רקמה אנושית אחת: הזהות החמקמקה של קובי בריאנט הפכה אותו לכל כך גדול

עוד בחייו בנה קובי בריאנט מורשת מפוארת על המגרש ומחוצה לו, היווה השראה למיליונים ברחבי העולם, בנה מיתוס, אפילו יצר מעין תורת חיים משלו. אבל שבוע האבל על מותו הטרגי גילה שהצליח ללמד דבר מה על העולם גם בלכתו:

בזכותו, קיבלנו תזכורת לקושי המטריד של החברה האנושית להכיל מורכבות.

בין אם מדובר במעריציו ובין אם היו אלה העומדים בשער שהזכירו את עברו ואישיותו המפוקפקים - השיח סביב קובי בריאנט סבל מהשטחה איומה, התאפיין בקביעות חד משמעיות, התמלא בתמונות חד ממדיות.

מי שעקב אחרי התקשורת האמריקאית בימים אלה עשוי היה לקבל את הרושם שבריאנט נגע בשלמות לא רק ככדורסלן, אלא גם כאדם: הוא תואר כאיש משפחה למופת, הרבו לספר על איכויותיו יוצאות הדופן בתור אב, ואפילו הפליגו בשבחים על יכולת הנתינה שלו לשחקני NBA אחרים בתור מנטור ומודל לחיקוי. גם מקרי עבר שבהם התנהלותו נתפסה כקלוקלת בזמן אמת קיבלו לפתע פרשנות אחרת, סלחנית בהרבה.

די ברור מהיכן זה מגיע. הנטייה לקדש את המתים אנושית, והיא כפולה ומכופלת כשמדובר בנסיבות המוות של בריאנט בהתרסקות מסוק מחרידה, עם בתו הצעירה שאמורה היתה להיות ממשיכת דרכו, מה שמשווה לו דימוי של יצור שמיימי. מצד שני, אם עדיין היה בין החיים, ספק אם בריאנט היה מרוצה מהתדמית הסאחית ששיוותה לו התקשורת האמריקאית.

מן העבר השני, אפשר היה לשמוע גם את הקולות מהשוליים. מעטים דיברו על הפיל שבחדר - או, ליתר דיוק, הפיל שבחדר 35 במלון לודג' אנד ספא בקורדילרה, קולורדו - וגם מי שהזכיר אותו או הושתק או הפך לרעש רקע. זה חבל, ולא רק מההיבט המוסרי: תיק האונס, כמו האליפויות, השיאים, סלי הניצחון והרגעים הגדולים שבאו אחריו, הוא חלק ממכלול הסיבות שכוננו את המיתוס של קובי בריאנט. מאז ועד היום, יש לו תפקיד משמעותי בכך שהפך בריאנט לדמות שאף אחד לא יכול היה להישאר אדיש אליה, בין אם זה בא לידי ביטוי בהערצה עיוורת או בשנאה יוקדת.

כי סוד הקסם של קובי בריאנט היה התעתוע שלו. הוא תמיד היה גם וגם: אישיות נערצת על ידי מיליונים בכל העולם מחד, ואדם כמעט בלתי ניתן לעיכול בחדר ההלבשה מאידך; נבל לרגע אחד, וגיבור כל-אמריקאי באחר; אב השנה בשנים המאוחרות, ועבריין מין פוטנציאלי בשנים המוקדמות; מנטור בשלהי הקריירה, ואגו-מניאק בתחילתה; הוא דילג בין תפקידים, נכנס לקופסה אחת ויצא מהשנייה, למד, זז, השתנה, ולבסוף השאיר את האוהד הממוצע מבולבל, לא יודע מי פה החבר'ה הטובים ומי הרעים.

השבוע האחרון המחיש שהרבה למעבר להיותו כדורסלן דגול, קובי בריאנט היה גם גיבור תרבות חוצה יבשות. מיותר לציין כמה אהוד היה באמריקה, אבל לאורך השנים הצליח לפרוט על נימי הרגש כמעט בכל מדינה צמאת כדורסל: הוא הפך לכדורסלן הפופולרי ביותר בסין, זכה לכבוד של מלכים ביפן, וחובק גם על ידי אנשי הכדורסל האירופי שראו בו חצי שגריר חצי תוצר משלהם.

וכן, היו גם שלדים בארון. שלדים מהסוג שמעלים שוב ושוב את השאלה מה היה קורה אם היו יוצאים מאותו ארון בזמן אמת, או בזמן אחר כלשהו. ואולי, אותם שלדים רק העניקו לו את היסוד הסנסציוני הנדרש כדי להפוך לגיבור תרבות נצחי.

כדי להבין את תופעת קובי בריאנט ולהנציחה באמת, צריך להאיר זרקור על כל רבדיו. הוא היה כדורסלן לא פחות ממושלם, עם ווינריות אדירה, יצר תחרותיות כמעט אובססיבי ומוסר עבודה כמעט חולני, אבל לכל זה נחשפנו פעמים רבות בעבר. לאחרונה למדנו להכיר גם צדדים אחרים שלו - חיוביים יותר ופחות.

כך, למשל, התברר כמה חסר ביטחון היה מתחת למעטה השחצני והמאצ'ואיסטי. לפרקים, כפי שחשף הסיפור הבא של אדריאן ווג'נרובסקי, היה קובי רדוף כמעט. "לא אשכח איך פעם אחת נפגשנו לארוחת ערב, ופתאום משום מקום התחילה שיחה מוזרה ביותר: קובי היה משוכנע שג'ים באס (נשיא הלייקרס בזמנו, י.א) מתכוון להכריח אותו לעזוב את הלייקרס", נזכר ווג'נרובסקי השבוע. "לא היו לו שום הוכחות, רק תחושת בטן. לא היתה לו שום סיבה להאמין שבאס באמת שוקל לעשות צעד כזה, אבל הוא לא הפסיק לדבר על זה".

בפודקאסט ה-NBA של בליצ'ר ריפורט סיפרו העיתונאים הווארד בק וג'יי איי אדאנדה, שסיקרו את בריאנט במשך שנים ארוכות ככתבי ביט של הלייקרס, על הנקמנות והמניפולטיביות שגילה כלפיהם לא אחת לאורך השנים. באותה הזדמנות, סיפרו כיצד התגלה קובי אחר, לתחושתם, בדמדומי הקריירה, כשהבין שלעולם לא יצליח לעקוף את מייקל ג'ורדן במספר האליפויות או בקרב על התודעה הציבורית. "ברגע שקובי הבין את זה, משהו אצלו השתחרר לטובה", סיפר בק. "עד אז הוא השתדל לתחזק פרסונה מסוימת, היה תחרותי להחריד ודיבר בלי הפסקה על מנטליות הממבה שהמציא. אבל באותה נקודה הוא זנח את זה, ולאט לאט חזר להיות דומה יותר לנער בן ה-18 שהיה כשהגיע לליגה. במובן מסוים, הוא גילה את עצמו מחדש".

אחרי הפרישה נאלץ קובי לא רק לגלות את עצמו מחדש, אלא כמעט להיוולד מחדש. בחודשים שאחרי סיום הקריירה רבים בארצות הברית עוד תהו האם בריאנט בכלל מסוגל לפתח חיים מחוץ לאולם הכדורסל. הפרישה היא אתגר מנטלי עצום עבור כל שחקן NBA, כל שכן עבור מי שהענף עטף את כל חייו בצורה טוטאלית כל כך.

בצומת הזה גילה קובי את אותה ווינריות מימי הלייקרס, והצליח היכן שרבים אחרים כשלו: הוא ניצח את הפרישה, הישג שמשול לאליפות בחיים האזרחיים. זו היתה אחת הפרישות הכי יפות של ספורטאי בעידן הנוכחי. התשוקה החדשה בחייו, האבהות, הפכה למשימת חיים אבסולוטית ממש כמו משימת הקריירה שלקח על עצמו אי שם בשנות ה-90, כשהחליט להיות ג'ורדן; למרבה האירוניה, רק כשיצא לגמלאות הצליח קובי סוף סוף לבדל את עצמו מהוד אוויריותו: בעוד ג'ורדן התמקד בשימור עושרו החומרי, בריאנט פנה לכיוונים רוחניים ויצירתיים. הוא יצר סרט אנימציה, היה בעיצומו של כתיבת ספר ילדים עם פאולו קואלו, חיבר ספר פנטזיה בהשראת סיפורה של נאומי אוסקה, ושקד על עוד ועוד פרויקטים שגירו את הנפש ולא בהכרח את חשבון הבנק.

מהתרשמות שטחית ומרוחקת, נראה בריאנט בעיצומו של תהליך בריא בשנים האחרונות. זה הורגש גם בתא המשפחתי, כשהתעקש לבטל את הסכם הגירושים עם אשתו ונסה, השלים עם אביו ואימו אחרי שלוש שנות נתק בעקבות סכסוך כספי, ויישר את ההדורים גם עם שתי אחיותיו המבוגרות ממנו, שגם איתן היה ביחסים מתוחים.

קובי בריאנט מת עם חתיכת מורשת. ב-41 שנותיו הוא הספיק להטביע חותם אדיר על הכדורסל, על אמריקה, על העולם כולו. אפשר להתווכח על השאלה האם הוא ראוי לעטר את הלוגו או לא, אפשר להתווכח אם היה אדם טוב או רע, נבל או גיבור, מודל לחיקוי או מיתוס מסוכן, אבל על קביעה אחת אין עוררין: כמה גדול היה, ככה מורכב.