הדבר הכי טוב שקרה לכדורגל הישראלי: רוטנשטיינר הניח את יסודות לנבחרת בריאה

היא מאכזבת כל פעם מחדש, משאירה את האוהד עם מועקה, וכדי להיזכר בניצחון החוץ הגדול האחרון שלה צריך לחזור עד השאגות של מאיר איינשטיין בפארק דה פראנס. אבל למרות הכול, ענבל מנור טוען: הסיבה לאופטימיות מהנבחרת טמונה במאמן, שגם אם יעזוב ראוי להיזכר כמהפכן

ענבל מנור
וילי רוטנשטיינר אחרי הפסד נבחרת ישראל לסקוטלנד (ההתאחדות לכדורגל)

1. ריח של אכזבה

הפנדל השישה עשר


אחרי חצות שודר משחק מיוחד
שבו אפשר היה לצפות ולשכוח מהחל"ת
שיחקה בו נבחרת שנלחמה 120 דקות
על הזכות לטוס לסרביה ולהמשיך לקוות
50 שנה היא רק גרמה לנו לבכות
אבל לרגע נראה שהנס יכול לקרות

כדורגל קטן וכדורגל גדול
כדורגל יקר וכדורגל בזול
מול סקוטים נגרים, נבחרת סתם
לעשירים ולכולם והריח בחינם
וכל האזרחים עוצרים ומקווים

עוצרים הילדים שאסור להם לשחק בשכונה
עוצרים "האנרכיסטים" את ההפגנה
הרצים בפארק מפסיקים לברוח מפקחים
השוטרים עומדים ליד המתפללים
כולם ללא מסכות מביטים אל המסכים
ולאט לאט, האף שלהם
מתמלא בריח של... אכזבה

(תוכן מקודם)

פיתוח מהפכני לטיפולי אנטי אייג'ינג בבית יחולל שינוי בעור הפנים שלך

בשיתוף נומייר פלוס
לכתבה המלאה
אפשר לחזור לשגרה המדכאת – עד ההגרלה הבאה. זהבי (צילום: רויטרס)

2. היינו צריכים את זה. פאק, כמה שהיינו צריכים את זה. משהו לחגוג ביחד מתל אביב עד בני ברק. עכשיו אפשר לחזור לעלק שגרה. לציניות, לטינופים, להלשנות, לצילומים, לסגר, להנחיות, להפרות הסגר, להפרות ההנחיות, להפגנות, לתפילות, לאיומים, לפחד, לפוליטיקה, לקורונה. עד ההגרלה הבאה.

לפעמים זה מרגיש שבמדינה ההזויה הזאת רק כדורגל יכול להשהות את הכול. כולנו עוטים שכבות אדירות של ציניות, בולעים כדורים נגד בחילות מהמצב, משחררים קיטור ברשתות החברתיות והכול כדי להגן על עצמנו מהאכזבה הכל כך צפויה. אולי בעצם הדיפולט שלנו זה להיות מאוכזבים. פסימיים. להיות מוכנים לקפל בכל רגע נתון.

גם הנבחרת שלנו היא מאכזבת סדרתית ומכיוון שכך, פיתחנו אליה יחסי אהבה-שנאה מרירים ומלאי ציניות. אנחנו כל כך רוצים שהיא תצליח וכל כך לא מאמינים שזה יקרה. לא יכולים לדמיין מצב שבו, רחמנא ליצלן, יהיה יותר מדי טוב ולא יהיה על מי להתלונן. ובכל זאת, הפעם היה משהו שונה. כמיהה לגיבורה מאחדת.

הבעיה היא שנבחרת ישראל היא כמו אל בנדי. לוזרית חביבה, אך מקוללת שתקועה על זיכרון עבר בן 50 שנה. בתפקיד האישה השמנה שנכנסה לחנות הנעליים, אפשר למצוא אלמנטים מתחלפים כמו מצבים נייחים, שערים בדקות האחרונות, משחקי חוץ, טעויות שוער ועוד שלל סיטואציות מצחיקות יותר ופחות שהשאירו אותנו תקועים על הפעם ההיא שבה הבקענו ארבעה טאצ'דאונים במשחק אחד.

גם כשמשנים את השיטה ואשכרה מחלקים כרטיס ליורו דרך פורמט פחות ברור מהנחיות הסגר, אנחנו מקלים ראש. עד כדי כך הפסקנו להאמין. מה לנו ולדברים טובים? היינו בסרט הזה כל כך הרבה פעמים ובכינו 100 מ-100. יוון, ויילס, קפריסין, אוסטריה, קולומביה, דנמרק וזה רק מהראש. כל הקלישאות על משחק של פעם ב-50 שנה לא עובדות עלינו. אז איך הפעם נשאבנו לתוכן? עד כדי כך הקורונה ייאשה אותנו שחיפשנו נחמה בנבחרת ישראל?

שונאים, אוהבים, ושוב שונאים. נבחרת ישראל (צילום: רויטרס)

התשובה היא כן.

מדינת ישראל בת 72, אבל נבחרת ישראל נגררה להארכה במשחק רשמי בפעם הראשונה מאז 1973 ולדו קרב פנדלים בפעם הראשונה מאז 1972. מבינים? אנחנו לא מכירים סיטואציות כאלה. מה לנו ולרגעי הכרעה? מי צריך את הכאב לב הזה? מפשלים מוקדם, גומרים עם זה ועוברים לשלב הסכינים. להפסיד בפנדלים? אנחנו? זה יותר גרוע מימי ההפסד בכבוד.

מה עושים עכשיו עם התחושה המעיקה והלא מוכרת של כאב טהור ועוד בלי מישהו שאפשר להאשים? עזוב אחי, אל תבוא לי עכשיו עם 'הסקוטים חלשים, איזה פספוס', כי אנחנו מה? ואתה יודע שזה לא ערן זהבי ולא אופיר מרציאנו ולא החיוביים שלא טסו. נו בטח תגיד לי עכשיו ש'ברור שהיינו מפסידים בסרביה' או תחרטט לי איזו שטות פופוליסטית עם חיבור גנרי של מילים כמו לחימה, אחדות וגאווה. מה שעושה לך טוב, גבר. מה שעוזר לך להעביר את הבאסה. אתה רוצה לצעוק ואין על מי? רוצה להתנחם ואין במה? לזה קוראים ריקנות אבא.

אתה יודע שבשבוע הבא זה 27 שנים לראובן עטר בפארק דה פרינס? ויודע את מי ניצחנו בחוץ במשחקים רשמיים מאז? אזרבייג'ן, לוקסמבורג, סן מרינו, ליכטנשטיין, מלטה, קפריסין, איי פארו, אסטוניה, צפון מקדוניה, אנדורה, מולדובה, לטביה, צפון אירלנד ואלבניה. זה מה שראו פה דורות של אוהדים כמעט 30 שנה. אי אפשר לעלות לשום מקום בלי לנצח נבחרות עדיפות בחוץ. ככה פשוט.

הפעם אפילו אין את מי להאשים. מרציאנו (צילום: AP)

3. דעה לא פופולארית: וילי רוטנשטיינר הוא הדבר הכי טוב שקרה לכדורגל הישראלי ברמת הנבחרות. תנו לזה לשקוע. נכון, כדורגל הוא משחק של תוצאות והתוצאות לא השתפרו אפילו לא במעט. אפשר רק לנחש שלהפסד האכזרי תהיה השפעה מיידית על מצב הרוח וזה יבוא לידי ביטוי במשחקים הקרובים מאוד מול צ'כיה וסלובקיה - מה שייתן עוד תחמושת למבקריו הרבים של האוסטרי. לא בטוח בכלל שרוטנשטיינר יהיה חלק מחיינו כשתסתיים 2020.

מה בעצם מחכה לנו בפרקים הבאים? אם תרצה הקורונה, צ'כיה, סלובקיה, צ'כיה ושוב סקוטלנד (קפריסין החדשה) עד נובמבר. הגרלה (בלתי אפשרית?) של קמפיין מוקדמות המונדיאל בדצמבר שעל פיה עשוי להיקבע הצוות החדש. כלומר, לא מן הנמנע שיחזרו לחיינו ועדת האיתור, איל ברקוביץ' כן או לא, יוסי אבוקסיס בעד ונגד או במילים אחרות קמפיין בחירות גם בכדורגל. אל תטעו, מתישהו זה יקרה לנו. אולי ב-2024, אולי ב-2028, אנחנו נעלה לטורניר גדול. וכשזה יקרה, רוטנשטיינר ייזכר פה כמי שהניח את היסודות.

הוא הראשון שבא לפה והוריד את החשיבות העצמית הישראלית המוגזמת. כאילו אמר שהדרך היחידה של מדינת כדורגל קטנה ולא חשובה להעפיל לטורניר גדול היא להפסיק לעשות רעש ולנפח ציפיות. גם בפאשלות ובאכזבות, נבחרת ישראל של עידן האוסטרים נראתה מחוברת ומאמינה בעצמה. הייתה לה שיטה קבועה ודרך והיא הצליחה, גם אם לפרקים קצרים, להחזיר את אמון הקהל. קל היה לראות שעבור השחקנים להגיע לנבחרת זה כבר לא נטל כמו בעבר.

בתקופת האוסטרים לא היו דיונים בלתי פוסקים על מי שלא מוזמן. לא היו שינויים בסגל ממשחק למשחק ולא הייתה פוליטיקת זימונים. אתה מבין שהתקדמת כשאתה רואה את אבו פאני ואלמקייס על המגרש בדקות הקריטיות של משחק גורלי. כשאתה רואה את הנבחרת לוחצת ברגעי ההכרעה לפני הדקה ה-90 ובהארכה. כשאתה רואה את אלי דסה מתמודד נהדר עם המגן של ליברפול, את חאתם אלחמיד שבנוי כמו שחקן הגנה לגיטימי ברמות הבינוניות של אירופה ואת מנור סולומון שחייב בשנה הקרובה לעשות צעד קדימה משחטאר דונייצק.

כך עושים זאת נכון. רוטנשטיינר (צילום: GettyImages)

נבחרת ישראל על כל המגבלות שלה באה לגלזגו ונראתה כמו נבחרת. בלי תירוצים, בלי התבכיינויות. היא למדה מטעויות, היא סגרה כמו שצריך, אולי לא העזה מספיק, אבל גררה את הסקוטים לקרב חפירות, עמדה בו בגבורה והפסידה ברולטה. זו הדרך היחידה בה נבחרת ישראל תוכל לעלות - לבוא קטנה, להתאים את שיטת המשחק לחומר השחקנים ובמיוחד להריץ את אלו שאמורים להוביל בעתיד וגם את אלו שאמורים לסייע להם.

גם אם רוטנשטיינר לא יהיה פה ב-2021, הוא הראה לכל העסקנים, הפרשנים והמלעיזים למיניהם איך זה צריך להיראות ולהתנהל מקצועית. המנהל הספורטיבי שהיה בדרך החוצה ופתאום הפך למאמן לא יעזוב כגיבור. הסכינים כבר נשלפו עליו ויש לא מעט אנשים שמחכים לעוד כמה תוצאות רעות בפוסט טראומה.

זוכרים את נאום 'איץ נוט פאני אנימור' של הרצוג לפני 13 חודשים בסלובניה? רגע הקאלט הזה הוא תמצית מדויקת של הכדורגל הישראלי. התסכול של מאמן על אותה "נבחרת מקוללת" שכלום לא הולך לה, שתמיד טועה, אבל גם תסכול על תרבות ספורט מקולקלת של אנשים שמנפחים ומנפחים את הבלון עד שהוא מתפוצץ. בסקוטלנד, ישראל נראתה כמו מי שלמדה את הטעויות ועשתה הכול כדי לא ליפול לאותו מקום קלישאתי. עכשיו בואו ניקח את זה צעד קדימה, נסתכל קצת פנימה ונבין שחוץ מתוצאות קרה כאן משהו עמוק יותר שעוד יניב פירות. אין שום סיבה לפרק, לערבב ולהרכיב הכל מחדש. די, זה באמת כבר לא מצחיק יותר.


4. כדורגל זה ברייק מהצרות. כדורגל זה כיף. לפעמים אפילו מאחד. בואו נעשה את זה לעיתים יותר קרובות.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully