מבחן הבירה: רפאל נדאל הוכיח שהוא כנראה גם הספורטאי הנחמד מכולם

כולם ספורטאים גדולים אבל את מי היית מסדר לבת שלך? מי משעמם ומלא בעצמו, ומי בטוח שהוא בן האלוהים? השבוע בו לברון, רונאלדו, זהבי ונדאל עוררו את השאלה הקלישאתית: עם מי היית רוצה "לשבת לכוס בירה"?

שחקני לוס אנג'לס לייקרס חוגגים זכייה באליפות ה-NBA (מתוך חשבון הטוויטר של הלייקרס)

כצופים ואוהדים אין לנו יכולת אמיתית להכיר את הספורטאים או להסיק משהו על האופי שלהם דרך הביצועים שלהם על המגרש. גם לא מהדמות שמועברת אלינו מהרשתות החברתיות. הדוגמה שלנצח אזכיר כטראומה עבורי היא ריאן גיגס, הכדורגלן האהוב וההגון והנאמן, שניהל רומן עם אשתו של אחיו, בחטא בלתי נסלח, ששיקף פער לא הגיוני בין הספורטאי לאדם. אי אפשר לדעת. מה שרואים על המגרש משקף בצורה מעוותת תכונות חברתיות של אדם, מראה את הספורטאים רק בזירה אחת ספציפית, לחוצה ורוויית מתחים, וגם ברשתות החברתיות או בריאיונות זו בדרך כלל תמונה מהונדסת ומלאכותית. בדרך כלל הסקת המסקנות תהיה די שטחית: ההוא ג'נטלמן, ההוא מניאק.

ועם זאת, יש עם זאת. אחרי השעות הרבות שבילינו יחד, אחרי כל החוויות שחלקנו - נוצרת קרבה. או לפחות תחושה של קרבה. תחושה שאנחנו מכירים את הספורטאים. במיוחד אלה שאנחנו מלווים שנים ארוכות, באופן עקבי ואינטנסיבי. אנחנו מרגישים ש"עברנו איתם מסע" (ולא סתם איתם, אלא לצדם!), ראינו אותם מתבגרים ומשתנים לנגד עינינו, חווינו איתם ניצחונות והפסדים, רגעי אושר טהור ומפלות ודמעות, ובכלל - רגעים חזקים שבהם "כל המסיכות הוסרו". כך שמבחינתנו עם הזמן כבר למדנו להבין מי רגיש ומי קר רוח, מי שחצן ומי קשוח, מי נרקסיסט ואגוצנטרי, ועם מי "היית שמח לשבת לבירה", כמיטב הקלישאה.

השבוע האחרון סיפק עוד טעימה מכמה ספורטאים גדולים והבהיר את מידת החיבה האישית שהם מעוררים, ולפני שאתחיל לברבר ולומר את דעתי, את מי למדתי לחבב ומי התגלה כפוץ, נדרשת הבהרה: אין סיכוי שתסכימו איתי, וזה בסדר. אם על הביצועים הספורטיביים אין הסכמה, אז בטח שלא תהיה על דברים כמו ניתוחי אופי, שכאמור הם לא רק שטחיים ונטולי בסיס, אלא בעיקר סובייקטיביים ומבוססים על ראייה מעוותת של אדם. ובכל זאת, הלכתי על זה.

עוד בוואלה! NEWS

מסר לג'ורדן: לברון תיעד את עצמו צופה ב"ריקוד האחרון" ו"עושה שיעורי בית"

לכתבה המלאה
לא נראה בחור כיפי במיוחד. לברון (צילום: אימג'בנק GettyImages)

לברון ג'יימס

הקומיקאי קווין הארט עשה פעם חיקוי מצחיק מאוד של לברון. "אני עובד קשה כל החיים", אומר לברון, והארט עונה לו: "מה? אנחנו משחק קלפים!". "כל בוקר אני בחדר כושר, מקדיש את חיי למשחק", ממשיך לברון, והארט צועק עליו: "על מה אתה מדבר בנאדם, זה קלפים, למה אתה צריך לנאום עכשיו?". הקטע הזה, שהוא אומנם קומי אבל משום מה יש הרגשה שבבסיסו יש לא מעט אמת, ממחיש את הרצינות והמסירות שבה מתייחס לברון לקריירה שלו, ולעצמו. זה מתבטא בעבודה בלתי פוסקת, גישה מקצוענית ומחויבות חולנית (הוא סיפר למשל שבשנה שעברה ראה כל משחק ומשחק בפלייאוף, על אף שלא השתתף בו, רק כדי להזכיר לעצמו את המעמד ומה נדרש בו) - אבל גם במחשבה ועיסוק אובססיביים בתדמית ובמורשת שלו.

עוד בוואלה! NEWS

לברון ג'יימס נבחר פה אחד ל-MVP של סדרת הגמר: "רוצה את הכבוד שמגיע לי"

לכתבה המלאה

אין פה ניסיון לפקפק בגדולה של לברון, חס ושלום, נדמה שהוא כבר בשלב בקריירה שכל ניסיון כזה נראה קטנוני ומאולץ. זו סתם רתיעה אישית מאנשים קפוצי תחת. כשאחרי ההעפלה לגמר והזכייה באליפות המערב הוא מסרב לחגוג ונשאר לשבת על הפרקט, זה נראה קצת מאולץ. קטע של "דוגמה אישית". "מסר לחברים". "גישה ווינרית". כן, אנחנו יודעים שהמשימה לא הושלמה, לא צריך להתנשא. וכשהוא מגיע למסיבת העיתונאים עם סיגר, אפשר להבין את שביעות הרצון שלו, הנה יש לו הזדמנות לסתום את הפה לכל מיני עיתונאים קטנים ורזים שמלכלכים עליו כל החיים ותופסים כותרות על חשבונו, והנה הוא עכשיו אלוף; ובכל זאת, בשביל מה ההתרברבות?

קשה לדמיין תחת אילו לחצים הוא חי, כמה ציפיות, כל העיניים עליו מגיל 15. בגלל הגישה המקצועית הזאת שלו הוא שמר על עצמו בטופ כל הקריירה (יחד עם נתונים פיזיים כמובן וחוכמת משחק), אבל יש לה גם מחיר חברתי. הוא תמיד מרגיש שהוא צריך להגיד את הדבר הנכון. לשמש דוגמה. להיות מלא פאתוס. במילים אחרות, ספורטאי גדול, אבל טיפוס קצת משעמם, מעט מתיש. או בקיצור, לא מישהו שבא לך לשחק איתו קלפים.

עוד בוואלה! NEWS

אף אחד לא ידביק אותו: הבועה הבליטה את הגדולה של לברון ג'יימס

לכתבה המלאה
נרדף ברמה קונספירטיבית? רונאלדו (צילום: רויטרס)

ערן זהבי, כריסטיאנו רונאלדו

הנה עוד שני אנשים נטולי הומור עצמי, שמתייחסים אל עצמם ברצינות תהומית, ופשוט לא נראים חברים כיפיים במיוחד. אם בעבר המבחן הגברי האידיאלי עבורי היה מתומצת לשאלה "האם הייתי מסדר אותו לאחותי", עם השנים המבחן הפך קשה אף יותר וכיום הוא "האם הייתי רוצה שיתחתן עם הבת שלי", ואומנם כרגע נראה שטרם נולד הזכר שיעמוד בו, אבל נדמה שבמקרה של השניים האלה התשובה המסתמנת היא שלילית.

לגבי זהבי, זה ברור. אין צורך לציין את ההערכה אליו כסקורר, ושהייתי רוצה אותו בקבוצת הכדורגל שלי, כחלוץ המרכזי שלי, עם הנחישות, התשוקה והרעב שלו (ורגל שמאל, ימין וראש) - אבל כחתן? ייתכן שאעדיף אדם שלא מונע מיצר נקמה. אדם שבא מאהבה, ולא אחד שרק רוצה לסתום לכולם את הפה. אז נכון, נדמה שלא ייתן למשפחה לשקוע לעתות משבר, יעשה הכול על מנת להגן על אהוביו ובכל בוקר יקום חדור מטרה על מנת לחזור למסלול, אבל באיזה מחיר? האם ברגעי לחץ ומשבר יתעמת עם חבריו ואלה שלצדו? האם יסחוף את אהוביו לתחושת "כל העולם נגדנו"? ואם הניצחון מושג לבד, ולמעשה בזמן שהוא חוגג אלה שלצדו מתקשים לשמוח עבורו (לנוכח הדכדוך שהראו וייסמן ודאבור אחרי שער הניצחון שלו), מה הטעם?

ובנוגע לכריסטיאנו, השחקן הדגול והנערץ, אהוב לבי, ובכן, תמיד הוא נראה לי מעט "מטורלל", קצת מוגזם, אבל השבוע המחיש שאולי זה קצת יותר מדי. תמיד היה בו נרקיסיזם מופגן, על גבול חוסר המודעות (עד איזה גיל הוא ימשיך להעלות לאינסטגרם תמונות שלו בלי חולצה?), תמיד הוא הרגיש שמגיע לו יותר כבוד והערכה, אבל דווקא התגובה של אחותו לקורונה שלו המחישה שמשפחת רונאלדו רואה בילד כבן האלוהים, לא פחות. "זו התרמית הגדולה שראיתי בחיי", כתבה אחותו, "כריסטיאנו יהיה זה שיפקח את עיני העולם!". האם הוא ייתן למשהו כמו פרוטוקול רפואי לעצור אותו? האם הם באמת מאמינים שם שהכול קונספירציה והעולם המציא נגיף כדי למנוע מכריסטיאנו הקדוש לנצח את ליאו מסי וברצלונה? לא נתפלא, ונמשיך חעקוב, מרחוק.

עוד בוואלה! NEWS

רונאלדו הגיע לבידוד באיטליה "בטיסה מאושרת", אחותו: "הוא חולה? זה שקר"

לכתבה המלאה
איך הקשוח מכולם מצליח להיות הנחמד מכולם? איך זה ייתכן? רפא (צילום: AP)

רפאל נדאל

ולעומתם יש את רפא. הנסיך והמלך. האיש שמציג את השילוב האידיאלי, עם הפער הכי גדול בין הנמר הפייטר על המגרש לחתלתול החביב והצנוע שמחוצה לו. איך הקשוח מכולם מצליח להיות הנחמד מכולם? איך זה ייתכן? תמיד אומר את הדבר הנכון. תמיד מנומס, תמיד מאוזן. לא מתרברב, לא נסחף, אבל גם לא מצועצע. אם פדרר לעתים נראה מלוקק מדי, ודג'וקוביץ' מתריס מדי, נדאל משדר אותנטיות. תחרותי במידה המושלמת. זה מעבר לקסם אישי. לא סתם ג'נטלמניות מזויפת. אלה עקרונות אמיתיים. הסמל לאצילות של הטניס. גוראן איבניסביץ', המאמן של דג'וקוביץ', אמר לפני הרולאן גארוס ש"לנדאל אין סיכוי". אולי זו הייתה רק לוחמה פסיכולוגית, אבל כמו שקרלוס מויה (המאמן של רפא) אמר, "מהמחנה של נדאל לעולם לא תשמעו הצהרות כאלה". אלו אנרגיות אחרות.

עוד בוואלה! NEWS

"הגדול בהיסטוריה": בעולם חוגגים את ההישג של רפאל נדאל, מאמנו עוקץ את מחנה דג'וקוביץ'

לכתבה המלאה

ואז, אחרי המשחק, אחרי שהשווה את שיא כל הזמנים, הוא לא מצטדק, לא מכחיש שהוא הולך על השיא. "מעולם לא הסתרתי את זה, תמיד אמרתי אותו דבר, שהייתי שמח להיות זה שמסיים את הקריירה עם הכי הרבה גרנד סלאמים. אין ספק, לא?", אומר רפא בגילוי לב, ומיד מוכיח שהוא גם קילר וגם בודהה: "אבל מצד שני אני אומר, בסדר, אלך בדרך שלי. אני לא יכול כל הזמן לחשוב שלפדרר יש ככה, ולנובאק יש ככה, אי אפשר כל הזמן להיות לא מרוצה כי לשכן שלך יש בית יותר גדול או סירה יותר גדולה או טלפון יותר טוב. אתה צריך לחיות את החיים שלך, נכון? ככה עשיתי כל חיי, הלכתי במסלול שלי, מנסה לעשות את המיטב בכל יום ויום". קח אותנו איתך.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully