"אם יש שחקן ישראלי טוב כמו יוסי בניון, שייצא לאירופה וירוויח מיליונים. בארץ, אף ישראלי, לא משנה כמה הוא טוב, לא צריך לקבל יותר מ-100 אלף דולר לעונה". בקושי שש שנים עברו בין המשפט הזה של נשיא מכבי חיפה, יעקב שחר, משפט עליו הוא חוזר פעמים רבות בוריאציות שונות מאז רכש את הירוקים בתחילת שנות ה-90' ועד לרגע בו אותו שחר העניק לאותו בניון 500 אלף דולר, כאשר זה החליט בתחילת העונה החולפת שהוא מיצה את הקריירה האירופית ושהגיע הזמן לשוב לליגת העל שלנו.
מה גרם לשחר לשנות את עמדתו האיתנה תוך כל כך מעט זמן? כמובן, המעמד של בניון, אחד השחקנים הגדולים בתולדות הכדורגל הישראלי. כמובן, הידיעה שהשילוב בין הבאתו של בניון לפתיחת האצטדיון החדש תכניס סכומים שיפצו על גובה החוזה. וכמובן, מכבי תל אביב. שחר, שאחרי שני עשורים של שליטה כמעט מוחלטת בזירה המקומית לא חגג אליפות מאז 2011, החליט בקיץ הקודם (ואז שוב בחורף) לפתוח את הכיס, בעיקר כי לא הייתה לו ברירה.
בשש השנים האחרונות, מיטש גולדהאר שינה את חוקי המשחק והזרים למכבי תל אביב סכומי כסף אדירים ביחס למה שהיה פה עד אליו, בוודאי ברמת היציבות שלו. בשלוש השנים הראשונות, בהן העסק לא עבד לקנדי, שחר יכול היה להישאר בשלו, אבל כאשר מכבי תל אביב החלה לזכות באליפויות כבר בנובמבר-דצמבר, הבוס מהכרמל הרגיש שהוא חייב להגיב. למזלו של שחר, ולא משנה מה היו התוצאות של העונה החולפת בסופו של דבר, הוא יכול להגיב. גם אלונה ברקת יכולה, ברמה מסוימת. אבל זהו בערך. כל שאר הקבוצות בישראל משתרכות הרחק וכל אליפות צהובה נוספת, לצד כל שחקן חדש שנוחת בקרית שלום תמורת חוזה נוצץ, רק מגדילים את הפער. אחרי שלוש שנים של שליטה צהובה אבסולוטית תחת ג'ורדי קרויף, הגיע הזמן לבחון מה ההשלכות על הכדורגל הישראלי והנקודה הראשונה שראויה לבדיקה היא מה קורה מסביב למכבי תל אביב וכיצד הסכומים שהיא יכולה להרשות לעצמה לשלם משפיעים על הכדורגל שלנו כולו.
הפרשה שהולידה מלחמה: יניב טוכמן על הכאוס שיצר רייכרט
בית"ר ירושלים מודאגת, האוהדים מוחים על הכוונה לא לשדר
מכבי חיפה הציעה לבית"ר מיליון שקל בטרייד על אופיר קריאף
שלומי דורה נפרד מהפועל עכו, ירון הוכנבוים יחליף אותו
ב-13 בינואר 2014, מכבי תל אביב חזרה מקרית שמונה עם הפנים בין הידיים. הקבוצה של ברק בכר נתנה הצגה, ניצחה 1:3 את החבורה של פאולו סוזה והורידה את הפער בצמרת הטבלה לשלוש נקודות בלבד. על השער הראשון המתוחכם והשער השלישי הנהדר באותו משחק היה חתום ברק בדש. 17 ימים לאחר מכן, הוא כבר לבש צהוב.
נכון, לא מדובר במקרה קלאסי של "חנן קרן", אותו רכשה קבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב לפני שנים ארוכות בעיקר כדי שיפסיק לפגוע בה במשחקים מולה ואז ייבשה על הספסל שלה. ובכל זאת, בשנה וחצי במכבי, בדש כבש 11 שערים בלבד והוא שחקן משלים טוב, אבל רחוק מלהיות כוכב אצל הצהובים. כאמור, זה לא מנע מהם לשים, בלי לחשוב יותר מדי, 100 אלף יורו ולהביא אותו מקרית שמונה ברגע שנוצרה ההזדמנות. לאחרונה, הוא גם קיבל חוזה חדש.
מקרה בדש הוא רק סימפטום ליכולת של מכבי תל אביב לפתות ולהעביר אליה שחקנים, בעיקר ישראלים (אבל גם כמה זרים, כמו אניימה למשל) בשנים האחרונות. יש כאלה, כמו יושב ראש הפועל תל אביב, בארי בן זאב, שלא כל כך מרוצים מהמצב: "כמו שאנחנו לא רוצים מונופול בגז ובמקומות אחרים, כך אנחנו לא רוצים מונופול על הכדורגל שלנו. באירופה כבר החלו לאכוף חוקים נגד המועדונים הגדולים, בעוד שפה לא עושים כלום וספק אם יעשו. הכדורגל הישראלי צריך מספר קבוצות שיתחרו. תארו מצב בו בית"ר ירושלים או הפועל תל אביב נעלמות. זה ייפגע בענף וזה מצב שאני ממש לא רוצה שיקרה. אני לא רואה את התהליך הזה נעצר ואני ממש מקווה שמישהו יתעשת, כי כרגע מנהלת הליגה לא עושה דבר בעניין".
אלא שאם בן זאב מקווה שמנהלת הליגה תעשה משהו, לא כדאי לו לפתח יותר מדי ציפיות. יו"ר המנהלת, יורם באומן, משוכנע: "לדעתי אין שום דבר פסול בשכר שמכבי משלמת. אני לא יודע מה ההשלכות לגבי קבוצות אחרות, אבל זה שוק חופשי ואין לי כוונה לשנות את המצב. אם תבוא עכשיו חברת פרסום שמתחרה איתי ותחליט שהיא משלמת סכומים אסטרונומים, תהיה לי אפשרות להמשיך באותה מתכונת או לנסות להתחרות איתה. ההחלטה היא של הקבוצות בלבד וכל אחת יכולה לעשות מה שהיא רוצה. אישית, אני חושב שאנשים שבאים ושמים לא מעט כסף, תורמים לכדורגל הישראלי. זה מעלה את הרמה".
שאלת הרמה והאם היא אכן עולה היא נושא לדיון נפרד, אותו נערוך בכתבה הבאה בסדרה. השאלה המרכזית הנוספת שמעלה באומן עוסקת בשוק החופשי וברצון והיכולת של קבוצות להתחרות, או שלא, במכבי תל אביב וביכולות הכלכליות שלה. בניגוד למה שאירע בתחילת ימי גולדהאר, נראה שתחת קרויף הצהובים לא שופכים יותר מדי כסף מיותר. אם ב-2010 רוברטו קולאוטי קיבל חוזה של 600 אלף יורו לעונה, הרי שבחורף האחרון חתם דור מיכה לשלוש שנים נוספות במועדון תמורת כ-200 אלף יורו. קרויף טוען בכל הזדמנות כי הסכומים המדווחים בתקשורת בנוגע לתקציב שכר השחקנים במכבי תל אביב, מנופחים. יו"ר הבקרה לתקציבים, עופר אורליצקי, מאשר את הדברים: "מאז שג'ורדי קרויף הגיע לפני שלוש שנים, סכומי המשכורות של רוב השחקנים, אולי למעט ערן זהבי ועוד שחקן או שניים, דווקא ירדו".
מנגד, יש שיטענו, הירידה הזו הגיעה אחרי טיפוס על הר מאוד, מאוד גבוה וכעת מדובר אולי בצמצום נזקים. אבל גם הסכומים שנותרו אחרי הצמצום הזה, עדיין מקשים על קבוצות אחרו להתמודד כראוי. כך למשל, כאשר שמעון גרשון הרעיד את הכדורגל הישראלי ועבר ב-2006 מהפועל תל אביב לבית"ר ירושלים של ארקדי גאידמק בשביל "הכסף הגדול", הוא קיבל חוזה שנע בין 300 ל-350 אלף יורו לעונה. אריק בנאדו, שעבר באותה תקופה לבית"ר ממכבי חיפה, זכה לכ-120 אלף יורו לעונה. היום, כשברק יצחקי מקזז קיצונית את החוזה שלו כדי להישאר לעוד שנתיים במכבי תל אביב, הוא עדיין מתייצב על 250 אלף יורו פחות או יותר. כל זה עוד לפני כל מיני זרים שהגיעו תמורת סכומים גבוהים ועזבו במהרה כמו מאנה או סטיב גורי (מצד שני, למכבי תל אביב לקח קצת זמן להתייצב בגזרת הזרים, אבל בעונה הבאה ארבעה מתוך חמישה ימשיכו במועדון). מעל כולם אולי, ניצב עדן בן בסט, שעלה לצהובים לא פחות מ-700 אלף יורו וגם קיבל חוזה של 450 אלף יורו, אך התקשה להחזיר את ההשקעה. אשר אלון, הבעלים של הפועל רעננה, משווה: "כשגאידמק הגיע, כולנו הורדנו את הראש וחיכינו שהסערה תעבור. במקרה של מכבי, לא נראה שזה הולך להשתנות".
בכלל, לא מעט בעלי וראשי קבוצות בכדורגל הישראלי לא מרוצים מהשתוללות המחירים הזו. כך למשל, הבוס של הפועל חיפה, יואב כץ, שנודע לאורך השנים בניסיונו לשמור על תקציב מאוד ברור וצנוע, אומר: "המשכורות התייקרו בשנים האחרונות בלי פרופורציה לשוק. בניגוד לאירופה, הכדורגל בארץ גירעוני, לא מרוויחים ממנו ואם הסכומים ימשיכו לעלות ככה בגלל מכבי, המשקיעים ייעלמו". יו"ר בני סכנין, מוחמד אבו יונס, ממשיך בקו הזה: "שחקנים מדברים אחד עם השני וכולם יודעים כמה כל אחד מרוויח. ברור שהשכר הגבוה במכבי פוגע ביתר הקבוצות ויוצר פערים גדולים והוצאות גבוהות. זה בעיקר נוגע לשחקנים ישראלים, שהמחירים עליהם עולים".
כאשר הופנתה אליו שאלת הסכומים, אמר יעקב שחר לוואלה ספורט: "אנחנו לא מסתכלים על אף קבוצה אחרת. כל אחד יכול לעשות מה שנכון בעיניו וזה לא משפיע בשום צורה על מכבי חיפה". אולם בשיחות הרבות שנערכו לצורך כתבה זו, נוצרה בעזרת ראשי הקבוצות האחרות הפרדה ברורה בין מכבי חיפה והפועל באר שבע, לבין כל היתר. בעוד לצד בניון, גם אלירן עטר ואיתי שכטר זכו לחוזים גבוהים מאוד כאשר חזרו לישראל בחורף האחרון והצטרפו לירוקים, ואילו אליניב ברדה ומאור מליקסון גרמו לתקציב של באר שבע לזנק, רוב הקבוצות מבינות שהתחרות שלהן מתחילה מהמקום הרביעי ומטה, לפחות על הנייר. לכן, לחלקן הסכומים של מכבי תל אביב ויריבותיה לא ממש מפריעים. הבעלים של קרית שמונה, איזי שרצקי, הוא אחד מאלה: "כל קבוצה עושה מה שהיא רוצה. אני עובד עם תקציב מסודר ולא חורג ממנו. לא מעניין אותי בכלל מה מכבי עושה". אורליצקי מחזק את דברי שרצקי: "התקציב של קרית שמונה לא השתנה בכלל בשנים האחרונות. גם של רוב קבוצות הליגה. הסכומים לא מרתיעים אנשים שרוצים להיכנס לכדורגל. הגזענות והאלימות כן".
אשר אלון מוסיף בעניין: "אנחנו ברעננה לא מכוונים לאותם שחקנים שמכבי מכוונת אליהם, כך שהסכומים לא בהכרח משפיעים על השוק. אנחנו מסתכלים על היריבות מסדר הגודל שלנו. יש אולי קצת עלייה בשכר השחקנים לעומת מה שהיה כאן לפני עשור, אבל זה לא משמעותי מדי, לפחות לא לרעננה". משה דמאיו, הבעלים של בני יהודה, מסכים אף הוא: "אנחנו לא מושפעים, כי אנחנו לא בתחרות עם מכבי".
השכר הממוצע לשחקן בליגת העל לפני כעשור עמד על 65 אלף יורו לעונה. בבית"ר של גאידמק, הסכומים היו גבוהים בכ-33 אחוזים, אולם מלבד "ארבע הגדולות" (מכבי והפועל תל אביב, מכבי חיפה ובית"ר), השכר הממוצע היה 30-35 אלף יורו לעונה. לשם השוואה, לפני כארבע שנים ולאחר כניסתו של גולדהאר אל השוק, ערך אורן קורנפלד באתר זה תחקיר שהראה כי מבין הקבוצות הקטנות של הליגה, משה אוחיון היה המשתכר הבכיר עם קצת יותר מ-200 אלף יורו שקיבל ממ.ס. אשדוד. המשתכר הבכיר בהפועל עכו אז היה השוער דודו גורש, שעמד על כ-60 אלף יורו לעונה. לאחרונה, גורש, בן 35 כבר, חתם בהפועל באר שבע תמורת 80 אלף יורו לעונה. כאמור, באר שבע מוכנה להיכנס לתחרות, לפחות לפעמים וכל שחקן שמגיע אליה יודע שהוא יוכל להקפיץ את שכרו.
בסיום העונה הקודמת, הרשות לבקרת תקציבים פרסמה כמה נתונים רשמיים וביניהם, רשימת השחקנים המרוויחים ביותר בליגת העל. מתוך 15 הראשונים, רק ארבעה לא היו שחקני מכבי תל אביב: הראשון היה גילי ורמוט, שמאז כבר עבר לצהובים. השני, איתי שכטר, שהיה אז בהפועל תל אביב (אחרי שכבר קיבל חוזה משודרג מהאדומים כאשר חזר מאירופה לעומת החוזה בו החזיק כשעזב לקייזרסלאוטרן), עזב וחזר שוב לארץ, הפעם למכבי חיפה העשירה יותר. השלישי, בויאן שראנוב, שאיננו בליגת העל יותר. הרביעי, אליניב ברדה, היחיד מהרביעייה שנשאר במקומו. כל השאר קיבלו את הצ'ק מגולדהאר.
לאחר שהוצגו כל הצדדים, צריך לתהות האם השליטה של מכבי תל אביב תהפוך לקבועה ואם כן, כמה היא תשפיע על הליגה כולה והאם היא תהפוך את ליגת העל בכדורגל למשהו שמזכיר את ליגת העל בכדורסל, בה שיחקו במשך שנים על הסגנות. יואב כץ לא חושב כך: "זה לא יכול לקרות בכדורגל, זה לא אותו דבר", אולם את הקו המלחמתי יותר מוביל מן העבר השני בן זאב, נציגה של הפועל תל אביב בדיון.
"אין סוף לכסף של מכבי תל אביב והסכומים שהיא משלמת משפיעים מאוד והרימו את השכר בכל הענף. כששומעים באירופה כמה שחקנים ישראלים, לא שחקני נבחרת אפילו, מרוויחים פה, כולם בהלם. יש ישראלים שמשחקים באירופה ומרוויחים פחות מאלה שבארץ. זו המדיניות שהתחילה אצל שמעון מזרחי ואף אחד לא עצר אותה. עכשיו היא ממשיכה עם ג'ורדי קרויף ופוגעת לכולנו בקופה. יש רק כמה שחקנים שנהנים מזה".
במכבי תל אביב, שנמצאת במרכזו של כל הדיון הזה אולם כפי שנכתב תחילה, מהווה למעשה רק נקודת התייחסות ולא ממש שותפה אמיתית אליו, שכן היא לא תשנה את דרכיה, בטח לא עכשיו כאשר היא מצליחה כל כך, בוודאי ישמחו להזכיר לבן זאב ולאלה שחושבים כמוהו כי אותו קרויף רכש את ערן זהבי תמורת 250 אלף יורו בלבד ואת מהראן ראדי עבור 20 אלף יורו מגוחכים, כך שלא הכל עובר דרך כסף והרבה מאוד קשור גם לניהול נכון וסביבת עבודה בריאה ושקטה, המאפשרת לייצר הצלחות.
השילוב בין הדברים, אותה סביבה מוצלחת שבמכבי תל אביב יצרו וכעת מתגאים בה ואותה יכולת לשלם משכורות גבוהות שיש כאלה שמתלוננים עליה, הובילה לתופעה מסוימת בכדורגל הישראלי בשנים האחרונות, כאשר יותר ויותר שחקנים ישראלים של מכבי תל אביב מחליטים לוותר על כל מיני חלומות אירופאים ונשארים אצל הצהובים תמורת חוזים נאים וביטחון הולך ונבנה להצלחה שתגיע ולמאבק על תארים. איך התופעה הזו משפיעה על רמת הכדורגל שלהם? איך היא משפיעה על הרמה בליגת העל כולה? איך היא משפיעה על נבחרת ישראל? זאת ועוד, בפרק הבא של הסדרה.
למעקב בטוויטר אחרי עידן ויניצקי