בווידאו האשליה שגוטמן ניסה למכור לנו במילים
6. אברהם גרנט
קצת נתונים קודם:
42.42 אחוזי הצלחה. 14 ניצחונות ב-33 משחקים. הנבחרת שלו כבשה 55 שערים, ספגה 37. בקמפיין הראשון שלו סיים במקום השלישי, בקמפיין השני סיים גם כן במקום השלישי.
נקודת השפל: 2:2 מול מלטה במוקדמות יורו 2004.
נסלח, אבל לא נשכח: הקמפיין הכי חלש של מאמן ישראלי מאז ההצטרפות לאירופה שייך כנראה לו מוקדמות יורו 2004.
למה דורג כך:
אם היינו צריכים לבחור את המאמן הכי טוב מאז שהצטרפנו לאירופה שלמה שרף אולי היה נבחר, על כל מגרעותיו. אבל כשצריך לבחור מי היה הכי פחות גרוע מכל המאמנים שלא הביאו את הנבחרת לשום מקום אז גרנט מנצח בפנדלים. אם שלמה שרף נהנה מארבעה קמפיינים ויכול היה לתמרן בין השחקנים הכי טובים שלבשו אי פעם את מדי הכחול לבן, גרנט נמצא בנקודת הקיצון השנייה סגל של נגרים.
אם הבשורה של שלמה שרף היתה שנבחרת ישראל צריכה לשחקן כמו ברזיל משמע יפה, ולא משנה מה יקרה אחר כך, גרנט ידע בקמפיין השני להכות על חטא ולהביא בשורה אמיתית לנבחרת. בשורה מכוערת, בשורה לא פופולארית, אבל בשורה שאנחנו תמיד שוכחים: נבחרת ישראל צריכה תמיד לשחק סגור ולהביא למשחק אופי, כי בכישרון תמיד ניפול מאחרים. הקמפיין השני שלו ללא הפסד היה מסר בריא יותר מכל מסירת אמן של ברקוביץ' בעידן שרף. נסו לדמיין היום נבחרת ישראל שחוזרת עם 1:1 משוויץ במשחק הכרעה, לא מפסידה לצרפת בחוץ (ובבית), לא מפסידה לאירלנד בחוץ (ובבית). עם סגל השחקנים של אלי גוטמן, זה בטוח היה נגמר בפלייאוף. אולי גם יותר.
5. שלמה שרף
קצת נתונים קודם:
37.80 אחוזי הצלחה. 31 ניצחונות מתוך 82 משחקים. הנבחרות שלו כבשו 131 שערים, ספגו 118. את הקמפיין הראשון סיים במקום ה-6 והאחרון, את השני במקום ה-5, את השלישי במקום ה-3, ואת הרביעי במקום ה-2.
נקודת שפל: תבוסה ביתית 5:0 כבר במשחק הפלייאוף הראשון מול דנמרק והלם שטרם יצאנו ממנו.
נסלח, אבל לא נשכח: המאמן הכי ישראלי לא הצליח להוביל את הסגל הכי קרוב לרמה אירופית שהיה לנו לכלום.
למה דורג כך:
לגרנט יש אחוזי הצלחה טובים יותר. לקשטן יש אחוזי הצלחה טובים יותר. אפילו ללואיס פרננדז יש אחוזי הצלחה טובים יותר. כולל משחקי ידידות. גם בטבלה שכוללת רק משחקי מוקדמות רשמיים שרף מדורג במקום השביעי מבין כל מאמני הנבחרת לדורותיה, כולל מן הסתם אחרי שלושת השמות שציינו קודם, ולמרות שהוא נהנה מהקרדיט הרב ביותר: ארבעה טורנירים, יו"ר התאחדות שכל הזמן משאיר אותו בתפקיד. ייתכן מאוד שללא טראומת דנמרק הוא גם ממשיך לקדנציה חמישית.
בכל מקרה, כל הנתונים האלה באים להמחיש: הנבחרת של שרף אולי ריגשה יותר, אולי נשקה לשיאים רגעיים יותר מכל נבחרת אחרת, אבל האיש המתאים להובלת דור הזהב של נבחרת ישראל לא היה שם על הקווים. היתה שם חוצפה חיובית, אבל גם המון חוצפה שלילית. היה שם ברק, אבל גם עיוורון. שכרון כוח. הנבחרת היתה בבואה של רגע, אבל לא השתקפות של דרך. היה שם ניצול יתרונות, אבל טיפול לא מספיק טוב בחסרונות. שרף, להבדיל מהשמות שצוינו קודם והוציאו יותר ממנו עם שחקנים פחות טובים, הגיע לנבחרת כשהוא עדיין בשיאו כמאמן. או ליתר דיוק כשהוא במומנטום. עם גב כזה, עם סגל כזה, גם עלייה לפלייאוף לא מזכה אותו בנקודות זכות בסיכומה של דרך. בטח כשהנזק שנוצר באותו פלייאוף היה גדול מעצם ההפעלה.
4. דרור קשטן
קצת נתונים קודם:
48.39 אחוזי הצלחה. 15 ניצחונות ב-31 משחקים. הנבחרת כבשה 51 שערים, ספגה 30. בקמפיין הראשון הנבחרת סיימה במקום ה-4, בקמפיין השני גמרה במקום ה-4.
נקודת השפל: לטביה מסיימת לפני ישראל במוקדמות מונדיאל 2010, אחרי שגם ניצחה באצטדיון רמת גן.
נסלח, אבל לא נשכח: המושג הכי מעצבן "יוסי בניון בספק" מקבל משמעות מיתולוגית באמת בתקופתו.
למה דורג כך:
כשבוחנים את עידן קשטן בנבחרת מבינים משהו הרבה יותר עמוק. הכול נהיה הרבה יותר גרוע. היום אנחנו רק יכולים להתגעגע לקמפיין הראשון של קשטן, שבמידה רבה מדגדג את קמפיין האפס הפסדים של גרנט. אמנם סיימנו במקום הרביעי, אבל גמרנו עם אותן נקודות כמו אנגליה (23, לא פחות) ותוצאות שאנחנו רק יכולים לחלום עליהן היום תיקו ברוסיה משער שוויון של בן שושן. חוזר בן שושן. תיקו מול אנגליה בבית. ניצחון ביתי על רוסיה (כבר אין לנו את הפריבילגיה לומר לפרוטוקול). לולא המעידה בבית מול קרואטיה, יכול להיות שהיינו עולים ליורו.
בקמפיין השני קשטן החל להידרדר, אבל גם לזה אנחנו יכולים רק לשאוף היום: תיקו בשוויץ. תיקו מול יוון החזקה. ועוד עם סגל שהמשיך את דור המדבר של גרנט, שעיקרו: בניון, וערב רב של שחקנים. אלא שקשטן הגיע בגיל מאוחר לנבחרת עם תדמית של מאמן מיושן. הכי רחוק מהמאמן ששבר כמעט כל מחסום בליגה. בנבחרת קשטן התפשר, התכופף. נכנע ללוזון, ויתר לבניון. גרנט עשה מעט יותר ממנו, אבל הצליח להביא את האופי שלו לנבחרת, להבדיל מקשטן.
3. ריצ'רד נילסן
קצת נתונים קודם:
35 אחוזי הצלחה. שבעה ניצחונות ב-20 משחקים. הנבחרת שלו כבשה 29 שערים, ספגה 33. את הקמפיין היחיד שלו סיים במקום השלישי.
נקודת שפל: חתום על ההפסד הכי גבוה של נבחרת מאז קום המדינה, 7:1 מול גרמניה במשחק ידידות.
נסלח, אבל לא נשכח: שער שוויון כל כך מרגיז מול אוסטריה מנע אפשרות לפלייאוף שני ברציפות, במוקדמות מונדיאל 2002.
למה דורג כך:
נילסן היה ג'נטלמן אמיתי, אבל מהפכן הוא לא התכוון להיות. היום, כשאנחנו רואים את הנעשה במכבי תל אביב, קשה שלא להיזכר בקדנציה שלו. נילסן קיבל את הנבחרת אחרי השיאים מול אוסטריה (שיא חיובי) ומול דנמרק (שיא שלילי). דור הזהב החל לאבד מכוחו, אבל לא היה רחוק יותר מדי מהפסגה. נילסן בחר להתחבק עם הישראליות אבל לא להתעמת איתה. בין השורות היו המון מסרים חיוביים: יחס הוגן לשחקן (לעומת קודמו), גישה חכמה מול התקשורת (לעומת קודמו). כולם זוכרים את קשירת הידיים של בנאדו באימון, אבל למשחקים עצמם נילסן לא הביא שום מהפכה. הוא המשיך עם רוב מה ששרף השתמש. את המנטליות האירופית שכל כך חיפשנו הוא הביא רק לארומה, אבל לא לתכל'ס. מה שקרה לו במשחק הרשמי האחרון מול אוסטריה היה כל מה שרצינו להשאיר מאחור. נילסן מחזיק באחוזי ההצלחה הרעים ביותר, ולמעט התיקו מול ספרד בבית הוא לא השאיר זיכרונות ספורטיביים בנבחרת ישראל.
2. לואיס פרננדז
קצת נתונים קודם:
40 אחוזי הצלחה. 6 ניצחונות ב-15 משחקים. הנבחרת כבשה 12 שערים, ספגה 18. בקמפיין היחיד שלו הנבחרת סיימה במקום ה-3.
נקודת שפל: הדרך למינוי - נפגשו עם דונאדוני, חלמו על קומאן, ובסוף התפשרו על פרננדז.
נסלח, אבל לא נשכח: הפסד ביתי נטול אופי ליוון.
למה דורג כך:
חלק מהבחירות של פרננדז זוכות לכבוד רב במבחן הזמן. הוא קידם את ניר ביטון, רמי גרשון, ליאור רפאלוב, ולא חשש כמו מאמן ישראלי טיפוסי לפתוח את השערים לכישרונות חדשים ואופי אחר. אלא שהאווירה הציבורית נגדו הכניעה אותו. פרננדז, כמו קודמיו, יישר קו עם השכונה שנקראת נבחרת ישראל. הוא הפך לחבר של הלוזונים, יצר לא מעט שמועות בנוגע לקשריו עם סוכנים מסוימים ואת התשוקה והטקטיקה מימיו בבית"ר ירושלים השאיר בבית. היום אפשר אולי לשאול האם קדנציה נוספת לפרנדדז היתה משיגה יותר מאלי גוטמן. זו תהייה לגיטימית, אבל פרננדז לא נתן באותם ימים מספיק טיעוני הגנה כנגד העליהום נגדו. אין לו ניצחון אחד גדול כמאמן נבחרת ולרגע אחד הנבחרת שלו לא התחברה למשהו מגובש וחזק.
1. אלי גוטמן
קצת נתונים קודם:
26.97 אחוזי הצלחה. הנבחרת שלו כבשה 42 שערים ב-28 משחקים וספגה 46. בקמפיין הראשון שלו הנבחרת סיימה במקום השלישי, בקמפיין השני רביעי.
נקודת שפל: הפסד במשחק מכריע לקפריסין. לא לאוסטריה. לא לדנמרק. לא ליוון. לקפריסין. נבחרת שמעולם לא הוציאה נקודה בישראל. בבית. אחרי שכבר כבשת שער שוויון והמומנטום עבר באופן מקרי אליך.
נסלח, אבל לא נשכח: הזדמנות חד פעמית של יורו 24 נבחרות נזרקה לפח.
למה דורג כך:
הבחירה הכי קלה במצעד. גוטמן הוא לא רק המאמן הכי גרוע שהיה לנבחרת ישראל מאז שהצטרפה לאירופה, הוא אולי המאמן הכי גרוע שהיה לנבחרת ישראל אי פעם. הוא קיבל סגל שחקנים הכי טוב מאז שלמה שרף. בסיס של קבוצה מיומנת ומצליחה כמו מכבי תל אביב, שחקן על כמו זהבי, מספר לגיונרים לא רעים בכלל, אבל לאורך כל הדרך לא הצליח לחבר את זה למשהו רציני ועקבי. לאורך כל הדרך רק התעסק בשם שלו, בתדמית הטקטית שלו, בדימוי הציבורי שלו, וניסה ליצור את הנבחרת שלו ממניעים מעט אגוצנטריים, במקום סתם להיות קבוצת כדורגל טובה. גוטמן התעסק בגוטמן, וככה זה גם נראה. מול קפריסין הוא העמיק את השבר שנבחרת ישראל חוותה מול דנמרק. אחרי 15 שנה, קיבלנו משחק מאוד קל כדי להביא פעם אחת ניצחון ברגע האמת. אלא שגוטמן לקח את טראומת דנמרק לפסגה חדשה שיהיה קשה מאוד לרדת ממנה ללא חילוץ מפתיע. חילוץ שלא נראה באופק.