"ארגנטינה לא תהיה אותו דבר בלי דייגו": טור פרידה של דריו פרננדס

זה קרה כשהייתי באימון צהריים. חזרתי הביתה וקיבלתי טלפונים מעיתונאים מארגנטינה ומיוון. לא האמנתי. הוא מסוג האנשים שלא האמנת שאי פעם ימות, הוא כמו אלוהים. הייתה תחושה שלא משנה מה יקרה - הוא ישרוד. ידענו שהמצב שלו רע אבל בתת מודע אתה לא מסוגל לחשוב על זה, האמנתי שהוא יחיה עוד הרבה זמן. אני שבור, הוא היה הכול בשבילי, חלק גדול הילדות שלי מת ברגע אחד. התחברנו למשחק ורצינו להיות מקצוענים בגלל שתי סיבות - הכדור ומראדונה. התאהבנו בשניהם באותה המידה.

הוא היה אגדת החיים שלי, גיבור העל שלנו. ילדים בעולם חלמו להיות סופרמן או באטמן, בארגנטינה גיבור העל היה מראדונה. הוא לא עף או קופץ כמו גיבורי על אלא לובש את החולצה מספר 10 ונעלי כדורגל, אבל הוא היה שלנו. זה יום עצוב לכדורגל ולמדינה שלנו, ארגנטינה כבר לא תהיה אותו הדבר בלעדיו.

ארגנטינאים רבים אוהבים לספר על מה מראדונה היה עבורם, אבל זר לעולם לא יוכל להבין את התחושות. מה שהוא עשה למדינה ב-1986 זה לא משהו שיכול לחזור על עצמו. הוא היה הכול עבור אנשים, אלוהים אנושי, בכל הדוחק והמצוקה הוא גרם לאנשים לחייך, בתוך כל הצרות אנשים ידעו שמתישהו יש משחק של נבחרת ארגנטינה ושל דייגו ארמנדו מראדונה, זה היה מספיק עבורם כדי לשרוד, הוא היה החמצן של המדינה.

שואלים אותי איך אני מתייחס לשנים האחרונות ולשערוריות שליוו אותו בחיים. אנחנו למדנו לחבק אותו בכל מצב. השמחה שהוא הביא לארגנטינה הייתה כל כך הרבה יותר גדולה מהדברים הרעים, שהיה קל מאוד לשכוח לו. הוא היה הדם של האנשים, אז אי אפשר היה לכעוס עליו. הוא עשה דברים רעים, אבל ביחס לשמחה שגרם לאנשים זה היה כלום, בארגנטינה מה שהוא נתן לכדורגל שווה הרבה יותר, זה החיים של האנשים".

בשביל הדור שלי הוא תמיד יהיה הכי גדול. אני אוהב את מסי, אבל זה עולם אחר, ברמת האותנטיות והחיבור למדינה, מראדונה לא היה סתם שחקן גדול, הוא היה הכול. הרבה יותר מכל אדם בארגנטינה. אי אפשר להשוות את זה לאף שחקן אחר ולדעתי גם אי אפשר יהיה להשוות. אולי בעתיד יהיו שחקנים ארגנטינאים נוספים יוצאי דופן, אבל מה שהוא נתן למדינה לא יחזור. זה מתחיל מאיך שהוא גדל, ללא אוכל, מים וחשמל, היה ישן על הרצפה ומשם הוא צמח. מכלום - לספורטאי המפורסם בעולם. אני לא חושב שיחזור עוד סיפור כזה.

הרגע הכי גדול הוא כמובן המשחק נגד אנגליה, שברקע שלו הייתה המלחמה עם האנגלים שנהרגו בה הרבה חיילים ארגנטינאים וזו הייתה סוג של נקמה. מראדונה היה בלתי נתפס באותו משחק, חלום של כדורגל, אנשים זוכרים את המשחק הזה כאילו היה היום, אני זוכר שאחרי המשחק אנשים יצאו לרחוב ובכו, בכו בלי הפסקה. אני כילד שמחתי ולא הבנתי למה הדמעות.

מי שלא היה שם לא יבין מה הרגיש כל ארגנטינאי. הוא קנה את הלב של המדינה במשחק הזה, כשניצחנו 1:2 והוא הבקיע את הצמד. מי יכול להבקיע שני גולים כאלה באותו משחק, שני הגולים הכי מפורסמים שיש. גם כשהוא הבקיע עם היד, רצינו לנשק את היד שלו. לא אכפת לנו מה אנשים חושבים, זה רק אנחנו ודייגו. שלא לדבר על השער השני שהוא לדעתי הכי גדול בהיסטוריה. אז נכון שארגנטינה לא תהיה אותו דבר בלעדיו, אבל גם הכדורגל לא יהיה אותו דבר בלעדיו. תודה לך על הכול דייגו, גיבור העל שלי.