מה ששלו שלו: הערב הקשה של מסי, לעומת הרגע הגדול של מולר

    איזו ביקורת מגיעה למסי, למה באיירן כל כך התענגה מההשפלה, כמה אומלל באמת סמדו, מה עבר לגווארדיולה בראש ולמה אי אפשר שלא לחבב את מולר. ה-8:2 שספגה ברצלונה היה ערב גדוש בסיפורים, והוכחה נוספת לגדולתו של המשחק

    שחקני ר.ב. לייפציג חוגגים (מתוך הטוויטר)

    נקמה

    הכותרות הולכות לברצלונה אחרי ה-8:2, ואפשר להבין למה. זו באמת קבוצה מיוחדת, אין עוררין על על החשיבות שלה לעולם הכדורגל בשני העשורים האחרונים, ובהחלט מדובר בהשפלה יוצאת דופן. אבל מאחר שהמשחק מעל הכל, ומאחר שרובנו מעריצי כדורגל חיובי ואטרקטיבי, הגיוני היה שהעולם יחגוג עם באיירן מינכן ויתמקד דווקא בהצגה של הגרמנים. הרי הסיפור פה אמור להיות הכדורגל ולא הניהול הכושל של ברתומאו; ההתקפה שפרחה ולא ההגנה שקרסה; הקבוצה שתקפה וכתשה ולא זאת שקפאה והתרסקה.

    אבל ברצלונה, גם כשהיא רק הצד הפאסיבי, נותרת הסיפור הגדול יותר, המעניין יותר, בוודאי הנוצץ יותר. הרי מי זה לבנדובסקי לעומת מסי, למה מי הם גנאברי ודייויס לעומת סוארס והבעל של שאקירה, איך אפשר להשוות איזשהי רכישה של באיירן לעסקת דה יונג או לסאגת ארתור; וכך ניתן להבין למה בבאיירן כל כך התענגו מכל רגע, ולמה סירבו לרחם עליה. למה המשיכו להסתער על ברצלונה במהלומות, גם כשהייתה על הקרשים. למה גורצקה נשאל האם כאב לו לראות ככה את מסי וענה ללא היסוס ש"לא, למעשה זה היה כיף". למה הם תקפו ותקפו גם כשהמשחק היה גמור, על מנת שלא לפספס את ההזדמנות ההיסטורית הזאת, לנקמה בשידור חי, בקבוצה שהיא "יותר ממועדון".

    עוד בוואלה! NEWS

    שחקני ברצלונה קוראים ללכת לבחירות: "כולם שחוקים, חייבים לרענן הכול"

    לכתבה המלאה
    מאחר שרובנו מעריצי כדורגל חיובי ואטרקטיבי, הגיוני היה שהעולם יחגוג עם באיירן מינכן ויתמקד דווקא בהצגה של הגרמנים (צילום: רויטרס)

    סמדו

    אך מאחר שהכל מבוסס על רגש, ומאחר שאושר הוא נוצה קלה ברוח אבל העצב אין לו סוף, קשה שלא להזדהות עם כאב המפסידים, כשדמות אחת נחקקת בראש: נלסון סמדו. נדמה שמרשימת הגרועים והחלשים, הוא היה הגרוע והחלש מכולם. במערך לא מתפקד, הוא היה החוליה החלשה. בהגנה מלאת חורים, הוא היה בור. לא זכור מפגן הגנתי כושל שכזה משחקן, שבאיזשהו שלב כבר נקלע למרה שחורה וכדורים כבר החלו להתעלל בו באופן אישי, לחלוף על פניו באכזריות, וכאילו יש בהם כוח קסם שמותיר אותו קפוא וחסר אונים, הפכו אותו לשבר כלי שמתקשה להשלים פעולות פשוטות, מעורר רחמים.

    וכך נזכרים כיצד בכל חלון העברות שמו מוזכר בברצלונה בעיקר בעסקאות חליפין, כקלף מיקוח, כעוד סחורה שמוסיפים לטרייד, כמו ירקן שדוחף לשקית עוד איזה אפרסק ("קח, זה עליי"), ולפתע מבינים מהיכן חוסר הביטחון, ואדם לא יכול שלא להרגיש כלפיו צער; הלא הבישול של אלפונסו דייויס, שחלף על פניו כמו בובת אימונים, צפוי להפוך לרגע הסמלי של המשחק, וזה שמייצג את הערב ההיסטורי הזה. מעתה ועד עולם בכל כתבות המגזין, כשיזכירו לברצלונה את רגע השפל הזה, יראו שוב ושוב את המהלך שבו דייויס בהטעיה פשוטה שולח את יריבו לצד הלא נכון ומפורר את כל ההגנה, וסמדו, שצופה במהלך מאחור, בהילוך איטי, כבר מצליח לקלוט איך בשניות אלה הוא עובר את סיוט חייו, שירדוף אותו לנצח, וכמה פעמים בחייו עוד יצטרך לצפות בו. רחמים.

    במערך לא מתפקד, הוא היה החוליה החלשה. סמדו (צילום: רויטרס)

    מסי

    כשמדברים על ליאו מסי ברגעים כאלה, יש להישמר בלשוננו. לא להתלהם, לא להיסחף, להישאר הגונים. לקחת שאיפה עמוקה, לעצום עיניים ולהיזכר במי מדובר ובמה מדובר. לא לגלות סלחנות, אלא לשמור על פרופורציות. לכבד במידה הנכונה. לא לאתרג אותו, אבל גם לא להגיד שטויות שאחר כך נתחרט עליהן. הלא הוא כבר הפסיד והוספד, ותמיד חזר. על כל רגע מאכזב בקריירה, הוא חיפה עם שעות של עונג. הוא לא האשם, הוא כנראה האחרון שאשם. אז נכון, במשחק הזה הבעיה הייתה הרבה מעבר ליכולת, אלא בעיקר הפאסיביות שלו, הנטייה שלו להיעלם, העובדה שבמשך דקות ארוכות נבלע כלא היה, כשמדי פעם המצלמה מזהה אותו מרחוק, עומד ללא מעש, עם שפת גוף מיואשת, חסרת אמונה. גם התמונה מהמחצית, שבה הוא נראה כפוף בחדר ההלבשה, עוררה תחושות לא נעימות, שלא מצופות ממנהיג, שמשדר דכדוך, שלא לומר תבוסתנות, אולי אפילו עושה קצת בכוונה להנהלה השערורייתית שלו. והנה אנחנו נסחפים, ומיד מתעשתים. די. סליחה. מגיע לך יותר.

    לא להתלהם, לא להיסחף, להישאר הגונים. מסי (צילום: רויטרס)

    מולר

    ובצד השני, מה לעשות, ליהודים קשה לפתח חיבה טבעית לגרמנים, גם אם הכדורגל שלהם מרהיב, ובעיקר למבוגרים שבינינו קשה לשנות מחשבות והרגלים, ולמרות שכבר עשורים ארוכים זה לא הסיפור, עדיין הסגנון הגרמני מקושר בראש ליעילות (במובן הרע ומעורר האימה של המילה) ואפילו כשהם מביסים עם כדורגל שובה לעין קופצת לראש אסוציאציה של אכזריות. אבל יש כמה דמויות שכבר התחלנו לחבב, סיפורים אישיים שלמדנו ליהנות מהם, ובראשם תומאס מולר, שלאחרונה לעת זקנה מפתיע אפילו את עצמו וסוחט מעצמו יכולות שלא ידע שיש בו.

    ייתכן שמה שכובש במולר זה הנטייה הנצחית להמעיט בערכו ולהיווכח בטעות. אולי זו היכולת שלו להיות שם כשזה קובע. אולי זה המסע שעבר לנגד עינינו, מלא בעליות ומורדות, איך הפך מנער פלא לשחקן בוגר שפתאום החל לבשל בצרורות כתחביב חדש. ואולי זו פשוט החיבה הנצחית לשחקנים מבוגרים, שחווים את המשחק אחרת, יודעים להעריך כל רגע, מתמוגגים מההצלחה ולא לוקחים אותה כמובנת מאליה. אולי זו העובדה שמולר כובש שער, ואז עוד שער, ולעולם לא מתרוצץ על הדשא בחגיגה מופגנת, אלא פשוט מניף שתי ידיים, ושואג. פשוט, יציב, נצחי.

    ייתכן שמה שכובש במולר זה הנטייה הנצחית להמעיט בערכו ולהיווכח בטעות (צילום: רויטרס)

    המשחק

    כמות הסיפורים מהמשחק הזה היא באמת יוצאת דופן. הקרב של נוייר מול טר שטגן, שנגמר בניצחון מובהק. הצמד הסמלי של קוטיניו הכושל, שהפך את הסיפור לגרוטסקי. הכניסה של אנטואן גריזמן, עוד כוכב על לשעבר שמתפורר בבארסה, ואתמול נכנס במחצית ולא הורגש. הקישור האומלל של ברצלונה, והידיעה שארתור שוחרר כדי "לסדר את המספרים בספרים". גווארדיולה הגדול שצופה במשחק, נדהם ממה שקרה לשתי האקסיות שלו, מתכונן למפגש מול הגרמנים, בלחץ ובחרדה. ועדיין, מעל הכל, הקלישאה שלא נגמרת, זה ניצחון הכדורגל. העובדה שהמשחק מצליח לשרוד בלי הלב שלו, המהות שלו, הקהל והאווירה. התחושה שגם כשמשנים את הפורמט, זה סיפור הצלחה. המסירות שלנו, שמשתלמת. הידיעה שהשבוע הזה עמד בכל הציפיות, והטוב עוד לפנינו.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully