אירה ויגדורצ'יק מסבירה - למה בחרתי בנושא: מעמד המאמן הוא נושא כואב במיוחד. אל מול האחריות הגדולה, המיקוד בו כפקטור להצלחה הוא נוראי. הוא מקומם. זה מתחיל בשכר. זה ממשיך ביחס. וזה מוביל לכישלונות. מה שהמאמן כפוף אליו הוא בלתי נסבל. הוא צריך להיות מתחת לאנשים שרוצים להזיק לו. אין כאן חוקה בנושא. איזה קוד שיסביר מהן זכויות המאמן. דמו מותר. כמו שספורטאי צריך ראש נקי, כך גם מאמן. לכן, אני רוצה שתדברו עם ארבעה מאמנים מענפים שונים על המצב הנוראי הזה וכיצד הם רואים את הנושא.
כל כתבות הפרויקט:
אירה ויגדורצ'יק מסבירה למה בחרה לעסוק רק במעמד המאמן בפרויקט החג
צביקה שרף רותח: "לא מקללים את השחקן שהחטיא, אלא את המאמן"
גל פרידמן ויתר: "המאמן צריך להסכים להיות 'יס מן' של הספורטאי"
ליאוניד קאופמן מתוסכל: "אין כאן בכלל מקצוע כזה שנקרא מאמן"
כמה ימים לפני ראש השנה החליטו באיגוד הכדורעף לסגור את פרויקט נבחרת הנשים בכדורעף בראשו עמד המאמן אריה זלינגר. "נכשלנו", הסביר זלינגר בשבוע שעבר עם לא מעט ציניות. "הגענו רק פעם אחת לאליפות אירופה, מה שאף ספורט קבוצתי אחר לא עשה. הגענו לסיבוב השלישי במוקדמות אליפות העולם. נכשלנו בנקודה אחת להגיע פעם שנייה לאליפות אירופה. הגענו רק פעם אחת ליורוליג, לגמר. אז החליטו לסגור. אני מבין שיש בעיות, אבל זו שגיאה לסגור".
זלינגר הוא אולי המרואיין האולטימטיבי לפרויקט שמוקדש למעמד המאמן. ממרום גילו הוא יכול להשקיף על הכל ולדבר בלי פילטרים. "אתה שואל על מעמד המאמן?", הוא יורה לעברי בקולו הסמכותי. "אין כזה דבר בארץ. אין מעמד למאמן. ספורט צריך להתחיל עם המאמנים, כי המאמנים הם המשוגעים לדבר. לפני שעזבתי את הארץ הייתי מורה להתעמלות בחיפה ופתחתי ואימנתי כמה קבוצות בקיבוצים ואימנתי את כל הקבוצות האלה. בכל מקום בו היה בספורט הישראלי מאמן דומיננטי, אז היתה הצלחה".
"קח את המקרה האחרון של ירדן ג'רבי והמאמן שלה. שם ראית מאמן דומיננטי שיש לו קשר מצוין לספורטאית. הספורט לא יגיע לשום מקום עם היחס שיש כאן למאמנים. אנשים לא רוצים להיות מאמנים כי בארץ מאמן הוא לא מקצוע. המאמנים נושאים בכל האחריות של הצלחה או אי הצלחה, אבל למעשה לא מתייחסים אליהם. אין למאמנים שום אמירה כי מי שמחליט זה האיגוד או ההנהלה של האגודות. המאמן הוא פיון שמשתמשים בו כדי להצדיק את קיום האיגוד או קיום הספורט. בלעדיו אי אפשר, אבל לא נותנים לו שום מעמד ובסופו של יום הוא גם נשאר חסר כל מבחינה כלכלית. זה לא עסק כלכלי להיות מאמן. כשבאים אלי בחורים צעירים ושואלים מה לעשות אני אומר להם שפה בארץ לא מכבדים את המאמן. היום אתה מאמן בקבוצה, מחר זורקים אותך והמשכורות כאלה נמוכות שלא יכולות להחזיק כלכלית. זה לא יציב".
איך זה בחו"ל?
"סע לארצות הברית ותראה איזה מעמד יש שם למאמן. שם זה גם משתלם כלכלית. פה אין למאמן שום עתיד. חבל על הזמן, על כל דקה שאתה משקיע בזה. אני לא מדבר על מאמני הכדורגל ואולי אפילו שלושה או ארבעה מאמני כדורסל שעושים חילופי כסאות ביניהם. אבל באופן כללי אימון זה לא מקצוע בארץ וקח את המקרה של אירה ויגדורצ'יק".
תסביר.
"איך הרסו לה את הדבר המופלא שהיא יצרה בזמן הכי קריטי בקריירה שלה. הרסו לה את הקריירה".
אבל היה כאן סיפור.
"אפילו אם היה סיפור זה היה צריך להישאר בין אירה לבין הספורטאיות".
אבל אם היא בעטה בספורטאית שלה, כמו שהאשימו, איך זה יכול להישאר ביניהן?
"לדעתי היא לא בעטה אבל גם אם כן, הבת הזו יכולה להגיד שהיא לא רוצה להיות יותר בקבוצה אחת עם אירה ולכן היא עוזבת".
אבל כל הבנות האחרות הצטרפו וגם ההורים הצטרפו.
"אז הייתי אומר לכל הבנות שהן יכולות ללכת הביתה עם ההורים שלהן. עדיף את המצב הזה על פני ללכת לאולימפיאדה ולהיכשל. אם הספורטאיות מרגישות שהמאמנת לא בסדר איתן, הן צריכות לשבת ולדבר איתה. אני 60 שנה מאמן ומעולם לא דיברתי עם הורים. לא ביפן, לא בארצות הברית ולא בהולנד. היה איזה הורה אחד כאן בארץ שכתב איזה מכתב וביקש להיפגש, אבל זה היה המקרה היחיד. ברגע שהורים מתערבים, האיגוד צריך להיות בצד של המאמן ולא בצד של ההורים. כשאני אימנתי את נבחרת הנשים של ארצות הברית אימן מולי את הגברים אחד המאמנים הכי טובים והשחקנים לא רצו אותו. האיגוד אמר לשחקנים שהם יכולים ללכת, אבל המאמן נשאר. כך צריך לעבוד ולעשות דברים".
אז תמיד המאמן צודק גם אם הוא לא צודק?
"אם יש לך מאמן שהוא פושע מין, זה כבר משהו אחר. אבל זה לא המקרה. כל הפיצוץ הזה סביב נבחרת ההתעמלות רגע לפני האולימפיאדה הרס לבנות את התחרות והרס לאירה את הקריירה שלה. עשו לה עוול, אבל אירה זה לא המקרה היחידי. פה מטלטלים את המאמנים. קבוצה מפסידה והמאמן הוא שק החבטות של כל העסקנים. מעניין שהעסקנים לא עפים למרות שהם הבעיה. העסקנים מקבלים את כל ההחלטות ובסוף מעיפים את כל המאמנים שהם בתחתית הפירמידה. היחס השלילי הזה נותן פתח לספורטאים לעשות מה שהם רוצים ולא לכבד את המאמן. הספורטאי יכול להגיד המאמן הזה חרא כי הוא עובד קשה מדי איתנו בואו נעיף אותו. הספורטאי שולט במאמן ובכל התהליך של הקבוצה. זה אבסורד. לא יכול להיות דבר כזה. מי שמינה את המאמן צריך לתת לו את הגב עד הסוף".
צריך להיות הבדל גם בין מאמן קבוצה למאמן לאומי?
"מאמן לאומי צריך להיות בדרגה הכי גבוהה. סע לגרמניה ותראה את התנאים של מאמן לאומי. כאן אתה נשאר בלי פנסיה, בלי כלום. אתה פשוט עף. ולכן מעט מאוד אנשים צעירים מחפשים להיות מאמנים בארץ הזו. אני אימנתי כדורעף כל חיי. ביפן הרווחתי פי חמישה מאשר בארץ. מאמן צריך לקבל כוח ממצב בו לא תהיה לו תלות כלכלית. מאמן צריך לקבל כוח מהאנשים שהביאו אותו. כשמאמן עובד עם ביטחון עצמי זה יוצר השראה וכיוון וזה מביא להצלחה. קח מאמן כדורעף שעובד באגודה. הוא אולי מקבל שבע משכורות בשנה והוא לא יכול לחיות מהן. הוא גם חייב עוד השלמת הכנסה. בשאר העולם אתה יכול להתפרנס ממקצוע המאמן וכאן לו. נבדלים מאמני הג'ודו שנהנים מכספים שהם מקבלים מספורטאים שבאים אליהם באופן פרטי אבל במקצועות הקבוצתיים יש בעיה גדולה יותר".
ישראל יודעת לחקות הרבה דברים שקורים בעולם. למה נכשלנו עם נושא המאמנים?
"זו שאלה טובה. המאמן צריך להיות בראש הפרמידה ולא בתחתית שלה. הכי חשוב זה הספורטאי אבל המאמן חייב להיות באותו המעמד לצידו. אי אפשר לעשות ספורט בלי מאמן ובלי ספורטאי ואם המאמן לא חזק, אין טעם לספורט. הספורטאי חייב להיות בתלות מוחלטת במאמן, אחרת הוא לא יתקדם. אנחנו לא נותנים למאמן להיות לידר להיות מוביל".
אתה כבר בן 79. למה לא הצלחת לשנות משהו?
"כי המערכת לא נותנת לשנות. אם אני אמרתי שצריך לעשות כך וכך, אז באו אנשים בהנהלת האיגוד ואמרו לא. הם חשבו אחרת ולכן לא הצלחתי לשנות. כשבאתי לארצות הברית שאלו אותי 'זלינגר, מה אתה רוצה לעשות כדי לקדם את ענף הכדורעף'. אז אמרתי מה צריך לעשות. אמרתי צריך לעשות נבחרת שתתאמן כל השנה יחד. אמרו לי שזו בעיה. אמרתי שזה מה שיקדם את הכדורעף ברמה הבינלאומית. ואז הם החליטו ללכת איתי".
יש עתיד למאמן בספורט הישראלי?
"יש כישרונות, יש ידע, יש שכל. הבעיה היא שהמאמן כאן הוא שק החבטות של כולם. הוא לא מספיק חזק מול השחקנים ולא מספיק חזק מול ההנהלות. צריך לתת למאמן הרבה יותר כוח. כל זמן שהמאמן לא יגיע למעמד כמו במדינות אחרות הכל יהיה כאן חלטורה ולא יהיה ספורט".