נושאים חמים

ועכשיו הם מבקשים ממני לכתוב טור: אירה ויגדורצ'יק מסבירה את הפרויקט שבחרה

כלי תקשורת שחורצים גורלות ללא בסיס משתפים פעולה עם העליהום. אותם אנשים שתקפו אותי כעת מחבקים אותי. הפעם זה על רקע עובדתי? הצחקתם אותי. אירה ויגדורצ'יק, העורכת אורחת של וואלה! ספורט, מסבירה למה הפרויקט שבחרה על מעמד המאמן הוא התגובה הנכונה לעוול שנעשה לה

מאמנת התעמלות אירה ויגדורצ'יק באירוע מרכז הפועל (מגד גוזני)
כמה שהרצון לבוא חשבון עם אלה שפגעו בי מפתה (צילום: מגד גוזני)

ניתנה לי הבמה לכתוב טור. כמה שזה מפתה. הרצון לבוא חשבון עם אותם אלו שפגעו בי בכוונת זדון כמעט וגובר על השכל הישר. הרצון לצעוק החוצה את שאני חשה אל מול כפיות הטובה וההכפשות, וכל זאת לאחר שנים של נתינה נטולת תנאים. כמעט ומשתלט עליי.

מישהו צריך להגיד את זה, וגם אם כשזה יוצא ממני יש בזה מן הפומפוזיות, אני מרגישה חובה לומר שהפגיעה שכוונה אליי פגעה קודם כל ובאופן ישיר במדינה. לפני שהזיקה לי, יצרה הרס מיידי לישראל. עם כמה שתחושותיי האישיות הן קשות, הפגיעה במדינה קשה לי לא פחות. זה אולי נשמע כקלישאה במציאות הסרקסטית בה אנו חיים, בה כל אדם לעצמו. אך כך אני גדלתי, אלו הן רגשותיי וזו המסורת והמורשת אותה אני מעבירה לילדיי.

כל כתבות הפרויקט:

אריה זלינגר מיואש: "העסקנים מקבלים החלטות, ובסוף מעיפים מאמנים"
צביקה שרף רותח: "לא מקללים את השחקן שהחטיא, אלא את המאמן"
גל פרידמן ויתר: "המאמן צריך להסכים להיות 'יס מן' של הספורטאי"
ליאוניד קאופמן מתוסכל: "אין כאן בכלל מקצוע כזה שנקרא מאמן"

אירה ויגדורצ'יק מאמנת נבחרת ישראל בהתעמלות אומנותית (ניב אהרונסון)
הקלות בה מתבצע באדם משפט שדה תקשורתי היא בלתי נסבלת (צילום: ניב אהרונסון)

התזמון של הפרשיה היה מכוון. כשכלי תקשורת חורצים גורלות בצורה חסרת בסיס, שאינה מאוזנת ואינה אובייקטיבית, הם משתפים פעולה עם העליהום. הם מלבים אותו ובכך תורמים לנזק ולהרס. לא רק זה שלי, אלא לזה של המדינה.

ועכשיו הם מבקשים ממני לכתוב טור. "אל תתביישי, תכתבי אפילו 1,500 מילה". משעשע, לא? זה אירוני כיצד אותה תקשורת ששמה אותי במעמד אויבת העם לפני חודשים ספורים, שינתה את פניה וכעת מבקשת ממני להיכנס לנעלי עורך מדור הספורט, לכתוב טור, או להתראיין בצורה ממלכתית ומכובדת לכלי תקשורת כזה או אחר.

הקלות בה מתבצע באדם משפט שדה תקשורתי היא בלתי נסבלת. הקלות בה חיים אישיים נהרסים וחיים מקצועיים מותקפים וניזוקים, לא תיאמן. לא צריך אמת, לא צריך הוכחות. רק סיפור טוב, גישה לכלי התקשורת והבטחת כותרת שפשוט קשה מדי לוותר עליה ולעזאזל המציאות, איתה נתמודד אחר כך. נהפוך את מושא הסיקור לקורבן ונחבק אותו שוב לאחר מכן. ממילא זה מה שכולם אוהבים לראות.

אירה ויגדורצ'יק מאמנת נבחרת ההתעמלות האומנותית של ישראל (פז חסדאי)
עצם הרצון לעסוק בשאלה הרכילותית גובר על העובדה כי התשובות ניתנו אין ספור פעמים (צילום: פז חסדאי)

אני כואבת. עימותים על רקע של אגו ופוליטיקה העבירו אנשים על דעתם. מי שאמורה להיות "כלב השמירה של הדמוקרטיה", התקשורת, לא נקטה במינימום הדרוש בכדי לאזן את התמונה. בכדי להטיל ספק אמיתי בתלונות השווא ובהכפשות. הציניות כלפיי הייתה גדולה. מנחים, מגישות, אנשי תקשורת שבמסווה של רגש ודאגה לשלום המתעמלות, חיפשו את הכותרת הבאה, את הצהוב ואת הרפש. התחושות שלי כשנתקלתי בשקרים ובדיווחי כזב שפורסמו על חשבוני, היו ועודן קשות.

זה אבסורד. אותם אנשים שתקפו אותי ללא שמץ של בסיס עובדתי, כעת מחבקים אותי חיבוק חם. האם כעת הם עושים זאת על רקע עובדתי? הצחקתם אותי. לאנשי התקשורת אין מושג ולא משום שאינם יכולים להגיע למידע. הוא פשוט אינו רלוונטי.

אני מבינה שהצהוב והפיקנטריה עוברים ב"היה או לא היה", וכי זה בכלל לא משנה כמה פעמים אספר מה התרחש בפועל וכי מעולם לא הייתה אלימות מכל סוג שהוא, דומה כי עצם הרצון לעסוק בשאלה הרכילותית, גובר על העובדה כי התשובות ניתנו אין ספור פעמים וכי המידע פזור שם ויש לאסוף אותו. דווקא מתוך כך, עם היוודע לי דבר ההכפשות, קיבלתי החלטה. בניגוד ללינץ' המכוון שבוצע בי, אני אנקה את שמי בדרכים המקובלות והאמתיות ביותר שאני מכירה, וכעת אני שוקלת את צעדיי בנידון, והמבין יבין. הרצון להמשיך לתת לספורט ולמדינה קיים בי כפי שהיה תמיד. אני אוהבת את המדינה, והפטריוטיות שלי, כמו גם הרצון התמידי לתקן ולשפר, עדיין קיימים.

המאמנת אירה ויגדורצ'יק עם בנות נבחרת ההתעמלות האומנותית, ריו 2016 (רויטרס)
הטור שלא היה נקרא מעולם, אם סיפורי לא היה בעין הסערה הציבורית (צילום: רויטרס)

אז נתנו לי לכתוב טור, רוצים צבע... ואני בוחרת בכיוון אחר. במקום לנצל את הבמה הזו ולעסוק בפוליטיקה שטורפת כל חלקה טובה בספורט הישראלי, במקום לספר על מאוויים אישיים, קנאה ויצרים שהעבירו אנשים מסוימים על דעתם, אני בוחרת להשתמש בהזדמנות הזו בכדי לזעוק את זעקת המאמן הישראלי. לספר לכם, כאן בטור שלא היה נקרא מעולם, אם סיפורי לא היה בעין הסערה הציבורית, על הסיבה שבגינה הספורט הישראלי סובל כפי שהוא סובל ואיך ניתן לשנות ולו חלק קטן אך משמעותי למען דור העתיד. מסתבר כי "מוצא פי", כה מעניין, עד שיתנו לי לכתוב על כל דבר, רק שאכתוב... אז החלטתי למנף זאת לטובת העלאת נושא נטול רייטינג, כזה שלא מייצר באזז או כניסות מרובות לאתר, לסדר היום, אך יש לו חשיבות גדולה.

"מעמד המאמן", אותו נעלם חמקמק המהווה פקטור משמעותי במשוואת הספורט הישראלי וגורם מכריע בהצלחת המדינה שלנו בזירה הבין לאומית הוא נושא שלא מדובר מספיק ולבטח שלא נעשה בו מספיק. ניתן לספר לעצמינו סיפורים, לבוא בטענות לאינטרסנטים, אבל צודק ככל שיהיה המאבק, מדובר בסימפטום ולא בבסיס הבעיה. זו קצת שאלת "הביצה והתרנגולת". מה קדם למה, האינטרסים הפוליטיים, או מעמדו הנחות של המאמן. עם זאת, הפתרון ברור לי. לבוא חשבון עם אדם הדואג להישרדותו האישית ואפילו עם כזה שסרח, לא ישנה את העובדה כי מאמן חלש, מזמין צרות, גם אם אינו אשם בכך. האמת הפשוטה היא, שבמדינה מתוקנת, בה מעמדו של המאמן היה מעוגן חוקית, זכויותיו וחובותיו היו ברורות וכך גם יחסיו מול הספורטאים, כנראה שלא היה קורה מה שקרה איתי, ומקרים רבים ונוספים שהתרחשו בעבר היו נמנעים. הפוליטיקה הייתה נשארת מחוץ לתחום, הקנאה והאינטרסים השונים, יהיו אשר יהיו, לא היו יכולים לגעת ולהזיק למי שאמון על מלאכת יצירת ההישגים בפועל.

כפי שהדברים כיום, דמו של המאמן מותר. האדם שאמון על ההישגים, על איתור הספורטאים, על בניית הנבחרות ועל עיצוב פניו של הספורט בכל ענף בישראל הוא למעשה האדם החלש והפגיע ביותר. החוליה האחרונה בשרשרת המזון. אדם אחר היה אומר לכם כי זה אבסורד לצפות ממאמן להביא הישגים בעוד עליו לדאוג להישרדותו האישית בג'ונגל לא פשוט. אני אומרת לכם שזה אפשרי... אני עושה זאת על בסיס יום יומי... אבל זה לא נכון לעבוד כך וניתן להגיע רחוק יותר אם עובדים בשקט. כפי שהספורטאי זקוק לשקט נפשי וסביבה נטולת הסחות דעת, כך גם המאמן. המאמן והספורטאי, הם מרכזה של השכבה המקצועית וצריכים להיות מנותקים ומוגנים מכל שיקול זר.

אירה ויגדורצ'יק מאמנת התעמלות (אמצע) (מגד גוזני)
כפי שהספורטאי זקוק לשקט נפשי וסביבה נטולת הסחות דעת כך גם המאמן (צילום: מגד גוזני)

12 שעות אימון באולם על בסיס יום יומי, מחנות אימונים, דאגה למתעמלות, החדרת מוטיבציה, עבודה פיזית, תמיכה פסיכולוגית, הפיכה למשפחה, ראיית המטרה ועוד, לא ניתנים להישג כשרעשי הרקע הופכים לעיקר. לטובתם של המאמנים והספורטאים צריך לעמוד סט כלים פשוט וברור שנועד לפתור מחלוקות, לקדם את הספורט ולהעניק להם סביבה המעודדת הישגים ומנותקת משיקולים לא מקצועיים.

1. הישגים הם פרמטר אובייקטיבי. לא ייתכן כי מאמנים וספורטאים ייבחרו מטעמים שאינם מקצועיים וכאלו שמשקפים מאבקי כוחות שאינם רלוונטיים לספורט.

2. לא ייתכן כי העסקתו של מאמן תופסק לאחר האולימפיאדה וכי בסיום רגע השיא של חייו, יעבור מיידית למאבק הישרדותי.

3. קיים קושי אדיר לתפקד ללא מערכת אכיפה מסודרת שנועדה להתמודד עם מקרים בהם זכויותיהם וחובותיהם של הספורטאים אינם ברורים לצדדים.

4. לא ייתכן כי מאמנים וספורטאים שייצגו את המדינה במשך שנים ייפלטו ממערכת הספורט ללא תמורה ומערכת שתדאג להם.

5. מעורבות הורים וכך גם מעורבותו של כל גורם זר צריכה להיאסר ולגרור סנקציות.

אלו הם חלק קטן מהנושאים שצריכים לעמוד על הפרק. זכויותיו וחובותיו של המאמן וכך גם של הספורטאי צריכים להיות ברורים לכל ולעמוד מעל העסקנות, מעל הפוליטיקה ובמנותק מההתנהלות היומיומית.

ולסיום, כמה מילים לאלו המבקרים את דרך התנהלותי בתקשורת, מול הבנות וכו'. הסיטואציה איתה אני מתמודדת מסובכת ולא נעימה. מאמן או ספורטאי, אינם צריכים לדעת כיצד להתמודד עם מקרים שכאלו. זו בדיוק הנקודה, זה בדיוק גודלו של הפרדוקס. במדינה מתוקנת, מאמן זקוק למעטפת מקצועית שאינה כוללת עורך דין ויועץ תקשורת.