אירה ויגדורצ'יק מסבירה - למה בחרתי בנושא: מעמד המאמן הוא נושא כואב במיוחד. אל מול האחריות הגדולה, המיקוד בו כפקטור להצלחה הוא נוראי. הוא מקומם. זה מתחיל בשכר. זה ממשיך ביחס. וזה מוביל לכישלונות. מה שהמאמן כפוף אליו הוא בלתי נסבל. הוא צריך להיות מתחת לאנשים שרוצים להזיק לו. אין כאן חוקה בנושא. איזה קוד שיסביר מהן זכויות המאמן. דמו מותר. כמו שספורטאי צריך ראש נקי, כך גם מאמן. לכן, אני רוצה שתדברו עם ארבעה מאמנים מענפים שונים על המצב הנוראי הזה וכיצד הם רואים את הנושא.
כל כתבות הפרויקט:
אירה ויגדורצ'יק מסבירה למה בחרה לעסוק רק במעמד המאמן בפרויקט החג
אריה זלינגר מיואש: "העסקנים מקבלים החלטות, ובסוף מעיפים מאמנים"
צביקה שרף רותח: "לא מקללים את השחקן שהחטיא, אלא את המאמן"
ליאוניד קאופמן מתוסכל: "אין כאן בכלל מקצוע כזה שנקרא מאמן"
הוא מאמן רק שבע שנים, ממש ילד ליד המאמנים הוותיקים, אבל לגל פרידמן כבר יש תובנות מאוד מוצקות באשר למעמד המאמן בספורט הישראלי. "אין דבר כזה מעמד המאמן בספורט הישראלי", הוא קובע בנחרצות בפתיחת הראיון. "הפירמידה עובדת כאן בארץ הפוך, בעיקר בספורט האולימפי. הספורטאי מחליט למאמן מה לעשות ואז הוא מפסיד את זה שיש לו מאמן. המאמן לא מקבל את גיבוי המערכת כי למערכת אין כוח לריב עם הספורטאי ואז מוותרים. מי שנשאר בצד זה המאמן שצריך להחליט אם ללכת עם האמת שלו הביתה או להיות ה'יס מן' של הספורטאי ואז הוא כבר לא מאמן, אלא עוזר ספורטאי. במקום שמאמן יהיה מאמן הוא הופך לעוזר ספורטאי".
אתה היית הספורטאי האולימפי הגדול ביותר בתולדות ישראל ובכל זאת לא קיבלת את המעמד שלך כמאמן?
"בוודאי, וזאת למרות שהבאתי הישגים עם הספורטאים שכבר אימנתי באליפויות עולם ואליפויות אירופה. אני מרגיש את הבעיה בתנאים שאין כאן למאמן. החוזה שלך הוא תמיד שנתי. במקרה הטוב אומרים לך החוזה שלך עד האולימפיאדה ונראה מה יהיה הלאה. אין לך אפשרות לבנות את הקריירה שלך לפי זה ועובדה שהיו שנים שלא אימנתי ואני גם לא מאמן היום באיגוד השייט. אני מאמן בשדות ים קבוצת סאפ שזה יותר ספורט חובבני ומאמן צעירים באגודה שאני משתייך אליה כבר שנים".
היתה לך התלבטות אם ללכת לאימון אחרי הפרישה?
"האימון בארץ יכול להיות תחביב. אתה לא יכול להסתכל על זה כמקצוע. אני עושה גם הרצאות מעבר לאימון אותו אני עושה לצערי בצורה חלקית. ידעתי מראש כמה זה קשה כאן להיות מאמן. בתור ספורטאי ידעתי וראיתי את הדברים מהצד. מדברים כבר שנים בוועד האולימפי על שיפור מעמד המאמן ותכלס בפועל אין שום דבר. זה לא מתגמל להיות מאמן, זה לא מוערך, זה לא שום דבר. הכוח של המאמן זה בידע שהוא צבר ולכן הוותק הוא משהו הכרחי, אבל לצערי הרבה כאן רואים את האימון כמשהו זמני. ברגע שהם מסיימים ללמוד, הם עוזבים ומפסיקים את החיים של הנדמה לי. אצלנו יש בודדים שמחזיקים מעמד במשך שנים, אבל הם הבודדים. הרוב נושרים בדרך".
אתה נוסע ממקום למקום בעולם, שם דברים נראים אחרת?
"מאמן בהרבה מקומות בעולם הוא כמו עובד משרד החינוך. יש לו ביטחון במשכורת שלו. כאן מסתכלים עליך כמשימה נקודתית וזה כך בכל הענפים. אין לך שום תנאים של קביעות".
אתה רק בן 41. בוא תאגד סביבך עוד כמה מאמנים ותשנו את זה.
"אני לא מתעסק בלשנות שום דבר. מבחינתי זה מצב נתון. אני לא מתעסק בפוליטיקה של לשנות את זה".
כספורטאי היית נאבק כל הזמן מול הגלים והמתחרים. למה הרמת ידיים?
"אני נלחם בספורט. לא בפוליטיקה. בשביל זה יש את העסקנים. זה הדבר שהם צריכים לשנות".
מה הספורט האולימפי מפסיד כיוון שאין מעמד למאמן?
"הוא מפסיד הרבה אנשים שהלכו למקצוע אחר. קח את גור שטיינברג שהיה המאמן שלי והיום הוא עובד באינטל. מדי פעם הוא חוזר למשהו נקודתי באיגוד אבל זו הקרבה במשכורת והקרבה בתנאים בשביל ההנאה ובגלל שהוא עובד בהייטק הוא יכול לקחת לעצמו חופשה ללא תשלום. זה לא מקצוע עם שכר מפתה".
היית אמור לאמן באיגוד השייט ב-2013 ולהכין את השייטים והגולשים לריו.
"מינו אותי להיות מאמן נבחרת ישראל ב-2013 כי הסיקו מסקנות מהקמפיין שהסתיים אחרי לונדון 2012. אמרו שלא עבדו נכון והיה דילול משאבים. לנוער ולעתודה לא היו תקציבים כי כל ספורטאי בוגרים היה עם מאמן אישי ועם הוצאות רבות. ואז החליטו הוועד האולימפי, הספורט ההישגי והאיגוד שעושים נבחרת אבל אז באו הספורטאים ואמרו 'מה פתאום? התרגלנו לזה שיש לנו מאמן אישי. אנחנו לא מוכנים'. במקום שהאיגוד יילחם בזה הוא לא רצה להתווכח עם הספורטאים והתקפל".
נכשלנו בריו.
"זה בדיוק העניין. האיגוד התקפל ומה יצא? קח את הג'ודו. כשהם נכשלו ולא הלך אז הם עשו זעזוע רציני. אמרו חוזרים לעניין הנבחרות עם פונטי שהרים את כל הענף. בשייט זה לא היה כך. ארבע שנים פשוט עמדנו במקום. עשו בול אותו דבר כמו בלונדון. מקום 7 למעיין דוידוביץ' והשאר גרועים. מה שעוד יותר השתנה לרעה הוא שבקמפיין הקודם היו לפחות הרבה הצלחות באליפויות אירופה ועולם. בקמפיין הזה כמעט כלום, בטח ביחס לעשרים שנה אחורה. אלה היו ארבע השנים הכי גרועות בתוצאות של הבוגרים".
אם יפנו אליך לקחת את המושכות לקראת טוקיו 2020?
"רק אם אני אראה שבאמת הסיקו מסקנות ומוכנים לעמוד מאחורי ההבטחות שלהם. שזה יהיה מגובה בחוזה ולא במלים. למדתי שמה שלא מגובה בחוזה, נתון לשינוי. אבל אני בספק אם זה יקרה. הדבר היחיד שיכול להביא את השינוי זה שעכשיו לספורטאים אין את הכוח לעמוד על הדרישות שלהם כפי שהיה לפני ארבע שנים כי אין להם הישגים להיאחז בהם. התוצאות בארבע השנים האחרונות בבוגרים נוראיות".
אתה בקשר עם ספורטאים בני דורך שהפכו למאמנים?
"בקושי. יצא לי קצת לשמור על קשר עם קלגנוב לפני שהוא עזב. אני יודע שהיה לו פה מאוד קשה. הוא לא יכול היה לקיים את עצמו בשכר כל כך עלוב. הוא עזב לחו"ל ושם מעריכים אותו. לי הציעו לא מעט לאמן בחו"ל אבל לא שקלתי את זה ברצינות בגלל הרבה סיבות. אני מעדיף להישאר בארץ למרות שאם הייתי נואש עד כדי כך, הייתי קם והולך למקום עם תנאים ושכר טובים יותר. גם עם מאטוסביץ' זה אותו דבר. אחד האתלטים הכי גדולים שהיו כאן גם עזב לעבוד בחו"ל. זה לא לעניין וצריך לעשות כבר משהו עם זה".
אפשר לסיים את הראיון העגמומי הזה עם משהו אופטימי?
"אני עובד היום באגודה שלי בשדות ים עם לא מעט ספורטאים צעירים שאני מאוד מקווה שיגיעו לטוקיו 2020. הם מוכשרים ועובדים קשה ואני מקווה להצליח איתם גם בבוגרים. לגבי האיגוד עצמו? אני פתוח לשמוע".
