הפועל באר שבע, עוד קבוצה: טירוף ההחתמות עוד יתנקם באלופה בעתיד

יכול להיות שהפועל באר שבע עוד תזכה באליפות. בהחלט יכול להיות. כרגע היא לא נראית פייבוריטית. יש קבוצה אחת לפחות שטובה ממנה, אבל בליגת הפח שלנו, זו שבכל שנה מוכיחה לנו שתמיד יכול להיות גרוע יותר, הכל אפשרי. גם בעונה שעברה הפועל באר שבע לא היתה צריכה לזכות באליפות, אבל המתחרה העיקרית שלה, ויסלחו לי אוהדי מכבי תל אביב, נוהלה על ידי אלי טביב.

אין שום סיבה שבחודש מאי לא יצוצו להם פרשני ההצלחות ויהללו את המהלכים שעשתה לאחרונה הפועל באר שבע. הנה, אלונה שוב צדקה, הם יכתבו. הנה, ההחלטות שלה ושל אלי ברקת, שוב התבררו כמבריקות. איזה רכש מדויק. אילו כוכבים נהדרים. הריעו, הריעו למנצחת, הם ידרשו מכם. אלא שהפעם, בניגוד לשנים קודמות, זה לא יהיה נכון. לא צריך להיות גאון גדול כדי להביא את האסלביינק וסבע. צריך רק להיות עשיר. הכי עשיר. את זה כל ילד נובוריש יודע לעשות. את מהפכת הפועל באר שבע הובילו עד לא מזמן ערכים אחרים שנעזרו בכסף, אבל לא התבססו עליו ולא התאכזרו דרכו. את הערכים האלו הפועל באר שבע איבדה בקיץ אחד.

עוד בנושא

הפועל באר שבע הוציאה מעל 4 מיליון יורו: סיכום חלון ההעברות הישראלי
מיגל ויטור יצא מהקפאה, הפועל באר שבע מקווה שיחזור כבר בנובמבר
לפעמים הזמן הנכון ביותר הוא עכשיו: שחקני הרכש שנתנו אימפקט מיידי
בית"ר ירושלים תנחית שחקני התקפה להתרשמות, מתן פלג יסופסל?

בן שהר הוא הדוגמה הכי טובה לכך. נכון, אין מה לרחם על מישהו שמרוויח סכומים שמנים כאלה. אלא שהמקרה שלו מוכיח שמה שראינו עם גיא חיימוב, הוא לא טעות של רגע, אלא מציאות קבועה. לשחקן שהיה חלק משמעותי משלוש האליפויות האחרונות של באר שבע מגיע יחס אחר. מותר לשחרר אותו, מותר לוותר עליו. זה בסדר גמור. זכותכם. אבל לא ככה. לא לדחוק אותו לפינה ברגע האחרון של חלון העברות ולשבש לו את האפשרות לבחור נכון. תכניסו אותו מבעוד מועד לחדר ותגידו לו תודה ושלום, השארנו לך מספיק זמן למצוא קבוצה חדשה. אותו דבר לגבי דן איינבינדר, רק שלמזלו עדיין יש לו בית לחזור אליו.

הכי קל לקנות ובעוד שנה להעלות ליציע. הכי נוח לשלם את הסכומים המופרכים שבעלי קבוצות כאן דורשים על כוכבים מזדמנים, רק כדי להתאכזב תוך עונה או שתיים מאותם שחקנים. סיפור ההצלחה של הפועל באר שבע לא התבסס על כל אלו. הוא התבסס על עורמה. על תחכום. על מועדון שבא מאחור. על מועדון שרוצה להיות אחר. על מועדון שהבין שהוא צריך להיות אחר. מכבי תל אביב בכדורסל יש רק אחת. וזה לא נאמר כביקורת. יש רק קבוצה אחת או שתים בישראל שיכולות לחיות על פי הפילוסופיה האכזרית הזו. אבל בטח לא מועדוני אנדרדוג.

ראינו כבר קבוצות מצליחות שניסו ללכת בדרכה של מכבי תל אביב בכדורסל וקרסו. השינוי עבד אולי בהתחלה, אבל בסופו של תהליך הוא כרסם את ההצלחה מבפנים. מצד אחד, אתה מרוויח בקלות יתרה את השחקנים הכי טובים בשוק, אבל לא שם לב שאתה מאבד תוך כדי תנועה את צדקת הדרך. את הייחוד. את הערך המוסף. את המשהו הזה שבאמת עשה את הקסם. לא סתם קמו בחודשים האחרונים כל כך הרבה שונאים להפועל באר שבע. הקבוצה שכולם רצו שתזכה באליפות הפכה להיות שנויה במחלוקת. הכי רחוק ממעוררת סימפטיה. עוד קבוצה. וזה הדבר הכי חמור שאפשר להגיד על הפועל באר שבע החדשה - עוד קבוצה.

אוהדים של קבוצות שאיתי שכטר לא משחק בהן, לא מבינים איך אפשר לאהוב אותו. הם לא קולטים איך אפשר לכבד שחקן שעובר כל כך הרבה מועדונים יריבים. מנשק סמל אחד רק כדי לנשק סמל אחר בעוד שנתיים. ויש גם את העניין הזה של הצלילות. והזכרון מאיתי שכטר במדי מכבי חיפה. מה הם מוצאים בו, שואלים את עצמם קהלים שונים ומגוונים שאיתי שכטר משחק נגדם ולא איתם.

אוהדי מכבי תל אביב היו כאלה עד לא מזמן, אבל ככל שעובר הזמן הם מבינים את מה שאוהדי בית"ר ירושלים ואוהדי הפועל תל אביב למדו די מהר: איתי שכטר הוא לא רק שחקן משפיע בכל קבוצה בה היה. בית"ר שלו התרסקה התקפית אחרי שאלי טביב החליט לוותר עליו, ועד היום לא נמצאה שם נוסחת התקפה שתחפה על חסרונו. איתי שכטר הוא קודם כל שחקן לאהוב. הוא שחקן לכבד. הקדנציה שלו במכבי חיפה היא היוצא מהכלל שלא מעיד על הכלל. והכלל הוא - אין קבוצה שאיתי שכטר לא מסור לה ולא משפיע עליה.

המעברים האלה בין קבוצות יריבות הפכו את שכטר לשם נרדף של שכיר חרב חסר רגש, אבל היום חלק לא קטן מהשונאים שלו בקרב אוהדי מכבי תל אביב מבינים כמה זה רחוק מהאמת. וכמה שכטר הוא לא ורמוט. הכי רחוק מוורמוט. שכטר הוא שחקן שמשפר התקפה, משפר קבוצה, אבל לא פחות חשוב - משפר את ההרגשה של האוהד ביציע שאלו שם למטה, על הדשא, באמת איכפת להם ממנו. אין הרבה כאלה.

אייל סגל יכול לספר כמה שהוא רוצה שרק הכסף הכריע לטובת מכירת דיא סבע להפועל באר שבע. שרק כאשר קיבל את ההצעה שרצה, הנושא בכלל עלה לדיון. וגם שיחס האוהדים בתבוסה להפועל חיפה השפיע. זה בסדר. זה אפילו הגיוני. קבוצה לא עשירה שמקבלת הצעה כזו על שחקן, צריכה לרוב למכור אותו. בעלים חייב גם לפעמים להיות אגואיסט. הבעיה היא בדרך. בצורה שבה איל סגל ניהל את הקיץ הזה. כי במקום שכולם יגידו עליו כעת שהוא גאון שעשה רווח ענק על שחקן, כולם היום מבקרים אותו על הבטחה שלא מולאה. סגל אחראי קודם כל לעיוות הזה.

סגל התחיל את הקיץ עם שתי ציפורים על העץ, דיא סבע וערן לוי, אבל לא ידע לתפוס אף אחת ביד. התוצאה הסופית ידועה: שתי הציפורים הכי חשובות במכבי נתניה עזבו את הקן. סגל יכול היה למנוע את זה. לסבע הוא איפשר לפלרטט בלי הפסקה עם קבוצות בחו"ל ובארץ, ולא ידע מתי לעצור זאת ולפקס את השחקן אל מול המטרות של הקבוצה. ואם כבר, הטעות הגדולה יותר היתה עם ערן לוי. לאבד שחקן שהפך לסמל של מכבי נתניה החדשה על עשרות אלפי יורו, על עוד שנה בחוזה, על יחס, על חיבוק, על כבוד, זאת שטות. והשטות הזאת מתברר כגדולה יותר אחרי כל מה שקרה עם סבע.

יוסי בניון טעה כאשר התפתה לעבור לבית"ר ירושלים. לא משנה מי פנה למי, הוא לחוגג או חוגג אליו, בניון, היה צריך להוריד את העניין מסדר היום ברגע שרק עלה. הוא היה צריך לומר לחוגג: אני לא יכול לעשות כזה דבר למועדון שפתח לי את הדלת אחרי מה שטביב עשה לי. אני לא עוד שחקן בישראל. אני מורה דרך. בטח בשנה האחרונה שלי, אני צריך להראות לשחקנים אחרים שגם הם צריכים לדעת לכבד את המועדונים שבהם הם משחקים. מי כמוני יודע כמה זה יכול להיות בומרנג. וואלה, אני מת לסיים את הקריירה בבית"ר, אבל בקדנציה הקודמת שלי במועדון הזה למדתי שמשהו שמתחיל עקום נשאר עקום אחר כך. שזה לא המתכון להצליח. חשוב לי לסיים יפה את הקריירה, אבל אחרי מה שקרה לי במכבי חיפה וקבוצות אחרות, הדרך הכי טובה להשיג זאת היא לאו דווקא בקבוצות הנוצצות והרועשות שלא יודעות לכבד אותי ולא משכילות להילחם עליי. אני זה שאקבע איך יכתב העמוד האחרון בפרק האחרון בקריירה שלי, לא הקבוצה בה אשחק. ולפעמים הטקסט הזה ייצא הרבה יותר טוב בקבוצה שנותנת לי לבלוט ויש לי את השקט התעשייתי להצליח בה. הייתי בליברפול, הייתי בצ'לסי, מה זה שנה בבית"ר בשבילי? אם אתה רוצה אותי כמנהל מקצועי בעתיד, אתה צריך לרצות בכך גם בלי עונת פרישה על הדשא. למדתי זאת היטב במכבי חיפה.