הלילה של מספר 10

"תגיד, לאלו, אולי אחיך ירצה להשתתף במשחק הראווה מול כוכבי הליגה?".

פסקואלה פיוקולה, הבעלים של קבוצת טורונטו איטליה מהליגה הקנדית ואוהד מושבע של נאפולי, לא תלה תקוות רבות ברעיון, אבל החליט בכל זאת לנסות. הוא גם היה מוכן לשלם כדי להשיג יחסי ציבור מעולים למועדון שלו ולליגה המדשדשת. הוא פנה לשחקן החיזוק הארגנטינאי שלו, הידוע בכינויו "לאלו", וביקש ממנו לגייס לאירוע את האח שקפץ לביקור משפחתי בקנדה. אחד בשם דייגו מראדונה.

דייגו הגיע לטורונטו אחרי שהות במרפאת גמילה בשוויץ, ורק כדי לבקר את האח ראול ("לאלו", בתמונה משמאל בציוץ המצורף) שעבד בבית ספר לכדורגל בקנדה וגם שיחק אז בליגה הבכירה. אך ברגע ששמע שיש כדור ודשא, הוא לא יכול היה להגיד לא ללאלו. כי הכדור היה המפלט של מראדונה וגם המקלט שלו. בעזרתו יכול היה להתגבר על כל צרה ולהסתיר את כל הבעיות. החבר העגול סייע לו לשמח אנשים, ואין דבר שמילא אותו יותר מאהבת ההמון.

וכך, ב-2 בספטמבר 1996, קצת יותר מ-6,000 צופים זכו לראות את אחד מגדולי הכדורגלנים בכל הזמנים מלהטט במגרש קטן בסקרבורו, קנדה. רק בשביל לקבל חיבוק.

חודש לפני כן, באוגוסט 1996, הצהיר מראדונה פומבית על בעיית הסמים שלו ועזב את בואנוס איירס לטובת 10 ימי גמילה בז'נבה. "אני רוצה לעשות לזה סוף למען שתי בנותיי", אמר אז. במכון הגמילה בשוויץ נפגש בין היתר עם פסיכיאטרים במטרה להפחית את העומס הרגשי, ומנהל המרפאה טען כי הכוכב אינו "מכור לסמים" אלא "פשוט קורס ברגעים קריטיים תחת עול תהילתו".

בשוויץ היו מרוצים מההתקדמות של מראדונה, אבל לא הרגישו שהמלאכה הושלמה. אלוף העולם הארגנטינאי החליט בכל מקרה לסיים את שהותו והמשיך במסע לאנגליה וספרד, לפני שנחת בקנדה כדי להתארח אצל אחיו הצעיר. החוזה בבוקה ג'וניורס (שהחזירה אותו שוב ב-1997) הסתיים עוד לפני כן, אחרי תקופה בה איבד מיוקרתו עם רצף של חמישה פנדלים מוחמצים ותוצאות גרועות, והכוכב המתבגר לא היה מחויב לאף אחד. ואז הגיעה ההצעה מטורונטו.

הבעלים ממוצא איטלקי, שלקח את טורונטו איטליה וקרא לה על שמו (טורונטו דה פיוקולה), אהב כמובן לראות את מראדונה מככב במדי קבוצתו האהודה נאפולי וזיהה הזדמנות בלתי חוזרת. אחרי שלאלו הביא את האישור, פיוקולה שילם 65 אלף דולר לדייגו, אירח אותו במלונות פאר ונעזר בו לקידום משחק הראווה בין טורונטו איטליה לכוכבי הליגה. המשחק הזה אמור היה לציין 75 שנה להקמת הליגה הלאומית של קנדה, אבל הוצג, פורסם וקודם בשם אחר: "המשחק האחרון של דייגו מראדונה".

קנדה מעולם לא הייתה מדינת כדורגל. ובכל זאת, הביקור של מראדונה בן ה-36 הצליח לרגש לא מעט אנשים. את יציעי אצטדיון בירצ'מאונט הקומפקטי מילאו ב-2 בספטמבר 1996 אוהדים עם דגלי ארגנטינה ועוד יותר כאלה עם חולצות וצעיפי נאפולי. עם כל הכבוד לכוכבי הליגה, כולם באו כדי לראות קוסם אחד.

אחרי ששחקני שתי הקבוצות עלו על כר הדשא, הוצגו יחד לאלו ודייגו בחולצות כחולות ומכנסיים לבנים. לאלו, שלבש בדרך כלל את החולצה מספר 10 בטורונטו, ויתר עליה באופן חד פעמי לטובת האח המפורסם שמזוהה איתה יותר מכל. הוא עבר לספרה 9 ופתח לצדו בקישור.

כבר בדקה השנייה ניסה דייגו לבצע שחזור של "יד האלוהים" וגרם לקהל לצאת מגדרו. כוכבי הליגה עלו ליתרון, טורונטו חזרה במחצית השנייה ובדקה ה-67 הגיע השער של דייגו. לא סתם שער, אלא "שער אולימפי". גול היישר מנקודת הקרן. השוער הנרגש מילאן פופוב ניסה להצמיד את הכדור לחזהו אחרי הקרן המסובבת של מספר 10 ושמט אותו מעבר לקו. הארגנטינאי הניף ידיו והתמסר לחיבוקים של השחקנים ועשרות צופים שנכנסו למגרש. "הוא אמנם לא היה בשיאו, אבל רגל שמאל שלו עדיין פעלה כמו קסם", תיאר המאמן פיטר פיניצוטו את אותו שער שקבע את תוצאת המשחק. "הוא סובב פנימה מנקודת הקרן וחגג כמו ילד קטן. יכולת לראות כמה הוא אוהב לנצח. הוא שנא להפסיד".

בדקה ה-81 ניגש מראדונה להרים עוד כדור קרן, אבל הפעם האוהדים קפצו לעברו ולא אפשרו לו לבעוט עד התערבות כוחות האבטחה. בטורונטו הבינו את הרמז ואחרי ארבע דקות החליטו להבריח אותו מהמגרש. לואי פיוקולה, הבן של הבעלים, היה השחקן שנכנס במקומו בדקה ה-85. "דייגו רק קרץ לעברי, סימן עם היד וירד במהירות לחדר ההלבשה", נזכר השבוע. "הוא לא יכול היה להתקרב כי האוהדים הסתערו לכיוון המגרש. מבחינתי זה היה חלום שהתגשם. רק לראות אותו מתחמם... נותרתי פעור פה. לא חשבנו שיש סיכוי שהוא יגיע, רק כשהופיע לריאיון שלפני המשחק הבנו שזה באמת קורה. זה היה רגע שלא אשכח, כמו את החתונה שלי ולידות הבנים. זה היה חלום שהתגשם".

דייגו הוצא מן האצטדיון עוד לפני שריקת הסיום, אבל חזר בהמשך ואחד הצופים אף זכה בהגרלה בחולצת המשחק של האליל הארגנטינאי. מרקו אנטונוצ'י, קפטן הקבוצה דאז, זכה גם הוא. הקפטן קיבל ממראדונה בחזרה את הסרט שהועבר לכבוד המשחק, בתוספת חתימה עליו. "הערצתי אותו כילד והתמזל מזלי לשחק לצדו", סיפר השבוע בתקשורת הקנדית. "כולנו בחדר ההלבשה פשוט בהינו בו... התבשמנו באותו יום בקמצוץ מההילה של כוכב הכדורגל הגדול מכולם".

גם הבוס פיוקולה התבקש להתייחס לנושא לאחר מותו של מראדונה והודה: "אני עדיין לא מאמין לזה, גם היום. דייגו מראדונה שיחק בקבוצה שלי. זה באמת היה בלתי ייאמן. הוא לא עשה פוזות והיה חברותי ונעים. לחץ ידיים לכולם וחתם למי שרק ביקש. הוא הראה את אהבתו לאחיו כשבא לטורונטו ואת אהבתו לכדורגל ולילדים כשהסכים להופיע". ובפשטות: מראדונה היה צמא לאהבה, וזכה לה בסקרבורו בעת קשה שבה אחרים לא נתנו לו אותה.

"אני תוהה לפעמים אם אנשים עוד אוהבים אותי", הודה בכנות בריאיון האחרון בחייו. הסוגיה הזו ליוותה אותו, מסתבר, לא מעט. יש הסבורים כי האהבה העצומה שהרעיפו עליו, היא שסייעה לו בכלל להגיע לגיל 60 חרף ההתמכרות לסמים ובעיות הבריאות הרבות.

אותו משחק נשכח וזניח - במדינה שלאו דווקא ידועה בחיבתה לכדורגל וחודש לפני עוד נפילה באחת מתקופות השפל בחייו - יכול להמחיש את אייקוניותו של מראדונה. הוא לא היה משמעותי רק עבור אנשים בארגנטינה או בנאפולי. האהבה אליו חצתה גבולות, והוא היה מוכן לחצות כל גבול למענה.