כשדנים בנבחרת ישראל בכדורגל ובתגובות להישגיה, צריך לבחון את ההבדלים בין כישלון לאכזבה. כי מבחינתי כישלון, אפילו שיא השפל, זה כשעופר עיני אומר שהוא לא ממהר למנות מאמן מחליף לגוטמן, אלא לוקח את הזמן כדי לבחון את מצב הענף. כשמיד לאחר מכן שרת הספורט מירי רגב קוראת להקמת ועדה, כאילו היא עלתה על איזה פטנט. שלמעשה מה שאומרים צמד הפוליטיקאים האלה, זה שאין להם מושג. שהם לא מכירים את החומר. שאין להם מה לתרום, עד שלא יסבירו להם את מה שכל אוהד כדורגל יודע. לא נטיל על השניים האלה את הסיבות להפסדי הנבחרת, אבל הם עוד סמל למצב הספורט בישראל, לאלה שיושבים בחלונות הגבוהים ומטווים את הדרך לשום מקום. זה כישלון.
אכזבה, לעומת זאת, זה לסיים במקום הרביעי בבית. כל חובב כדורגל באירופה, שלא מוסת ומושפע ונסחף כמו פנאט, יכול היה להעריך את זה מיד עם פרסום ההגרלה. כי אם לבלגיה יש את אחת הנבחרות הטובות בעולם, אם לוויילס יש את השחקן היקר בעולם ושורת שחקני פרמיירליג, אם בוסניה כבר הייתה בשנים האחרונות בטורנירים גדולים ומדורגת מעלינו בכל קטגוריה - אין שום סיבה שלסיים מתחת לנבחרות האלה יוגדר כפיאסקו. הדרך אומנם הייתה רצופת עליות וירידות, אבל התוצאה הסופית בהחלט הגיונית וסבירה, וכן, מאכזבת.
ההבדל בין אכזבה לכישלון הוא גם ביחס לשאר הענפים באימפריית הספורט הישראלית. אם איגוד השיט לא מצליח לשלוח את השייטים לאליפות העולם בהתנהלות מקוממת, אם איגוד הטניס לא מצליח כבר שנים לגדל יורש לדודי סלע, אם הוועד האולימפי ותוכנית היהלום והוועדה לספורט הישגי לא מצמיחים פה כישרונות, אם הכדוריד והכדורעף מקרטעים כבר שנים בכל זירה בינלאומית, אם הכל פה בינוני ומקרי וחאפרי - מה הקטע בלהוציא כל כך הרבה זעם דווקא על נבחרת ישראל בכדורגל?
בסופו של דבר זה עניין של גישה. כשאתה מביט בשחקנים ובנבחרת בעיניים אוהדות ובאמפתיה, כשיש לך מהם ציפיות ותקוות אמיתיות, כשאתה רוצה בהצלחתם בלב שלם, כשאתה יכול להניח בביטחון שהם נתנו את המיטב שלהם - אתה מתאכזב. מנגד, כשאתה מלכתחילה שונא את השחקנים, כשאתה בז להם כל חייך, כשיש לך משהו אישי נגד זהבי או גוטמן או דגני, כשאתה רואה אותם בצורה נלעגת, במבט מזלזל, מייחל להפסד שלהם, חושב שהם מיליונרים מפונקים - במצב כזה כל הפסד הוא הזדמנות לקלל ולהשמיץ, לתקוף ולהספיד, לזרוק קלמנטינות בטוקבקים, לצעוק, שכולם ישמעו, כישלון!
שחקני הכדורגל בישראל צריכים לבדוק טוב טוב למה יש יותר מדי אנשים שמחכים להם בפינה. למה יותר מדי אוהדים וחובבי ספורט לא לוקחים את ההדחה וההפסדים האחרונים בכאב שקט, אלא מרגישים צורך לצרוח ולהאשים. כדאי להם לברר עם עצמם מה הם עשו שגרם לתדמית שלהם להידרדר ככה, מה בהם מעורר כל כך הרבה אנטגוניזם. על פניו הסיבות ברורות - צעירים שמרוויחים משכורות עתק ללא צידוק כלכלי, העיסוק התקשורתי המוגזם בהם וחסר הפרופורציות ביחס להישגיהם, הפער הגדל של ליגת העל מליגות אירופה - ועדיין, יש פה שנאה שמלבה את עצמה.
כשבוחנים את תקשורת הספורט, לדוגמה, כל הכשלים (צעקנות, אלימות, אינטרסים חבויים) מקושרים לכדורגל. אבי נמני, לדוגמה, הפרשן-סוכן, הוא הדבר הכי מושמץ בתקשורת, אבל כשמאמן נבחרת ישראל והמנהל המקצועי מגישים את "חמישיות", זה מתקבל בהשלמה. צביקה שרף, מאמן בליגת העל, מפרשן את הפועל ירושלים באירופה, וכלום, הכל בסדר. אילו זה היה בכדורגל, ניגוד אנטרסים חולני שכזה היה נחגג בצרחות. יש פה תדמית של ענף רקוב, שהפך לשק חבטות. תמיד אחרי הפסדים השחקנים מואשמים בשחצנות ויהירות וזלזול. הביקורת היא תמיד מעליבה ומלגלגת. ההאשמות הן תמיד בוטות ותמיד נוגעות לכשלים מנטליים, בעוד הניתוח המקצועי נזנח הצדה. תמיד זה גם מאופיין בהרס עצמי, כמו למשל הרצון למנות את ברקוביץ' כדי ש"לפחות יהיה מעניין". לא בגלל הזה הנבחרת שוב נותרה בבית, אבל זו עננה שחורה, אנרגיות רעות, שמקשות עליה להשתחרר.
הפעם זו פרשת הקזינו. ייתכן שאני במיעוט, זו כנראה הפרה של התקנות, אבל ממש לא מפריע לי שאחרי משחק, בסוף הקמפיין, שחקנים הולכים לקזינו. יש משחקים בודדים שאחריהם לשחקנים "אסור" לצאת לבלות (ולהראות את הפרצוף שלהם בעיר, כמו שנהוג לומר), וספק אם זה אחד מהם. ההתנפלות היא חלק מהאיבה המסורתית, ניסיון למצוא צידוק נוסף להשמיץ ולתקוף. בסופו של דבר, יש שני סוגים של אוהדים: אלה שאחרי הפסד שורקים בוז ורצים לגדר לקלל את השחקנים, ואלה שנותרים ישובים על הכיסא דקות ארוכות, עם הצעיף על הצוואר, הולכים בשקט הביתה, בידיעה שיחזרו. תבחרו מי אתם רוצים להיות.
