כשבועיים, לא רכב הפאר בשווי מיליוני שקלים שתמונתו מתפרסמת באינסטגרם רגע אחרי קיצוץ שכר רוחבי לסגל, לא ההדחה של דן איינבינדר מקבוצה שמשוועת למנהיג כמוהו, לא הציוות של ירדן שועה ואלירן עטר באותה קבוצה. הכול רחוק מהמציאות כמו המרחק בין בית"ר לקרבות אליפות אמיתיים.

וכל זה עוד לפני שדיברנו על המכתב המתרפס והמביש ששיגר נשיא המדינה לבן חליפה. המינימום מבחינת הנשיא ראובן ריבלין היה לחכות שייעלמו לפחות מעט מסימני השאלה סביב העסקה בכלל ובן חליפה בפרט. האם זהו מכתב שראוי שייצא מהמשכן הכי מקודש בישראל? קדנציית הנשיאות של ריבלין היא מיקרוקוסמוס לאימפריה שעזר לבנות כיו"ר האגודה והפטרון הפוליטי של המועדון - פעם היה להם הדר בית"רי להתפאר בו, היום זקנתם מביישת את נעוריהם.

אז עוד עונה תעבור. בית"ר תסיים במרכז הטבלה, תפלרטט שוב עם הפלייאוף העליון, אולי תגיע אליו ואולי לא. למי אכפת. לראות שידור מטדי זו חוויה לא נעימה. לא בגלל המגרש, בגלל הקבוצה שמשחקת עליו.

במהלך עונת 2012/13 נקטו אוהדי הפועל תל אביב עמדה: צריך לעודד את הקבוצה בכל מצב. ב-11 בפברואר 2013, בדרבי, הם הובסו ללא תנאי 4:0. שער 5 נותר במקומו, מניף את הדגלים. אפשר להעריך את הגישה הזאת או לבוז לה, השורה התחתונה היא שאז אף אחד לא עזב את היציע לפני שריקת הסיום.

כמעט שמונה שנים חלפו. בדקה ה-77, רגע אחרי שמכבי תל אביב עלתה ל-0:3, קמו האחים ניסנוב ונטשו. הספיק להם. הם לא חשבו על המשחק ההוא, שבמקרה הסתיים באותה תוצאה של אתמול. הם גם לא היו צריכים לחשוב על המשחק ההוא, רק על כך שהם הבעלים של הקבוצה. לבעלים, בניגוד לאוהדים, אסור לעזוב לפני שריקת הסיום.

ניר קלינגר עומד על מאזן 5:0 והפרש שערים 15:0 בחמשת משחקי הדרבי שאותם ניהל בשנתיים האחרונות. זו שורה סטטיסטית שעושה בחילה לכל מי שהעז לאהוד את הפועל תל אביב, ויש אוהדים שיטענו שעל זה בלבד הוא צריך ללכת הביתה. אבל כל מי שראה אתמול את הפועל תל אביב מבין שלא קלינגר הוא הבעיה. מכבי תל אביב, אלמלא הפחד הקבוע שלה מהכרעה מוקדמת של משחקים, הייתה יכולה לפרק אתמול 0:6 או אפילו 0:8.

זה לא נראה כמו דרבי טיפוסי, יותר כמו משחק גביע בשלבים מוקדמים בין קבוצה מליגת העל ליריבה מליגה א'. נניח שקלינגר הוא האשם ויבוא מאמן אחר. האם הוא יהפוך את רז שלמה לשחקן טוב יותר? האם הוא יגרום לגיל יצחק, שבילה שנים בליגה הלאומית, להיות חלוץ פותח לגיטימי? האם הוא יגרום במתק שפתיו לאחים ניסנוב להביא רכש ולדגול באתיקה מקצועית ואישית?

בעולם שבו לא מענישים בהפחתת נקודות מועדוני כדורגל על התנהלות כספית גרועה, הפועל תל אביב לא הייתה יורדת ליגה. ב-1988 הופחתו ממאזנה ארבע נקודות לפני פתיחת העונה, ב-2017 הורידו לה תשע במהלכה. היו לה עונות "רגילות" - 2004/5, 2007/8 למשל - שבהן פלירטטה עם הירידה אבל תמיד הצליחה להישאר. תמיד גם הייתה אמונה שהיא תישאר.

לא הפעם. הפועל תל אביב היא הקבוצה הכי גרועה בליגת העל, בה יש, כידוע, לא מעט קבוצות גרועות. אחרי 90 דקות משפילות כולם יכלו לראות את זה. סליחה, לא כולם. אל תשכחו, ביציע היו אנשים שנטשו בדקה ה-77. לא שהם יכולים או צריכים לעשות משהו בקשר לקבוצה, כן?

מכבי תל אביב הפגינה אתמול את משחקה הטוב ביותר העונה. פטריק ואן לוון השתמש נכון בכלים שעמדו לרשותו. אחרי הכול, הוא מכיר את המועדון, יודע איפה טל בן חיים אוהב לשחק ומבין שאילון אלמוג הוא יהלום שעדיין צריך ללטש.

ועדיין, למרות הניצחון הגדול והיפה באמת, לא יהיה זה מופרך להסיק שהישארות של ואן לוון על הקווים עד תום העונה, כפי שזה נראה כרגע, היא הצהרת כוונות מקצועית של מיטש גולדהאר וג'ק אנגלידיס לוותר על העונה הזאת. ואן לוון הוא ניר לוין בהולנדית - מאמן שנמצא במועדון ומכיר את המערכת טוב דיה כדי לסתום חור. מי שסותם חורים לא מתיימר לרוץ לאליפות.

הכול נזיל, הפער ממכבי חיפה עדיין סגיר, אבל לגולדהאר לא אצה הדרך. הוא, כפי הנראה, לא רוצה להמר. למען האמת, אין לו שום סיבה לעשות את זה. במצב הנוכחי התקבעה במכבי תל אביב תודעה שמה שיהיה יהיה. במחזור הקרוב יוצאת האלופה למושבה, מקום שבהחלט אפשר לאבד בו נקודות. אחר כך יש לה את בני יהודה שתמיד עושה לה את המוות ואת מכבי נתניה. בשלב הזה איבוד נקודות כבר לא יהיה אסון גדול. יותר דחוף למצוא מנכ"ל.