מקדם הדבקה: האנשים מאחורי הזכייה הייחודית של מכבי תל אביב באליפות

1. בפעם האחרונה שמכבי תל אביב זכתה בדאבל, למאמן שלה קראו דיוויד בלאט והיא הייתה אלופת אירופה. שש שנים אחרי, הצהובים עדיין לא הצליחו לשחזר את הזכייה באליפות ובגביע המדינה בעונה אחת, אבל כן השלימו "דאבל" ייחודי - ונותר רק לקוות שחד פעמי - אלופת ישראל ואלופת הקורונה.

אחרי כל הבלאגן שסבב את חזרת הליגה לשגרה בצל הנגיף, אפשר כבר להודות ששוחקו השנה בישראל שתי עונות שונות לחלוטין של אותה ליגה. הקורונה שינתה הכול. מכבי תל אביב לא התכוונה לחזור לשחק בליגה הישראלית ועשתה את זה כנגד רצונה עם קבוצה רזה, פצועה וחסרת חשק. ובכל זאת, התוצאה הסופית נשארה זהה לשנתיים הקודמות. במובן מסוים, זה הפך את הזכייה הזאת באליפות לגדולה יותר, מכביסטית יותר.

מכבי תל אביב הייתה הקבוצה הטובה ביותר בליגה, בפער. אלא ש"עונת הקורונה" הספיקה להשכיח את עליונותה על שאר הקבוצות לפני התפרצות הנגיף באזור. הקבוצה המלהיבה של יאניס, זאת ששמרה על מאזן ביתי כמעט מושלם ביורוליג, מצאה את עצמה מגיעה למשחק קובע בפלייאוף נגד הפועל תל אביב החלשה מהמקום השמיני - כאנדרדוג. איכשהו, גם עם 8 שחקנים כשירים בלבד ופציעות חמורות בשריר החשק, הצהובים מצאו את עצמם בפיינל פור.

האלופה התעקשה להכניס את עצמה לבורות מיותרים גם בחצי הגמר וגם בגמר עצמו, עם תצוגת נפל נוראית של סקוטי ווילבקין (מזל טוב על שבירת השיא להחטאות במשחק גמר!) והתעלות מפתיעה של האקס פקטור סנדי כהן. דווקא השחקן הצעיר שאלמלא פציעות מרובות של שחקנים אחרים ותהליך אזרוח מפוקפק בכלל לא היה נרשם לליגה, קלע בקור רוח בסופו של דבר.

האליפות הזאת היא פיצוי קטן על קטיעת העונה האירופית האדירה של הצהובים, שמי יודע איך הייתה מסתיימת אלמלא נעילת הגבולות וביטול העונה. בשורה התחתונה לא יזכרו את כל מה שקרה כאן לפני גזירת הרשתות. לא יזכרו את העובדה שמכבי תל אביב הפרה בידוד לאחר שחזרה מספרד, לא יזכרו איך הצליחה להגניב אלפי אוהדים למשחק ביד אליהו אחרי שכל המדינה כבר הכינה את עצמה לסגר, לא יזכרו איך הודיעה שהיא לא תשחק בליגה אם היורוליג תחודש, לא יזכרו איך גיבתה בשתיקתה את השחקנים שהודיעו שיפרו בידוד ביודעין, לא יזכרו איך חזרה עם סגל מדולדל בזמן שהיריבות התחזקו, לא יזכרו איך כמעט הפסידה בסדרת רבע הגמר, איך כמעט הפסידה בחצי הגמר, ואיך כמעט הפסידה בגמר. בסוף, ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים, והמנצחים כבר החלו למכור באתר האינטרנט שלהם מסכות בד ממותגות של הזכייה באליפות.

2. שני אירועים נערכו אמש בהיכל הספורט ביד אליהו. האחד הוא טקס הכתרתה השנתי של מכבי תל אביב לאלופת ישראל בכדורסל מול יציעים ריקים; הטקס השני - החשוב יותר לאור הנסיבות - הוא טקס הפרידה מדני אבדיה, אחד מכישרונות הכדורסל הגדולים ביותר שצמחו כאן אי פעם.

מעבר לפוטנציאל הכמעט אינסופי שלו, אבדיה הוא דמות מרתקת ומורכבת שנדיר למצוא במחוזותינו. ההייפ סביבו נבנה עוד כשהיה נער, ובמקום לקרוס תחת כובד הכתרים שקשרו לו, הוא דילג בקלילות מתוך ים הסופרלטיבים ונחת בדיוק במקום שהוא רצה. על הפרקט הוא לוחם עם קילר אינסטינקט נדיר, כזה שהסקאוטים ב-NBA זיהו עוד לפני שהתחיל להתגלח, והוא עשה את כל זה דרך מועדון הספורט הכי לחוץ והיסטרי בעולם, כזה שלא נוהג לטפח כישרונות צעירים. אבדיה בכלל לא השאיר להם ברירה.

לא רק שמכבי תל אביב לא עמדה בדרכו של הכישרון, ונתנה לו לפרוח תחת כנפיה - היא העמידה סביבו את המעטפת המושלמת להצלחה, עם סגל רווי בשחקני NBA שיודעים בדיוק מה מצפה לו בעונה הראשונה בליגה הטובה בעולם. מצד אחד היה לו את עומרי כספי שהפך למנטור שלו מעמדת "הישראלי הראשון ב-NBA" ובצד השני היה אמארה סטודמאייר, שהעניק לאבדיה מניסיונו ב-14 עונות ב-NBA, מרביתן ככוכב על.

ולא פחות חשוב, היה לו את רגב פנאן. מאמן הכושר של הצהובים עבר עונה לא קלה, עם אינספור פציעות משביתות של שחקני מפתח. הוא ספג רפש מאנשים שהאשימו אותו במצב, וזה עדיין שום דבר לעומת מה שהוא נאלץ לספוג מאוהדי הפועל תל אביב. זו הזדמנות טובה להחמיא לו על פרוייקט דני אבדיה. השינוי הפיזי של אבדיה ניכר לעין. אבדיה התחיל את העונה הקודמת כנער צנום והוא עוזב את הקבוצה כביריון בנוי לתלפיות, והשינוי הזה, שהפך את אבדיה לשחקן ורסטילי יותר, הוא תוצר של עבודה קשה של פנאן.

אבדיה גילה בסיום שבכה בדרך להיכל, כי הוא הבין שזאת הפעם האחרונה שהוא עושה את הדרך הזאת. במגרש הוא קיבל את תואר ה-MVP של הליגה, לפני שהוא עוזב אותה, מי יודע לכמה זמן. נדבר עליו עוד הרבה בקיץ, נבחן אותו בזכוכית מגדלת בכל קבוצה אליה יגיע, ונתגעגע אליו בכל פעם שננהל את הדיונים הבלתי נסבלים ובלתי נגמרים על איכויות "השחקן הישראלי". עכשיו נותר רק לבקש קצת סבלנות והבנה. בשנים הקרובות בטח תקראו הרבה כותבי טורים פופוליסטיים שיבקרו את ההחלטה שלו לא להגיע לשחק במדי הנבחרת בקיץ (כמו כל שחקן צעיר אחר ב-NBA), תתעלמו מהם.

3. במהלך פגרת הקורונה, כשהשחקנים הזרים חזרו לארצות הברית ועשו את מה שעושים שחקני כדורסל בחופשה, אמארה סטודמאייר נשאר בישראל יחד עם בנו, והלך להתאמן בכל יום. גם כשנראה שאין סיכוי שליגת העל תחזור, אמארה הלך ליד אליהו כדי לשמור על כושר. הוא לא עשה את זה בשביל הכסף, הוא לא עשה את זה בשביל התהילה - זה פשוט חלק ממה שהוא. מקצוען נדיר.

אתמול זכה יהושפט בתואר ה-MVP של הגמר לא רק בגלל שקלע הכי הרבה נקודות (18) בשביל מכבי תל אביב, אלא פשוט כי הוא היה שם. יציב כמו סלע, הוא סחף את הצהובים על גבו הישיש ולמוד הקרבות. הניסיון שלו שיחק תפקיד מכריע, בעיקר בדקות הסיום מורטות העצבים. בזמן שלכל השחקנים על המגרש רעדו הידיים, אמארה נראה כמו זן מאסטר. בכלל לא בטוח שהצהובים היו יכולים לחגוג אליפות אתמול אלמלא ההופעה מעוררת ההשראה של האולסטאר לשעבר.

בגיל של אמארה כל עונה עשויה להיות האחרונה, אבל כל עוד זה תלוי בו, הוא עדיין לא תולה את הנעליים. וטוב שכך. נפיל כדורסל מסוגו צריך להיפרד מהמשחק עם סטנדינג אוביישן של 10 דקות עם רבבת צופים ביציע, לא במשחק מוזר ללא קהל בליגה שהקבוצה שלו בכלל לא רצתה להיות חלק ממנה.