אירה ויגדורצ'יק מסבירה - למה בחרתי בנושא: מעמד המאמן הוא נושא כואב במיוחד. אל מול האחריות הגדולה, המיקוד בו כפקטור להצלחה הוא נוראי. הוא מקומם. זה מתחיל בשכר. זה ממשיך ביחס. וזה מוביל לכישלונות. מה שהמאמן כפוף אליו הוא בלתי נסבל. הוא צריך להיות מתחת לאנשים שרוצים להזיק לו. אין כאן חוקה בנושא. איזה קוד שיסביר מהן זכויות המאמן. דמו מותר. כמו שספורטאי צריך ראש נקי, כך גם מאמן. לכן, אני רוצה שתדברו עם ארבעה מאמנים מענפים שונים על המצב הנוראי הזה וכיצד הם רואים את הנושא.
כל כתבות הפרויקט:
אירה ויגדורצ'יק מסבירה למה בחרה לעסוק רק במעמד המאמן בפרויקט החג
אריה זלינגר מיואש: "העסקנים מקבלים החלטות, ובסוף מעיפים מאמנים"
צביקה שרף רותח: "לא מקללים את השחקן שהחטיא, אלא את המאמן"
גל פרידמן ויתר: "המאמן צריך להסכים להיות 'יס מן' של הספורטאי"
"כשמדברים על מעמד המאמן צריך לדון במקום של המאמן בסולם הסוציאלי של מקצועות הספורט בישראל", משחרר ליאוניד קאופמן את הנצרה. קאופמן, "הבעיה היא שאין בכלל מקצוע כזה שנקרא מאמן. אין קביעות, אין הגנה סוציאלית במקצוע הזה. כשבאתי מברית המועצות לפני 25 שנה, מקצוע המאמן היה שם בדיוק כמו מורה בבית הספר. מעמד המאמן היה מוסדר ברמה של מקצוע. לצערי בארץ מאמן זה חוזה אישי שהאורך שלו הוא בדרך כלל שנה, או שנתיים. אומרים שאין בארץ מאמנים וזה בגלל שמאמן לא נותן אופציה לבן אדם להתפרנס בו.
"קח לדוגמא מורה לספורט שסיים את המכללה בוינגייט", מסביר מאמן נבחרת השחייה של ישראל בין השנים 1999 ל-2004 ומ-2007 עד היום. "שנה או שנתיים הוא עושה סטאז' בבית הספר והופ הוא מקבל קביעות ואי אפשר לפטר אותו. יש לך הגנה מהסתדרות המורים או ארגון המורים ויש לך קביעות בתחום. מאמן צריך להתמודד לבד מול כל העולם ורק אם הוא טוב ובעל שיעור קומה הוא יכול לשרוד ולהתפתח. רק בודדים יכולים להגיע להיות אריה זלינגר או ליאוניד קאופמן. איך מאמן מתחיל יכול לחיות מ-3,000 שקל בחודש? ואז המאמן צריך לעבוד בתחום אחר וזה אומר להיות בבוקר מורה או פקיד בבנק ואז שילוב המקצועות לא רציני. זה מדלל את המקצוע בו אתה עוסק. ברגע שבן אדם עוסק בכמה מקצועות באותו היום הוא עושה אותם בצורה בינונית. אדם חייב לעסוק רק במקצוע אחד כדי לעשות אותו טוב".
אבל אתה הצלחת.
"אני בניתי את המעמד שלי. גלעד ויינגרטן לקח אותי באוגוסט 91' אחרי שעליתי לארץ לעבוד בוינגייט, אבל את המעמד שלי אני בניתי. רק בזכות ההצלחות שלי. את מעמד המאמן לא יבנה לך אף אחד, חוץ מההצלחות שלך. לא באתי לארץ וקיבלתי כאן מעמד של מאמן. במעמד אתה צריך לזכות. ברגע שהיו לי חמש פעמים משחקים אולימפיים וגמרים ומדליות באליפויות אירופה ועשרות שחיינים, אז המעמד שלי נבנה. לא כל אחד גם זוכה לקבל את אמצעי האימון שהיו לי מלכתחילה במכון וינגייט כולל הבריכה האולימפית שנפתחה לפני שלוש שנים. קיבלתי גם 80 אחוז חומר אנושי הכי טוב. לא כולם קיבלו את התנאים האלה להצליח. יכולתי להטמיע את הידע שלי בשחיינים המוכשרים בזכות האמצעים של וינגייט. היה לי גם מזל אבל היתה לי היכולת. אני לא רוצה עכשיו להשתחצן אבל היה לי שילוב של דברים ולכן בניתי את המעמד שלי בידיים שלי. יש הרבה אנשים שמנסים לבנות את המעמד שלהם כמאמנים והם לא מצליחים. אז הם רואים שהם יכולים להרוויח יותר כסף בתחום אחר והם עוזבים כי אין קביעות, אין מקצוע, אין תנאים, אין משכורת גבוהה ואז הם הולכים להייטק. המציאות בארץ מאוד קשה למאמן. מעמד המורה ניתן לך הרבה יותר מהר מאשר מעמד המאמן. למאמן יש ארגון שלם מאחוריו עם הגנה סוציאלית וקרנות ופנסיה".
כמאמן למאמנת, מה חשבת על כל הפרשה של אירה ויגדורצ'יק?
"זו לא שאלה קלה כי אני לא יודע מה יש בפרשה הזו וכמה יש בעשן שהיתמר מעל הפרשה הזו. אני רק יכול להגיד דבר אחד, האחריות היתה צריכה להיות קודם כל על אירה. אירה לא יכולה להאשים אף אחד. מקצוע המאמן זה כמו לנהוג על הכביש. אל תהיה צודק תהיה חכם. אל תתפשר אבל אל תחפש להיות כל הזמן ישר לעצמך. אני קצת מכיר את אירה. יש לה פנאטיות ורצון להצליח אבל חסר לה לראות את הנפש, את האדם שנמצא מאחורי בגד הים או בגד הריקוד. ספורטאי ומאמן זה ברית. זה סוג של משפחה. זו חברות עם מעמד מאוד ברור. אני מאמן קובע ואתה חייל שמבצע אבל אנחנו אוהבים אחד את השני ומבינים אחד את השני ומאמינים יחד בדרך ובתכנית האימונים לטווח הקצר והארוך. לא צריכה להיות אהבה כמו בין גבר לאישה אלא אהבה בין אנשים שנהנים להיות יחד. הצלחה בספורט קיימת רק בתנאי שיש באותו רגע אידיליה ואהבה בין שניים"
"לאירה היה חסר הפרמטר האנושי. היא לא מספיק ראתה בהן בני אדם. היא לא מספיק הראתה להן שהיא אוהבת אותן והיא איתן. לגרום להן לבוא לארוחה ולדעת באהבה ובאמונה שאסור להן לאכול ולא בגלל שאני עומדת מאחור עם מקל. הרבה דברים התבססו שם, אם אני לא טועה, על פחד. בראיון האחרון שלה בערוץ 2 שאלו אותה: 'אירה, מה יעשו המתעמלות שלך בעתיד?'. היא ענתה שזה לא איכפת לה. מה שאיכפת לה זה מה הן עשו בשביל הדגל עכשיו. מחר לא מעניין אותה. אני לא אוהב את המשפט הזה. אירה התפוצצה על חבית חומר נפץ ועפה באוויר והיא אחראית על חבית חומר הנפץ הזו. היא יכלה להתנהל אחרת. אם היתה אלימות פיזית או לא, אני לא יודע. אבל הרבה אחריות על מה שקרה עם הבנות, אירה צריכה לקחת על עצמה. לא יכול להיות שאת המאמנת לא מעניין הצדק של הבנות אלא רק הצדק של עצמה".
אתה אומר דברים לא פשוטים.
"מאמן וספורטאי זה להרבה שנים ולכן הקשר חייב להיות מיוחד. מייקל פלפס לא עזב את המאמן שלו מגיל 7. הוא מתאמן אצל בוב באומן מאז שהוא נכנס לבריכה. זה אחד מסודות ההצלחה שלו. הם רבו הרבה, אבל לעולם לא נפרדו. רק מערכת יחסים של הדדיות, אמונה במה שעושים, מביאה לתוצאות. תכנית אימונים הכי טובה בעולם לא תעבוד אם ספורטאי לא יאמין בה. כישלון של ספורטאי הוא גם של המאמן".
אז יש לך חלק במה שקרה ליעקב טומרקין במשחקים האולימפיים.
"בוודאי, אבל לא נפרדנו ולא רבנו. לקחנו אחריות על מה שעשינו והתחלקנו חצי בחצי בכישלון שהיה. אבל גם בלונדון התחלקנו חצי בחצי בהצלחה. יש בינינו כימיה, הבנה ואמונה אחד בשני ובדרך ולא עם כולם היה לי את זה. עובדה שנפרדתי מגל נבו וגיא ברנע. לא כל ברית היא לנצח. לא צריך לפחד לאבד ספורטאי או מאמן".
אתה נמצא היום על פרשת דרכים?
"לא. אני רוצה להישאר ולאמן שחייני עלית. אני מוכן ללמוד ולקחת ידע של אנשים אחרים כמו שאני מלמד אנשים אחרים. אבל אם איגוד השחייה לא ירצה אותי, לא קרה כלום. אולי אמצא את דרכי לתחום ההוראה. אני לא מפחד שמחר אאבד את המקצוע. אני לא אאבד את המעמד שלי. אף אחד לא ייקח את מה שעשיתי".
מה אתה שומע מאיגוד השחייה?
"שאני נשאר בתפקיד שלי ובמעמד שלי ושאולי יהיה עוד כוח שיעזור לנו להכין את ספורטאי העלית ואני אשמח ללמוד מכל אדם. יושב ראש איגוד השחייה סימון דוידסון אמר לי כמה פעמים בכל מיני פורומים שאני נשאר בתפקיד שלי ובמעמד שלי ושאולי יביאו יועץ מקצועי כמו דייב מארש או מאמן על שיעזור לנו להאיר טוב יותר את הדרך".
מה עשית לא טוב בהכנה לפני ריו?
"הרבה דברים אבל הבעיה היא שספורט זה לא צילום רנטגן שאתה יכול למצוא בקלות את הבעיה. אתה לא יכול תמיד להצביע על סיבה אחת למה לא הצלחת. יש מכלול סיבות שהיו יכולות להפריע לנו בריו אבל אני לא יודע מה החלק של כל הסיבה".
תן אחת.
"היתה אליפות אירופה בסוף מאי. מאותה אליפות עד המשחקים האולימפיים נשארו 11 שבועות וזה זמן לא קלאסי כדי לעשות מחזור אימונים נוסף ולהגיע בכושר הכי טוב לאולימפיאדה. גל נבו ויעקב טומרקין זכו במדליות באליפות אירופה אבל אחר כך לא הצלחנו להתרומם שוב כי לא קיימנו מחזור אימונים טוב. מכל המדליסטים באליפות אירופה רק 26 אחוז הצליחו לשפר את השיאים שלהם בריו. זו היתה בעיה של כולם ולא רק של השחיינים הישראלים".
אז לקראת טוקיו 2020 לא תשתתפו באליפות אירופה?
"בהחלט יכול להיות שנחליט לא להשתתף עם חלק מהשחיינים באליפות אירופה חודשיים וחצי לפני האולימפיאדה הבאה. אני לא מפחד לקחת החלטות קשות כי אני לא מפחד למעמד שלי. בן אדם שטעה יכול לתקן את עצמו. יש משפט יפה שאמר לנו פסיכולוג שעבד עם הנבחרת, חבל לבזבז משבר טוב. נקלעת למשבר, צא ממנו מנצח. למד מה עשית לא נכון, תקן את זה ותצליח. מה הבעיה בספורט הישראלי ובעיקר במשחקי כדור? זורקים מהר מאוד את המאמן החוצה. לא הצלחת, תלך. אבל בספורט אין רק הצלחה. לפעמים גם יש כישלון והמאמן צריך ללמוד מהכישלון. המערכת צריכה לשמור על מעמד המאמן ולא למחוק אותו וזה לא מספיק קורה בישראל. מהר מאוד מוחקים אנשי מקצוע. למה? אולי הוא יודע עכשיו לתקן כי הוא בעל נסיון. תנו לו צ'אנס".
