אף אחד לא ידביק אותו: הבועה הבליטה את הגדולה של לברון ג'יימס

זהו, הפעם זה נגמר באמת. עונת 2019/20 של ה-NBA הסתיימה 354 ימים לאחר שהחלה. אם יש מישהו אחד שאני כועס עליו הוא סולומון היל, כי הסל שלו בשניות הסיום מנע מהשלשה של דוויט הווארד להיות הסל האחרון של העונה הזאת. לעונה הכי פחות הגיונית בתולדות הליגה הגיע שהסל האחרון שלה יהיה שלשה של דוויט הווארד.

גם בעונה הכי פחות הגיונית בתולדות ה-NBA, אין הפתעות בקטגוריית הגיבור הראשי. בסופו של דבר, הגורם החשוב ביותר בפלייאוף הבועה היה שלברון ג'יימס הוא עדיין השחקן הטוב בעולם והוא הגיע מוכן יותר מכל אחד אחר לסיטואציה החריגה שהוא נקלע אליה. הדבר הבטוח היחיד בחודשיים האחרונים היה שלברון יופיע לכל משחק, לכל סדרה, ישתפר ככל שהסדרה תתקדם, יתעלה ברגעים שהלייקרס יתקשו. הוא כבר מעבר לשיא מבחינה פיזית, הוא כנראה כבר לא מסוגל לקלוע מעל ל-40 נקודות שמונה פעמים במהלך הפלייאוף כפי שעשה לפני שנתיים בקליבלנד, לרגעים בודדים שחקנים יריבים אפילו הצליחו להשתוות אליו. אבל בזמן ששחקן כמו ג'ימי באטלר צריך להתאושש מהדו קרב במשחק השלישי והחמישי, לברון פשוט מופיע לעוד משחק גדול במשחק הרביעי והשישי. הוא הכי טוב, הכי חכם, הכי חזק מנטלית והוא לא הולך לשום מקום.

נו, אז יותר גדול ממייקל או לא יותר גדול ממייקל? ההשוואות ההיסטוריות האלה הן עסק בעייתי, ואמשיך להימנע מלהביע דעה אישית חד משמעית לגבי שחקנים שלא עקבתי אחריהם באותה מידה בזמן אמת ושיחקו בתקופות אחרות לגמרי. אבל ניתן לזהות מגמות בקונצנזוס של השיח, ואני חושב שאחרי האליפות הזאת המגמה תהיה שמותר, רשמית, להשוות. זה בפני עצמו הישג עצום של קינג ג'יימס, כי מייקל ג'ורדן הוא לא רק אחד הספורטאים הגדולים בהיסטוריה, הוא גם מיתוס בלתי נגיש. לברון תמיד יהיה אנושי יותר מהמיתוס של מייקל, ואם מאוד רוצים להיות פואטיים ניתן לטעון שהלילה הוא הפך לאדם בדרגת אל. והקריירה שלו רחוקה מלהסתיים. אני מאמין גם שהקונצנזוס יתקבע על כך שלברון הוא אחד משני הגדולים בכל הזמנים, שיהיה יותר ויותר קשה להשוות אליו כל אחד אחר. כמובן, לכל אחד יש דעה ויהיו לא מעט אנשים שיחשבו אחרת, אבל עוד עשר ועשרים שנה כל דעה אחרת כבר תיחשב לשולית.

לברון שבר והעצים הרבה מאוד שיאים סטטיסטיים אישיים בפלייאוף הזה, אך זה שידברו עליו במיוחד הוא האליפות השלישית ככוכב הראשי בשלוש קבוצות שונות. השיא הזה מעיד פחות על איכות ויותר על השינוי התפיסתי שהוא יזם והוביל: לפניו, סופרסטארים פשוט לא היו עוברים קבוצות כל כך הרבה פעמים. למעברים האלה יש חסרונות, בכל פעם מחדש צריך להתחיל מאפס, להכיר סגל חדש, להבין מי השחקנים שניתן לרוץ איתם לאליפות. אבל המעברים האלה מאפשרים ללברון להימנע משחיקה אישית וקבוצתית ולהיתקע בקבוצות מעבר לשיא. הסגל הנוכחי של הלייקרס לוקט משאריות ומהשחקן השלישי והלאה יש בו מחסור בולט בכישרון, אבל הצעירים שזכו להזדמנות חייהם והוותיקים שבאו כי רצו הזדמנות אחרונה הגיעו לעונה הזאת רעבים מאוד ומוכנים להשליך את יהבם על המנהיג.

לא רק השחקן הטוב ביותר בפלייאוף הזה שיחק בלייקרס, גם השחקן השני הכי טוב. דיוויס נראה בלתי ניתן לעצירה עד לשבוע האחרון בו ההגנה של מיאמי הצליחה מעט להקשות עליו, אבל גם כשבהתקפה הוא לקח צעד אחורה הנוכחות ההגנתית שלו נותרה מופתית. את הפלייאוף ההגנתי של דיוויס ניתן להציב בשורה אחת עם הפלייאופים ההגנתיים האישיים הגדולים ביותר: ברמה של דריימונד גרין, קווין גארנט ובן וואלאס בשיאם. הדקות הראשונות של המשחק השישי הדגימו את זה בצורה הטובה ביותר, דיוויס תפקד כהגנה של איש אחד ופעם אחר פעם ניצח מהלכים של שני שחקנים מולו. הוא גרם לשחקני מיאמי לפחד לעלות לזריקה, הכריח אותם לנסות למסור וחטף את המסירה. הוא גרם לבאם אדבאיו להיראות חסר אונים עד שהוריד הילוך ב-30 הפרש.

כשמוסיפים לכך את היכולת ההתקפית (27.7 נקודות למשחק ב-57.1 אחוזים מהשדה, 38.3 אחוזים מהשלוש ו-83.2 אחוזים מהעונשין) ואת שלשת הניצחון ההיא מול דנבר, מקבלים פלייאוף מדהים של שחקן שהגיע עם מעט מאוד ניסיון בפוסט סיזן. דיוויס הוא הכוכב השני האידיאלי לצד לברון, שחקן פנים שמשיג נקודות בכל דרך אפשרית, אוטם את הצבע, שומר על חמש עמדות ולא צריך את הכדור ביד כדי לככב. אם לברון יידע להעביר את השרביט בצורה חלקה, לשניים האלה יכולות להיות עוד כמה שנים טובות מאוד ביחד.

הלייקרס זכו הלילה באליפות ה-17 שלהם והשתוו לבוסטון סלטיקס כמועדון המעוטר בליגה. הסיבה המרכזית לכך היא ג'רי באס, הבעלים המיתולוגי שרכש את הקבוצה ב-1979 והפך אותה למותג ולמגנט לכוכבים הגדולים בעולם. באס הלך לעולמו ב-2013 והותיר את הקבוצה לילדיו, כאשר בנו ג'ים הפך לנשיא לענייני כדורסל. לאחר מספר שנים כושלות, לפני כשלוש וחצי שנים, הבת ג'יני ביצעה הפיכה שקטה, הדיחה את ג'ים ואת הג'נרל מנג'ר שעבר זמנו מיץ' קופצ'אק והוציאה את הלייקרס לדרך חדשה.

יכול להיות שאלמלא האחות המוצלחת הייתה לוקחת שליטה גם על הצד המקצועי, הלייקרס לא היו מצליחים ליצור סיטואציה מספיק אטרקטיבית כדי לשכנע את לברון להגיע. גם לאחר שהמלך התמקם על הלוח ודאג די לבד להביא את אנתוני דיוויס, צריך היה למצוא את המאמן הנכון ולבנות סגל מנצח עם מעט מאוד מרחב תמרון. על כך מגיע הקרדיט לרוב פלינקה, שבאס מינתה לג'נרל מנג'ר כחלק מההפיכה השקטה.

ב-NBA, מי שמקבל את גביע האליפות הוא הבעלים של הקבוצה, והלילה התרחשו שני תקדימים: לראשונה הגביע ניתן לאישה, ולראשונה היא ויתרה על קבלת הגביע בעצמה ופשוט נתנה לשחקנים לקחת אותו. הרגע הקטן והיפה הזה, בו באס שמה את עצמה בצד ומבהירה שהגביע שייך קודם כל לשחקנים שזכו בו, אולי מדגים מה נוכחות נשית יכולה לעשות לליגה. ג'יני באס לא צריכה את גביע האליפות כדי להיות האישה החזקה באחד ממועדוני הספורט הגדולים בעולם, היא לא צריכה את הטפיחה הזאת על האגו. אני בטוח שהיא יודעת שהיא שיקמה את הלייקרס ושיש לה חלק מכריע בשימור המורשת של אבא שלה, המורשת של קובי בריאנט, המורשת של מג'יק ג'ונסון שנשאר חלק חשוב מהמועדון.

לפני המשחק השישי, הדבר היחיד שהיה יכול להפתיע אותי באמת היה שמיאמי פשוט לא תופיע. החבורה הלוחמת הזאת מצאה כל פעם מחדש את הדרך להישאר בעניינים ולתת כל מה שיש לה, אבל מסתבר שגם האנרגיות שלה יכולות להיגמר בסופו של דבר, אך זה לא צריך להקטין במאומה את ההישג הגדול של המועדון הבלתי נלאה הזה. ההיט לקחו סגל שמבוסס על כוכב שקבוצות אחרות לא רצו, ילדים שלא נחשבו לכישרונות יוצאי דופן, שחקנים שלא נבחרו בדראפט וותיקים שנראו בדרך למטה ויצרו ממנו קונטנדרית אמיתית. מיאמי הדיחה את הקבוצה הטובה בעונה הרגילה, הגיעה לגמר עם מאזן 3:12 והייתה היחידה שניצחה פעמיים את הלייקרס למרות פציעות של שניים משלושת הכוכבים שלה. זו קבוצה מיוחדת שמשחקת במועדון מיוחד עם מנהל מיוחד, מאמן מיוחד וכוכבים מיוחדים. היא כאן כדי להישאר.

מיאמי בדרך לקיץ מסקרן בו יהיה לה מקום מתחת לתקרת השכר. פט ריילי אוהב לפנות מקום למקרה שתהיה הזדמנות להחתים סופרסטאר, ויאניס עשוי לחכות בקיץ הבא, אבל משמעות שמירה המקום עבורו היא ויתור על שחקנים שמסיימים חוזה כמו גוראן דארגיץ' וג'יי קראודר. אני חושב שהפעם הגישה של ריילי צריכה להיות שהקבוצה שלו לא זקוקה לעוד כוכב אלא לשימור הקיים ואולי שדרוג בצוות המסייע אם הוא מתאפשר. מיאמי מספקת סיטואציה מספיק טובה כדי לפתות אפילו שחקנים חופשיים שנמצאים בסיטואציה מצוינת עבורם, כמו פרד ואנווליט וג'רמי גרנט, אם ריילי יצליח להביא שחקן או שניים כאלה זה כנראה יהיה נכון יותר לוותר על דראגיץ' המזדקן וקראודר חסר היציבות בקליעה. אבל גם אם הסגל יישאר כמו שהוא עם תוספת קטנה, זו קבוצה שתהיה בצמרת הגבוהה עד להודעה חדשה.

אדם סילבר הוא אחד המנצחים הגדולים של העונה. פרוייקט הבועה נשמע בלתי אפשרי כשהוא נהגה, נראה כמעט חסר סיכוי כשהוא החל, הפך לעוד יותר מסובך כשהשחקנים החליטו לשבות (זוכרים?) והסתיים ללא תקלות. שלושה חודשים בלי אף נדבק בקרב השחקנים זה הישג שעוד ייזכר כלא פחות גדול מכל דבר אחר שקרה בעונה הזאת. הקשר בין השחקנים לבין עצמם ובין השחקנים להנהלות ולליגה רק התחזק, העוצמה הפוליטית של הליגה רק התחזקה. סילבר הוא כרגע מהאנשים היותר מוערכים בארצות הברית בזכות יכולת ההנהגה שלו וההתמודדות עם מגפת הקורונה לכל אורך הדרך.

השחקנים דיברו לאורך הדרך על הקושי לתפקד בסיטואציה ההזויה הזו, ואני בטוח שעם הזמן נשמע יותר ויותר על חוויית הבועה. האם זה מקטין באיזושהי דרך מהאליפות של הלייקרס? ממש לא. אם כבר, זה רק מעצים את ההישג, את החוסן הנפשי שנדרש מהאלופה. אני מאמין שברזומה של לברון האליפות הזו תיזכר רק כיותר מרשימה, כעדות לעוצמה המנטלית שהוא פיתח עם השנים והעביר גם לשחקנים שסביבו. אולי יהיה קשה להעריך את הלייקרס ביחס לאלופות אחרות, גם בגלל שהיריבות שהיו אמורות להקשות עליה לא שרדו את הבועה, אבל לשם כך יהיו לקבוצה הזאת עוד כמה שנים לשכנע בגדולתה ההיסטורית בעונות הגיוניות יותר, בתקווה שכבר עוד כמה חודשים תתחיל אחת כזאת.