הלייקרס זכו באליפות ה-17 בתולדותיהם

נועדה לזה: לאחת העונות המשוגעות בתולדות ה-NBA לא היה יכול להיות סוף אחר

המיקום ההיסטורי העדכני של לברון מול ג'ורדן, החיבור המושלם של אנתוני דייויס, החלק של פרנק ווגל והתרומה השמיימית של קובי. אחרי עונה מוזרה וייחודית, נראה שהאליפות של הלייקרס היא לא פחות מגורל. כך נראתה הדרך לטבעת, שלב אחרי שלב. מתוך ספר לסיכום עונת ה-NBA

שגיא רפאל
שחקני לוס אנג'לס לייקרס חוגגים זכייה באליפות ה-NBA (מתוך חשבון הטוויטר של הלייקרס)

הלייקרס סיימו עונה נהדרת עם אליפות. אחרי שש עונות בלי פלייאוף, הם חזרו לפלייאוף בסערה, הלכו עד הסוף וזכו בגביע לארי אובריאן. העיניים מתמקדות בלברון ג'יימס. אליפות רביעית שלו, במדי קבוצה שלישית, הראשון שעושה את זה כשחקן המרכזי בכל שלוש הקבוצות. הראשון שזוכה בפרס ה-MVP של הגמר במדי שלוש קבוצות שונות. זה כמובן מעלה שוב את דיוני ה-GOAT - השחקן הכי גדול בכל הזמנים, אז בואו נתחיל עם העז בחדר.

בספורט יש רק דבר אחד חשוב - ניצחון. הוא קובע הכול. רוצים לדעת מי הכי טוב? תסתכלו על הפרקט. אלא שדיוני השחקן הכי גדול בכל הזמנים סוטים לחלוטין מספורט - הם תיאורטיים לחלוטין. אין שום דרך להפגיש שחקנים מזמנים שונים, אין שום דרך להשוות הישגים. מה השווי של תשע אליפויות רצופות בשנות ה-60 לעומת שש בשנות ה-90? כאן נכנסת לפעולה מערכת הדעות והאמונות של כולנו. איזה אמונה אנחנו מחזיקים על השחקן המדובר.

הדיון כמובן מתרכז בשני שחקנים - מייקל ג'ורדן ולברון ג'יימס. שניהם בשיאם היו הכי גדולים שיש. אני לא אמנה כאן את ההישגים של השניים, כי בסופו של דבר הם אינם אלה שיקבעו עבור כל אחד מאיתנו. מי שחושב שמייקל הוא הגדול בכל הזמנים יבחר להבליט הישגים מסויימים שלו, ולהזניח צדדים פחות חיוביים. מי שחושב שלברון הוא הגדול בכל הזמנים יעשה אותן בחירות לגבי לברון. אז בואו ננסה לרדת לשורש החוויה שכל אחד מהשחקנים השאיר לאוהדים.

אם מדברים על מייקל, אפשר לדבר על אמונה אחת חזקה שעבור מי שצפה בו בשנות ה-80 וה-90 הפכה לאמת בלתי מעורערת. אמת שאם נערער עליה, נערער על סלע קיומנו - מייקל בלתי מנוצח. שנות ה-80 הציגו את מייקל השחקן הענק. שנות ה-90 הפכו אותו לאלוף ובלתי מנוצח. משנת 1991 מייקל זכה בשש אליפויות, בשש העונות המלאות שבהן שיחק בליגה. באליפות הראשונה הגישה הייתה שזה מגיע לו. באליפות השנייה הוא התחיל לקבע את מעמדו. באליפות השלישית כבר היו תקוות שהנה עולה כוח חדש. כשהוא פרש זו הייתה מכה, אבל גם אנחת רווחה. הוא נותן לאחרים צ'אנס. כשהוא חזר והבולס היו טובים יותר וחזקים יותר זה היה ייאוש. באליפות הרביעית, חמישית ושישית הבנו - כל זמן שהוא רוצה את זה, זה שלו. אין שום כוח ביקום שיכול לקחת ממנו את האליפות.

לברון הוא ללא ספק הגדול בדורו, אבל לברון הפסיד. ולכן בלתי מנוצח הוא לא. האירוניה היא שיש לא מעט מהמצדדים במייקל שיודו בפה מלא שלברון הוא שחקן הכדורסל הטוב מבין השניים. הוא גדול יותר, חזק יותר, מהיר בצורה לא אנושית ביחס לגודל שלו, הבנת המשחק שלו היא חמש דרגות מעל רכז ממוצע בליגה. יש סיבה שהלייקרס לא הפסידו השנה פעמיים ברציפות בפלייאוף. בפעם הראשונה אפשר להפתיע את לברון. בפעם השנייה הוא פותר את כל הבעיות כמו מי שרגיל לפתור תשבצים.


הקמפיין שלנו לספר לסיכום עונת ה-NBA בשעותיו האחרונות. אנחנו נגיע ליעד והספר ייצא לאור. מהרו לרכוש ולהבטיח לעצמכם עותק.

עוד בוואלה! NEWS

אז מה זה בדיוק "העסק של כולנו" - צפו והכירו

לכתבה המלאה
אחד בלתי מנוצח, השני כדורסלן שלם. ג'ורדן ולברון (צילום: מערכת וואלה! NEWS, צילומים: AP)

בשורה התחתונה לברון לא יכול לנצח את מייקל, כי מייקל בלתי מנוצח. מצד שני, בניגוד ליריבים של מייקל על הפרקט, לברון גרם למייקל להזיע. הוא גרם לו לפתוח את הכספת ולשחרר לעולם את הריקוד האחרון. מייקל רצה להעביר את החוויה שהדור שלנו חווה לדור חדש. עשרה פרקים של סדרה דוקומנטרית לא יכולים לשחזר את החוויה של שש שנות עריצות, שש שנות שלטון בלתי מעורער בליגה. על אחת כמה וכמה כשהיריב שלו מסרב לרדת מהבמה, ומושך את השיא שלו מעבר לגיל 35 - גיל שעבור שחקני כדורסל רבים מהווה את דמדומי הקריירה.

צריך להיות הוגנים עם לברון ג'יימס. הוא הגיע לעשרה גמרים, שמונה רצופים, ולקח ארבע אליפויות. אלה שמציינים שהוא הפסיד שישה גמרים צריכים לזכור שבשורה התחתונה, מכל הגמרים שבהם השתתף, הוא הפסיד רק אחד שהיה צריך לנצח - 2011 נגד דאלאס, ומהצד השני ניצח אחד שהיה אמור להפסיד - 2016 נגד גולדן סטייט. ב-2007 הוא היה צעיר עם קבוצה רעה מול אחת המפלצות של הליגה. ב-2014 הוא פגש קבוצה טובה יותר שהתחברה בצורה יוצאת דופן. ב-2015 הוא שיחק בלי שני הכוכבים של הקבוצה שלו. ב-2017 ו-2018 הוא פגש את אחת הקבוצות הטובות בכל הזמנים. מייקל מצידו לא היה אמור להפסיד אף גמר. הייתה לו קבוצה אדירה שלא מקבלת מספיק קרדיט.

גם המעבר ב-2010 למיאמי והחיבור עם כוכבים אחרים צריך להילקח בפרופורציות הנכונות. הדרך הייתה נוראית, אבל בסופו של דבר יש כאן מישהו שחושב שלברון עם קליבלנד של אותם ימים היה יכול לזכות באליפות? הניהול של קליבלנד בשנים הראשונות שלברון היה שם היה מחפיר. בין 2003 ל-2010 קליבלנד עשו החלטה אחת נכונה. מו וויליאמס ולארי יוז בתור כוכבי משנה? באמת? לברון עשה להם טובה. העזיבה שלו אפשרה להם להתחמש ולבנות קבוצה טובה כשחזר.

לברון ג'יימס בסופו של דבר הוא תופעה על אנושית וחד פעמית. שחקן כדורסל בגוף של שחקן פוטבול. שחקן שמגלם הכי טוב את הכדורסל חסר עמדות, כי לברון יכול למעשה לשחק באיזו עמדה שהוא רוצה. מוח כדורסל שלא מוערך מספיק. מתי יצא לכם לפגוש ספורטאי עם זיכרון צילומי? על כל זה תוסיפו את ההתנהלות שלו כספורטאי. השמירה על הגוף, האתלטיות, הכוח, הגמישות. הימנעות מפציעות, והצלחה לעבור 17 עונות מפרכות בליגה הקשה בעולם, ולהמשיך כאילו כלום. שחקנים אחרים שניסו נשברו פיזית. שחקנים אחרים חוו דעיכה חדה בגיל הזה.

יכול להיות שהוא מעורר אצלכם אנטגוניזם. שאתם שונאים אותו. ככה זה עם הגדולים ביותר. הם מעוררים אהבה, שנאה או פחד. אין אופציה אחרת. אי אפשר להיות אדישים לגדולה. תעריכו. כי לא יהיה עוד אחד כזה.

בשלב מסוים, נראה היה שהוא לא יגיע לכאן. לברון (צילום: GettyImages)

לייקרס גרסת לברון

בואו נחזור רגע לדבר על הלייקרס. בקיץ 2018 לברון חתם בלייקרס בקול תרועה על חוזה לשלוש עונות + אופציית שחקן. הלייקרס היו קבוצה עם צעירים כמו ברנדון אינגרם, לונזו בול, קייל קוזמה, שלברון היה צריך לגדל ולטפח. על פניו, החתימה לטווח ארוך סימנה את הסבלנות של לברון לתהליך. בקליבלנד לברון הקפיד לחתום כל עונה על חוזה לשנה + אופציה כדי לשמור את הלחץ שלו על ההנהלה. זאת הייתה קבוצה שערבבה צעירים חסרי ניסיון עם פוטנציאל, וותיקים שבאו לחפש טבעת. אלא שזו לא קבוצה אופיינית ללברון והעניינים התחילו להתפרק כשאנתוני דייויס באמצעות סוכנות קלאץ' (בה יש ללברון אחוזים) התחיל להפעיל לחץ על הפליקנס לעבור ללייקרס. הלייקרס מצידם היו מוכנים לתת הכול בשביל לקבל אותו, וזה פירק את חדר ההלבשה. לברון לראשונה בקריירה חווה פציעה ארוכה וחזר לקבוצה שבורה. היה סיכוי לפלייאוף, אבל זה לא ממש עניין אף אחד בלייקרס כולל לברון, שבעיקר חיכה לציוות עם דייויס.

בקיץ זה קרה - לא לפני שגם מג'יק ג'ונסון עזב את הקבוצה. המפתחות הועברו לרוב פלינקה שעשה קצת טעויות של מתחילים, אבל הצליח להרכיב ללברון את הקבוצה שאפיינה אותו בשנים האחרונות - כוכב שני והרבה וטרנים שבאים לשחק על טבעת. קוזמה נשאר שריד ללייקרס הישנים ודווקא הוא הלך לאיבוד השנה. אולי בגלל שהרגיש יותר כנכס טרייד מאשר כשחקן שבונים עליו. זה עזר לו להפיל את הערך שלו לרצפה, אבל גם לאבד את האהבה של האוהדים. הם העבירו את האהבה שלהם לאלכס קארוסו, שאחרי שנים שהיה סוד פנימי של האוהדים, הצליח להראות שיש לו לא מעט לתרום גם על הפרקט.

פרנק ווגל קיבל את המפתחות בעמדת המאמן, ונראה כמו סוג של ברירת מחדל, ממש לא המאמן הטיפוסי שלברון אוהב. הוא לא שיחק בליגה, ואין לו את הווינריות של פט ריילי (אבל למי יש?). ווגל התחיל את הדרך באינדיאנה ובנה שם קבוצה הגנתית נחמדה שהפסידה שלוש פעמים ברציפות למיאמי של לברון. לאחר אותן שלוש עונות אינדיאנה הידרדרה ביחד עם הקריירה של ווגל. כשמינו את ג'ייסון קיד לעוזר של ווגל, זה נראה כמו תאונה שמחכה לקרות, כמו טיירון לו ובלאט.

ווגל כנראה לא יקבל קרדיט על ההצלחה של הלייקרס. אף מאמן של לברון לא מקבל קרדיט, בטח לא כשיש גם את אנתוני דייויס בקבוצה. ועדיין ראוי וצריך להקדיש לו כמה מילים, כי ווגל היה מאוד משמעותי העונה בלייקרס. ווגל עשה התאמות שהולכות נגד הליגה, הוא הצליח להישאר מסונכרן עם לברון ולראות איתו עין בעין, משהו שמאמנים אחרים נכשלו בו עם לברון. הוא הצליח להשאיר בתלם שחקנים כמו רייג'ון רונדו ודוויט הווארד שבעבר פירקו חדרי הלבשה.

זה מתחיל מהעובדה שהלייקרס שיחקו עם שני גבוהים לאורך העונה, בניגוד גמור למקום שאליו הליגה הולכת. זה עבד להם. ההגנה שלהם על הטבעת הייתה מצויינת והם ניצחו לרוב בקרבות הריבאונד. אבל בזמן שמאמנים אחרים מתחתנים עם השיטה והולכים איתה עד הסוף המר, ווגל ידע לשנות בפלייאוף בסיטואציות מסוימות ולעבור להרכבים נמוכים יותר עם דייויס בסנטר. הוא עשה התאמות קטנות בדקות המנוחה של לברון שהופכות אותו לטוב יותר. למשל שהוא מוציא אותו די מהר בתחילת הרבע הראשון. זה מאפשר ללברון ללמוד את היריבה ולהבין לאן המשחק הולך, ונותן לו המון דקות נגד מחליפים של הקבוצה השנייה. בנוסף, ווגל נוסך המון ביטחון בשחקנים שלו. כששומעים אותו מדבר עליהם מול העיתונאים, ווגל תמיד מוצא את הדברים הנכונים להגיד.

אמר את כל הדברים הנכונים, עשה את כל הדברים הנכונים. ווגל עם לברון (צילום: AP)

השותף הכי טוב

ההגעה של אנתוני דייויס ללייקרס הפכה אותם למפלצת. עדיין היו ספקות לגבי הסגל מסביב, אבל דבר אחד היה ברור מהרגע הראשון. הלייקרס הופכים למפלצת דו ראשית. דייויס היה סופר דומיננטי בקבוצה חלשה במשך שנים, אבל השילוב עם לברון הוא סיפור אחר לגמרי. בפלייאוף דייויס הוכתר כשותף הכי טוב של לברון ואפילו דוויין וייד הנהן בהסכמה.

אתוני דייויס לא הציג את המספרים הדומיננטיים שהציג בניו אורלינס, אבל זה בעיקר בגלל חלוקת הכדור עם כוח על אנושי אחר. מאידך דייויס הציג את הפלייאוף הכי יעיל שלו אי פעם, כולל 40% משלוש, וכנראה מה שהיה הכי חסר לו בקריירה - תמונת ניצחון, רגע פלייאוף שכולו שלו. זה הגיע במשחק 2 בגמר המערב נגד דנבר. הלייקרס בפיגור שתיים לא היססו ללכת לדייויס על קו השלוש, דייויס קבר שלשה שהבהירה שללייקרס יש שני כוכבים ראשיים, ולא כוכב ראשי וכוכב משנה. לברון לאורך כל הדרך ראה בדייויס שותף ולא סייד קיק, ושמח לתת לגבה ליהנות מאור הזרקורים.

דייויס קצת נשכח עם הרצון הבלתי פוסק של התקשורת למצוא את הכוכב הבא, היוניקורן הבא, אבל דייויס, כיום בשיאו הוא ה-יוניקורן של הליגה. גארד בגוף של סנטר עם יכולות אדירות בשני צידי המגרש. אין אף שחקן בליגה שיכול לעצור אותו, ואולי עקב האכילס היחידי שלו הוא העקב. הנטייה שלו לפציעות רגליים קלות פגעה בו בניו אורלינס והורגשה גם בלייקרס. דייויס סיים את הגמר מדדה, אבל לא ויתר והתעקש לשחק.

זה בדיוק מה שהוא דמיין כשעבר ללייקרס. אנתוני דייויס (צילום: GettyImages)

השותף הסמוי

לפני שנדבר על הצוות המסייע, צריך כמה מילים על הכוח המסייע מלמעלה. ביום שבת, 25 בינואר לברון ג'יימס עלה למקום השלישי בנקודות בכל הזמנים כשהוא עוקף אגדת לייקרס אחרת - קובי בריאנט. ג'יימס עשה את זה בעיר הולדתו של קובי - פילדלפיה, וידע לתת כבוד לאגדה. על הנעליים שלו הוא חרט MAMBA 4 LIFE - ממבה לחיים.

בבוקרו של ה-26 בינואר קובי צייץ באחד מציוציו האחרונים על הכבוד שהוא רוחש ללברון. בתשע בבוקר באותו יום המסוק של קובי התרסק והפך את הרגעים המרגשים לטרגיים. בספר אנחנו נקדיש פרק שלם למותו של קובי ולהשפעה שהייתה על כך על הליגה, ולכן בפרק זה אנחנו רק ניגע בהשפעה על הלייקרס.

לברון, הלייקרס וכל העיר לוס אנג'לס היו שבורים מהטרגדיה. מהר מאוד זה הפך לכוח שהניע את הלייקרס. זה הגיע לשיא באותו משחק שתיים מול דנבר כשאחרי סל הניצחון אנתוני דייויס שחרר צעקה אדירה - קובי. הלייקרס הפכו לקבוצה עם ייעוד.

רוחו מרחפת מעל הלייקרס. קובי ולברון (צילום: GettyImages)

בועת האליפות

עצירת הליגה לא עזרה ללייקרס בשאיפות שלה. החזרה בבועה הייתה קשה. אייברי בראדלי שהיה חלק משמעותי בהגנת הקו האחורי בחר לא להגיע מכיוון שלא רצה להשאיר מאחור את בנו בן ה-12 שסובל מאסטמה. הפציעה של רייג'ון רונדו עם תחילת האימונים דיללה עוד יותר את הקו האחורי. הלייקרס גייסו את ג'יי אר סמית' ודיון וייטרס - שני קלעים חסרי מצפון וחסרי שכל. הלייקרס הימרו בלית ברירה בתחילת העונה על דוויט הווארד, הימור שהשתלם בגדול. הווארד הפך עצמו לרול פלייר מושלם וסוג של ברוזר, כשהוא שואב השראה מביל למביר וריק מהורן. הכי חשוב - הוא לא המאיס את עצמו על הקבוצה ועל חדר ההלבשה.

הלייקרס הבטיחו את המקום הראשון במערב, ו-ווגל עשה ניסויים עם הכלים שהיו לו. הלייקרס לא נראו טוב, והבעיה הכי קשה הייתה הקליעה משלוש. דני גרין שהגיע בקול תרועה רמה לא פגע, וגם קנטביוס קולדוול פופ לא נראה הכי טוב. פורטלנד ניצלה את זה כדי לנצח את המשחק הראשון של הפלייאוף, אבל הלייקרס התגברו על הקשיים ועשו שמות באין הגנה של פורטלנד. בסיבוב הבא הם קיבלו בחזרה את רונדו שהוכיח כמה הוא חכם, וכמה הוא ענק, כשיש לו את המוטיבציה הנכונה. הוא ולברון פירקו הגנה אחר הגנה, כשאנתוני דייויס משמש מטרה לאסיסטים שלהם. הקליעה השתפרה ככל שהפלייאוף התקדם, אבל בסופו של דבר הלייקרס התבססו על הכדורסל הטוב והישן שהכרנו - סטאר פאוור. סופרסטאר אחד לא יכול לבדו. שניים זה יותר מדי עבור רוב קבוצות הליגה. כששאר הקונטנדריות איבדו את זה והפסידו לאנדרדוגיות, הלייקרס המשיכו להתקדם.

המחויבות של הלייקרס להצלחה הייתה הגדולה ביותר. בזמן ששמענו סיפורים מסיפורים שונים על קורותיהם של לו וויליאמס, דנואל האוס ואחרים בבועה, בלייקרס ידעו מה הם רוצים. אלכס קארוסו ויתר על החתונה של אחותו. כולם היו מפוקסים, כולם ידעו מה מוטל על הכף, כולם הלכו אחרי המנהיג שלהם.

לברון הנהיג בקולו ובדוגמתו. עבודה קשה, כשלא פעם הוא מעלה סרטונים שלו מתאמן בחדר כושר אחרי שסיים משחק פלייאוף. בקולו הוא הפך לאחד המנהיגים הבולטים בכדורסל ובארצות הברית כולה, אודות לקרב מתוקשר עם דונלד טראמפ.

פירקו עם לברון הגנה אחר הגנה. רונדו (צילום: GettyImages)

גורל?

בסופו של יום גם אלו שרצו סיום מהאגדות לבועה עם אליפות של דנבר או מיאמי, לא יכולים להתכחש לעובדה שהייעוד של הלייקרס הפך לגורל ומשם למציאות. אי אפשר היה לקבל סוף אחר לעונה מוזרה, ייחודית, לא שגרתית. סוף שכולו שגרה בעשר השנים האחרונות - השחקן הכי טוב, על הבמה הכי גדולה. יכול להיות שראינו את העברת השרביט מלברון לדייויס. האם לברון ימשיך לשחק אחרי תום החוזה שלו? האם הוא רודף אחרי שיא הנקודות של קארים? הכול עוד אפשרי. אלא שאם לברון יחליט מתישהו לפרוש, דייויס יגלה את מה שגילו כל השותפים של לברון בעבר - לברון משאיר אחריו עיי חורבות. ללייקרס אין צעירים ואין בחירות דראפט. האליפות הזאת עלתה בעתיד שלהם. מצד שני התשלום הזה השתלם והלייקרס חזרו לקדמת הבמה.


הקמפיין שלנו לספר לסיכום עונת ה-NBA בשעותיו האחרונות. אנחנו נגיע ליעד והספר ייצא לאור. מהרו לרכוש ולהבטיח לעצמכם עותק.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully