התגובה של איל ברקוביץ' למינוי של אנדראס הרצוג (מהשבוע אנדי בשבילכם) הייתה צפויה וידועה מראש. היה ברור שהוא יהיה נגד המינוי, ובגלל כל הסיבות הנכונות, וכל הסיבות הלא נכונות. היה ברור שברקוביץ' יישמע גם צודק וגם מגוחך. אדם קורא את הפוסט של ברקוביץ', ולא יכול להישאר אדיש. כמו תמיד, יש בו משהו סוחף, לכל הכיוונים. המון מילים קיצוניות, נחרצות, שלכאורה נאמרות מהלב, מהקרביים, אך למעשה נשלפות מהמותן ונורות לאוויר כמו פצצות שנפלטו מהלוע ואי אפשר להחזירן, רק לצפות בהרס. או שאתה מסכים עם הדברים ונסחף אחר "האמת" של ברקו, או שאתה מזועזע ונגרר לצד השני. זה לא מפליא שרבים היו מבולבלים אחרי המינוי ולא ידעו מה לחשוב, אבל אחרי ששמעו את דבריו של ברקו דעתם התחדדה: אנחנו בעד הרצוג, הלוואי שיצליח על אפם ועל חמתם של המלעיזים.
כבר ידוע שברקוביץ' הוא השיקוף הכי מובהק של הכדורגל הישראלי. הוא מייצג את כל מה שאהוב בענף (הכישרון שמדי פעם מבליח, התשוקה הגדולה), ובמקביל את כל הכשלים המסורתיים (שחצנות וחוסר תרבות). הוא מייצג את הצד הבוטה והמתלהם, אבל גם את הרגש והאהבה; הוא עממי ופופולרי, אבל גם מעורר אנטגוניזם; יש רבים שסבורים באמת ובתמים ש"רק ברקו יכול להציל את הנבחרת", לעומת רבים שמזועזעים מהמחשבה הזאת. אין ספק שברקוביץ' - במהות שלו - היה חלק מקבלת ההחלטות במינוי. הוא כמו סנטר שנמצא בצבע, מתחת לסלים - גם כשהוא לא חוסם, עצם הנוכחות שלו משנה את הזריקה, משפיעה על המציאות.
אפשר ממש לדמיין בראש את השיחות של הצוות המקצועי לפני ההחלטה למנות את הרצוג. "אבל מה יגידו?", אמר אחד מראשי ההתאחדות, ומיד אלי אוחנה (או אדם מהזרם של אוחנה) ענה: "מי יגיד? ברקוביץ'? אז שיגיד". כלומר, התחושה היא שזה מהלך אנטי ברקוביצ'י במהותו. ניסיון לצאת מהלך המחשבה הפופולרי, נגד דעת העם, נגד ההתלהמות. הברקוביצ'יזם כל הזמן עומד ברקע, והמטרה היא ללכת לכיוון הכי רחוק שניתן. כלומר, לא סתם לא מאמן ישראלי, אלא הכי רחוק מישראלי. מאמן גוי, ועוד אוסטרי, שהיה נגדנו, בדיוק ההפך מפופולרי, בדיוק ההפך מרצון "העם". לא במקרה המהלך הזה הוגדר כהטרלה.
ברור גם שחברי הוועדה המקצועית הבוחרת, או מה שזה לא יהיה, היו במלכוד. אם המנהל המקצועי רוטנשטיינר המליץ על הרצוג למאמן, וההתאחדות הייתה מסרבת בגלל "מה יגידו", או בגלל סיבה של "איך אפשר למנות למאמן הנבחרת מישהו שפעם היה שחקן שנוא שכבש נגדנו גול טראומתי", זה היה מגוחך לא פחות. אילו רוטנשטיינר היה מדליף לתקשורת "מינו אותי למנהל מקצועי, בחרתי מאמן אבל פסלו לי אותו בגלל גול מלפני 20 שנה", זה היה יותר גרוע ממה שקורה עכשיו. כלומר, ההתאחדות נקלעה למערבולת, ולנגד עיניה עמד הסיוט: אוטוטו ברקוביץ' יגיב (כשכמובן ברקוביץ' הוא שם קוד לפרשנות נחרצת ומתלהמת, בין אם זה קופמן או שגיא כהן).
עוד בנושא
מענקי ההעפלה של אנדראס הרצוג ליורו יצומצמו משמעותית
וילי רוטנשטיינר הוצג: "בטוח שאוכל לעשות בישראל את מה שעשיתי באוסטריה"
אנדראס הרצוג: "המטרה היא להוביל את נבחרת ישראל ליורו 2020"
להשתחרר ולהיות חופשי: כך יוכל אנדראס הרצוג לתרום לנבחרת ישראל
יש לציין שיש אמת בתגובה של ברקוביץ'. לא במקרה המינוי הזה עורר תחושה לא נוחה בקרב אוהדים רבים של הנבחרת, שבימים אלה זקוקה נואשות למשהו שיקרב אותה לקהל, לא ירחיק. מוזר למנות אדם שזכור לרעה בישראל, בגלל שלל סיבות. אבל המינוי הזה הוא אקט של מלחמה. הוא תגובה נואשת, של אין ברירה. זה ניסיון לצאת מהמעגל הכושל. זו מכה מקדימה נגד הברקוביצ'ים למיניהם, נגד פרשן שכותב בפוסט ארבע פעמים את המילה שונא ("שונאי ישראל", "שונאים אותו", "שונא את הבנאדם הזה", "אדם שנוא ואויב הנבחרת"). זה נגד פרשן שכל שלושה חודשים כותב ש"זה אחד הערבים העגומים והעצובים שהכדורגל הישראלי יכול לחוות". זה מהלך כל כך מנותק, שאין ברירה אלא לחשוב שבתהליך קבלת ההחלטות הועלה החשש מדובר בבחירה קשה, שתעורר זעם ומרמור מצד "העם", ולאחר מכן ההבנה: אז יאללה, חייבים ללכת על זה.