ברמת הכישרון ההתקפי הטהור, נבחרת ישראל לא יכלה לבקש לעצמה יריבה בעייתית יותר מאשר נבחרת איטליה. עם שחקני אחד על אחד נדירים כמו גלינארי וג'נטילה. עם שוטינג גארד מטורף כמו בלינלי. עם סנטר NBA כמו ברניאני.
ברמת הלכידות, התיאום והחיבור הקבוצתי האיטלקי, מצבה של נבחרת ישראל טוב בהרבה. אם יש מילה אחת שמאפיינת את הנבחרת בכחול, היא ככל הנראה תהיה פריכות. משחק אימון שקיימה טרום הטורניר יכול ללמד לא מעט אודות האופי שאין לאיטליה. יתרון של כמעט 30 הפרש מול אוקראינה, שהסתיים בניצחון של הנבחרת הפחות טובה.
הערב: ישראל איטליה (19:30, ספורט 5)
עוד הערב: צ'כיה קרואטיה, סרביה-פינלנד, לטביה-גאורגיה
ספרד תפגוש את יוון ברבע הגמר, צרפת מול לטביה
מסינה הבא? הקאמבק של סימונה פיאניג'אני כמאמן הנבחרת
מאחר שסביר כי לקבוצה של אדלשטיין אין סיכוי גבוה מדי בכדורסל פתוח, קצבי ובעל סקור גבוה, ברור שהמשימה הראשונה נוגעת לשיבוש השטף ההתקפי של היריבה. טוב, אולי נסחפנו קצת עם המילה שטף. סגנון ההתקפה האיטלקי מזכיר קצת סידורי משמרות. בוא נלך קצת לג'נטילה למצב בידוד, ועכשיו לגלינארי לאיזה פיק אנד רול (כולל פיק אנד רול גבוה לגבוה), והיי מה עם בריניאני? בוא נמסור גם לו, שלא יכעס. אבל יכולת הביצוע, הכישרון והיכולת לעשות נקודות ברמה הכי גבוהה שיש בטורניר הזה.
לאחר שני משחקים ראשונים, דומה שהחמישייה הפותחת של פיאנג'ני כרגע היא צ'ינצ'יאריני-בלינלי-ג'נטילה-גלינארי-ברניאני. אז אם אנחנו מחפשים מאצ'אפים הגנתיים, צריך לחשוב טוב על ההתאמות של דיאור פישר וליאור אליהו. הראשון ימצא עצמו במצב שבו הוא צריך להזיז את הרגליים למקומות פחות נוחים מול ברניאני. השני, לפחות בתאוריה, אמור להתמודד אולי מול שחקן האחד על אחד הטוב בטורניר (גלינארי). טוב נו, זה הרי לא מה שאמור לקרות. כבר במשחק הפתיחה מול רוסיה, כשה-4 היריב הוא וורונצ'ביץ', אדלשטיין ויתר על האפשרות שאליהו יקרטע מולו, ונתן את המשימה לעומרי כספי.
בכל הרכב איטלקי נטול קוזין, הסנטר הנוסף, לא ברור איזה מאצ'אפ אפשר לתת לאליהו. אז נכון שלקראת סיום העונה שעברה הפגין הפורוורד המוכשר ניצוצות הגנתיים. ונכון שבמשחק אימון מול סרביה דפק פיצוץ לתוך פרצוף של רדוליצה. ונכון שיש לו אחלה של טורניר עד כה, כולל בכל מה שקשור למחויבות ורצון (אם נתעלם לרגע ממספרי הריבאונד הבעייתיים). ועדיין, על מי ייתן לו אדלשטיין לשמור?
כי אם מחפשים פתרונות לבעיות ההתאמה ההגנתיות, אפשר לחשוב על אפשרויות סמול בול נטולות פישר. אפשר לחשוב על חילופים אוטומטיים (כמו במחצית השנייה והמוצלחת נגד רוסיה) ואפשר כמובן לחשוב על הגנות אזוריות/מתחלפות/חכמות/מתחכמות. העניין הוא שכל האמור לעיל נוגד לחלוטין את האני מאמין של ארז אדלשטיין. אפשרות אחרת היא לחפש ממי לרמות. במרבית ההרכבים של איטליה, החוליה ההתקפית החלשה (בטח בכל הקשור לקליעה מבחוץ) היא בעמדת הרכז, שם יש את צ'ינצ'יאריני ואת דניאל האקט. אז אולי על הרכז היריב אפשר להציב שומר (מקל? כספי?) שיוכל לתת לליאור אליהו את העזרה לה יזדקק מול הגלינארים של העולם. אגב, אם המאמן של הנבחרת היה צביקה שרף, אל תתפלאו אם היה זורק את ליאור אליהו דווקא מול הרכז היריב.
ואתם יודעים מה? טקטיקה זה לחלשים. ליאור אליהו יכול לתת משחק קריירה מול הנבחרת הזאת. החבילה ההתקפית שיש לו, כולל התנועה ללא כדור, כולל שחרורי הכדור המפורסמים וכן הלאה, מול הגנה שממש-ממש-לא-בראש-שלה להתחיל לחפש פורוורדים חמקמקים בצד החלש, יכולה לעשות שמות מול הקבוצה של פיאנג'ני. ליאור אליהו יכול, במשחק מרוכז, לשלוח את נבחרת ישראל לרבע גמר סנסציוני. אבל בשביל זה הוא צריך לשמור.
מי שמכיר את אליהו, יודע עד כמה מדובר בבחור רגיש. שלא תמיד מקבל בהבנה ביקורות. ששונא את ההערות החוזרות בעניין הקשיחות וההגנה שלו. שלא מבין מה רוצים ממנו. היום יש לו הזדמנות לסתום ל(כמעט) כולם את הפה. זה יעבור דרך הצד אליו מתקיפים, שם הוא בד"כ מרגיש בבית, אבל אליהו יימדד הפעם ביכולת שלו לעשות את העבודה בצד שבו אמורים לשמור. ארז אדלשטיין יכול לייצר פתרונות הגנתיים כאלה ואחרים, אבל בסוף זה תמיד השחקן.
ליאור אליהו הוא אחד הפספוסים הכי גדולים של הכדורסל האירופאי. ברמת כישרון טהור, הוא לא הצליח להתקרב לתקרת הזכוכית הגבוהה במיוחד שלו. וכנראה שזה כבר לא יקרה. אבל אחרי שהיה שותף בכיר באליפות ההיסטורית של הפועל ירושלים, יש לו הזדמנות לקחת את נבחרת ישראל לפסגות מהן שכחה מזמן. יש לו הזדמנות למשוך את הנבחרת להפתעת ענק.
ארז אדלשטיין נוהג להגיד שכדורסל זה משחק של הרגלים. של אינסטינקטים. ואוהב לדבר על DNA. הערב צריכה הנבחרת את ליאור אליהו כשהוא משחק נגד ההרגלים, האינסטינקטים וה- DNA ההגנתיים שלו.
קדימה, ליאור אליהו, בוא ותסתום לכולם את הפה.