דיוויד בלאט העניק ריאיון נרחב לתקשורת הסרבית, ובו התייחס באריכות גם לפרשה שמנעה ממנו להפוך למאמן נבחרת ישראל. "זה היה אחד הזכרונות הלא נעימים", סיפר בפודקאסט "בלוק". "ב-2004 בחרו בי להיות המאמן הלאומי, והם בדיוק שינו את החוק, שמאמנים חייבים שתהיה להם תעודת אימון מאחת המכללות. באותו זמן כבר הייתי מאמן ראשי די הרבה שנים, וכבר עבדתי כעוזר מאמן הנבחרת למשך 4-5 שנים. הייתי בתהליך של קבלת התעודה, אפילו שהיה לי תואר מפרינסטון ועבדתי בתחום".
לטענת בלאט, האנשים שדחפו לפסילת מינויו היו "כמה עורכי דין בהפועל תל אביב, שרצו להילחם קרב שהיה יותר פוליטי מכל דבר אחר. יו"ר האיגוד, שלא היה האיש החזק בעולם, אמר שדיוויד בלאט לא יכול להיכנס לאולם עד שתהיה לו תעודת אימון. כמו שאתם מתארים לעצמכם, לא הייתי מרוצה מכך, והודעתי שאני לא מעוניין יותר בתפקיד. שנה לאחר מכן הפכתי למאמן נבחרת רוסיה, והשאר היסטוריה. באופן אירוני, אחד המשחקים הראשונים שלי בנבחרת היה נגד ישראל, וניצחנו ב-35 נקודות. עמדתי מול הקהל וניגנו את ההמנון הישראלי, היו לי דמעות בעיניים, ואז היה את ההמנון הרוסי. שאלתי את עצמי - כמה מטופשים הדברים יכולים להיות, ומה אמורים לעשות במצב כזה?"
כשנשאל על ההבדלים בין מכבי והפועל תל אביב, השיב: "אלה שני ארגונים פוליטיים שונים משנות ה-40 וה-50, שהפכו לאגודות ספורט. ההבדל בגישות ובתפיסות תמיד נכנס גם לספורט, היריבות היא קשה. לעתים זה מחמיר והולך לכיוונים לא נכונים, בדיוק ההיפך מאיך שהספורט צריך להיראות. אף פעם לא צריכה להיות שנאה בספורט - צריך תשוקה, התרגשות, עד נקודה מסוימת. אתה לא רוצה שזה יהפוך למשהו אלים או נוטף שנאה".
המאמן הישראלי אף נשאל כיצד ניתן הצליח להתאושש מאכזבות בקריירה שלו: "אם אימנת כל כך הרבה שנים, כמוני, ולא פוטרת - כנראה שלא באמת עבדת. זה התחום. זה לא מקצוע קל, וכנראה שתמצא את עצמך במצבים שלא פועלים כפי שרצית. אין בושה בליפול, הבושה היא אם אתה לא מצליח לקום בחזרה. השאלה הראשונה שצריך לשאול היא איפה אני טעיתי. הקבוצה שלי ב-NBA הגיעה לגמר, ואם היו איתנו שניים מהשחקנים הכי טובים שלנו, אולי היינו זוכים באליפות. באמצע העונה שלאחר מכן פוטרתי, וזה לא היה פשוט. צריך להאמין בעצמך, ועשיתי טעויות ב-NBA - אני יודע שעשיתי. לא עשיתי את העבודה הטובה ביותר שיכולתי לעשות, ממגוון סיבות. מה שלא עשיתי היה לרחם על עצמי, להאשים אחרים או להמציא תירוצים. חשבתי איך אני יכול להשתפר".
אשר להבדלים בין ה-NBA ואירופה, אמר: "אלה שני עולמות שונים לגמרי. ואני לא מדבר רק על החוקים, אורך העונה או השחקנים. יש משחק שלם מחוץ למשחק שהוא שונה לגמרי ממה שאנחנו מכירים באירופה. באירופה העיסוק בדרך כלל היה יותר במשחק עצמו, וב-NBA זה יותר במשחק שמחוץ למשחק. זה הבדל גדול. זה משחק מאוד, מאוד, מאוד שונה. אין לי תלונות, עברתי חוויה שלעולם לא אשכח. אימנתי את השחקן הטוב ביותר במאה ה-21, הייתי חלק מקבוצה שהגיעה לגמר, אלה היו זמנים מיוחדים".
אל תפספס
לבסוף, כשנשאל מה הדבר החשוב ביותר לו כשהוא מנסה לבנות קבוצה, סיפר: "באחת העונות, כשלא היתה לי משרת אימון, הוזמנתי לסן אנטוניו, לקראת פתיחת עונת ה-NBA. היתה לי ההזדמנות לדבר עם אר סי ביופורד וגרג פופוביץ', ולשאול מה הם מחפשים בשחקנים. כולם אמרו את אותו הדבר - אופי. בכל פעם שבניתי קבוצות, תמיד ניסיתי להתחיל עם אופי. אפשר לעבוד סביב הרבה דברים - אם מישהו לא יודע למסור, אפשר להתמודד. כנ"ל לגבי ריבאונדים. אם הוא לא שומר טוב, מחביאים אותו. אבל אם למישהו אין אופי, אין מה לעשות".