"קשה לי מאוד לדבר על זה", נאנח דרור בר נור. "רק זכור לי במיוחד איך פעם אחת כשפגשתי את איציק ויסוקר הוא לחץ לי את היד ואמר: 'תודה, דרור'".
ביום שבת האחרון התיישב בר נור מול דף הפייסבוק שלו וכתב פוסט קצר על זיכרון רחוק מאפריל 1972. לילה קודם הוציאה מחלקת ההסברה של ההתאחדות לכדורגל את סרטון נאום המוטיבציה של ערן זהבי מחדר ההלבשה בגלזגו. סיפור הפנדל המוחמץ של כוכב הנבחרת גלש עמוק אל תוך השבת וספק אם גם בעוד כמה שנים מישהו מהשחקנים שהיו על הדשא בסקוטלנד לפני שישה ימים יוכל לשכוח את הלילה בו החמיצה ישראל הזדמנות נדירה להיות קרובה כל כך ליורו.
את בר נור הפנדל הזה של זהבי העיף 48 שנים לאחור. זו היתה נבחרת הכדורגל הכי מוצלחת של ישראל, שהופיעה במונדיאל 1970 ולפני כן באולימפיאדת 1968. דור השחקנים המוכשר הזה היה צריך לשים את ישראל על מפת הכדורגל גם במשחקים האולימפיים במינכן ב-1972, אבל בחצי גמר טורניר ההעפלה לאולימפיאדה, ששוחק ברנגון שבבורמה (היום מיאנמר) הנבחרת של המאמן אדמונד שמילוביץ', עם מוטל'ה שפיגלר, גידי דמתי ויצחק שום בהרכב הסתבכה מול תאילנד החלשה ונאלצה להגיע להכרעה בפנדלים אחרי תיקו מאופס.
אלה היו השנים הראשונות בהן הכרעה בתום שוויון נקבעה בדו קרב בעיטות מ-11 מטר ולא בהגרלה. תאילנד היתה ראשונה לבעוט וכל חמש הבעיטות נבעטו אז ברצף. היא כבשה ארבעה שערים מחמש הבעיטות והלחץ עבר לישראל. צביקה רוזן הקפטן לקח על עצמו את האחריות ראשון וכבש. בהמשך החטיא שרגא בר ובכל זאת היה סיכוי לשוויון, אבל בר נור, חלוץ מכבי תל אביב שהבקיע עשרות שערים בליגה וגם כבש עבור הנבחרת, החמיץ מהנקודה הלבנה וניפץ את החלום לעשות טורניר שלישי גדול ברציפות.
עוד בוואלה!
ישראל היתה אז חלק מאסיה גם בכדורגל. את אכזבת מוקדמות המשחקים האולימפיים לקחו איתם השחקנים כמה חודשים קדימה. מי לא רוצה לייצג את המדינה שלו ועוד באולימפיאדה שנערכה באירופה? חמישה חודשים אחרי אותו משחק כואב, ב-5 בספטמבר 1972 פרצו מחבלי ארגון ספטמבר השחור למגורי הספורטאים הישראלים בכפר האולימפי במינכן. הם רצחו שניים ולקחו תשעה כבני ערובה. למחרת ב 6 בספטמבר נרצחו כולם. טבח י"א חללי מינכן, הפצע הכי גדול של הספורט הישראלי שלעולם לא יישכח.
בר נור שכתב השבוע את הפוסט על הפנדל המכריע שהחמיץ לא יכול כל כך לדבר על אולימפיאדת מינכן אליה לא הגיעה לבסוף נבחרת ישראל בכדורגל. המלים לא יוצאות לו מהפה. צביקה רוזן זוכר הכל וכואב עד היום: "כבן להורים ניצולי שואה, היכולת שלנו כשחקני כדורגל לייצג את המדינה כמה שנים אחרי מלחמת העולם השניה, היתה זכות עצומה. וזה כאב שלא הצלחנו להעפיל לאולימפיאדה במינכן בגלל שזו היתה גרמניה וכולנו לקחנו איתנו את גרמניה שנים אחרי שההורים שלנו שרדו את השואה".
"אחרי הטבח ואחרי הרצח של הספורטאים שלנו", הוסיף רוזן. "אני לא חושב שהיה מישהו מבין שחקני הנבחרת שלא חשב לעצמו במשך שנים ארוכות מה היה קורה לו היינו מגיעים כנבחרת ישראל בכדורגל למינכן. אולי המחבלים היו בוחרים לרצוח אותנו? אולי היה להם מידע על המגורים של נבחרת ישראל שיכלו להיות במינכן או במקום אחר שהוא לא הכפר האולימפי ואולי אותנו הם היו בוחרים לחסל? אני התהלכתי שנים עם התחושה הזו והשאלה הזו. זה כואב להגיד את זה, אבל זו לצערי המציאות, הפנדל ההוא שהחמצנו בבורמה אולי הציל את חיינו".
ארבע שנים לאחר טבח הי"א במינכן שלחה נבחרת ישראל בכדורגל בפעם האחרונה נציגות לטורניר גדול באולימפיאדת מונטריאול 1976. 17 הכדורגלנים הצטרפו אל 11 הספורטאים שייצגו את ישראל בענפים האישיים כמספר הקורבנות ארבע שנים קודם במינכן.
ובר נור? הוא כבר בן 72 ועדיין צעיר וצלול לגמרי. רק הקורונה משבשת לו את שגרת בית הספר לכדורגל שאותו הוא מנהל ושבו הוא מאמן כמו בשנות השמונים כשאימן את הפועל פתח תקוה ומכבי תל אביב. לפני שישה ימים לרגע אחד החזיר אותו ערן זהבי לרגע שהוא לא שוכח לעולם. לא הוא ולא החברים שלו לדור הכי מצליח בתולדות הכדורגל הישראלי.