פני צלקת: החלק של גיא גודס בכישלון הגדול של מכבי תל אביב

1. מבט על דף הסטטיסטיקה במחצית המשחק אתמול גילה שכמעט הכל הלך לכיוון של הצהובים. מכבי קלעה ב 44% לשלוש נקודות (אילת רק 30%). מכבי פגעה ב-83% מהקו (אילת רק 44%). הקו האחורי המושמץ של הצהובים היה בטירוף. פארגו, למרות ההתאמות הטקטיות של אילת, קלע 14 נקודות פלוס 3 אסיסטים. יוגב אוחיון ניצל את ההתעלמות ההגנתית המוחלטת ממנו ותרם 16 נקודות פלוס 3 אסיסטים. ואתם מכירים את התאוריה לפיה הדרך לנצח את מכבי היא באמצעות התפוצצות של שחקני המפתח? אז את המחצית הראשונה סיימו קאליף וויאט, אפיק ניסים ובריאן אסברי עם 8 נקודות. במצטבר.

כאן בדיוק הייתה הבעיה. שאם הכל נראה כל כך טוב, איך יכול להיות שהמחצית הסתיימה ביתרון 5 ותחושה שמכאן זה רק ילך ויתדרדר? התשובה, באופן חלקי, נעוצה בהיעדר העוצמה של אלופת היורוליג והמדינה במיל'. היו ימים בהם היריבות של מכבי הגיעו למשחק מכריע ביד אליהו והצליחו לעבור את החצי – במחצית. מכבי תל אביב, כשעוד הייתה מכבי תל אביב, ידעה להפעיל לחץ ולמוטט יריבות. גם כשהיא בסגל חסר. אבל הקבוצה של גיא גודס, כמו המאמן שלה, התייצבה למשחק ההכרעה במוד פסיבי, שלא לומר כשהיא משלימה עם מר גורלה ומרחמת על עצמה. שוב פעם הגנות נסוגות, שוב פעם חילופים רכים על כל חסימה. שוב פעם מגיבה ולא יוזמת. אז הפועל אילת, שמאבדת בממוצע 13 כדורים למשחק, סיימה את המחצית הקריטית שלה ביד אליהו כשהיא עם 4 בלבד. ומשם – היא ידעה שהכל בידיים שלה.

אריק שיבק חטף במהלך השנים האחרונות לא מעט ביקורת. כולל כאן. עכשיו זמן המחמאות. את המשחק האחרון הוא ניהל בצורה שקטה, מנוסה וחכמה. לא חשש ללכת שוב לאזוריות ולהגנה מעורבת של בוקס אנד וואן. לא היסס להתקפל ממנה לאחר שיוגב אוחיון הצליח לחבר כמה שלשות ולעבור גם לאישית. היה חד מספיק כדי לצוות את בירכץ, על תקן המצליף הסיעתי, בכל פעם שביג סופו דרך על הפרקט (בפעם האחרונה). במהלך כל הסדרה הזאת הרים שיבק את דקות המשחק של אפיק ניסים לעומת הממוצע העונתי שלו ולעומת הדקות שקיבל ברבע הגמר מול חיפה, והפעם ידע לצוות לצידו – בדיוק ברגע הנכון – את ניב ברקוביץ'.

מכבי תל אביב הפסידה בבית 79:76 לאילת והודחה בחצי הגמר

אחרי ההדחה: מעמדו של גודס מעורער, פארגו בדרך החוצה

אריק שיבק ואילת חגגו: "עשינו משהו גדול לספורט בישראל"

סתם מועדון: אודי הירש על דוקטורינת הבינוניות של הצהובים

האליבי של גודס: בלוג הפלייאוף של אור שקדי על ההיסטוריה

אבות הכישלון האמיתיים: שי האוזמן על ניקולה וויצ'יץ' ואבי אבן

זיכרונות מעונת הדובדבנים: אלבום ההדחה של מכבי תל אביב

השקט הנפשי וקור הרוח של המאמן המנוסה באו לידי ביטוי בקבלת ההחלטות של אילת בהתקפה, במיוחד במחצית השניה. הדרומיים הטילו רק 8 שלשות (וקלעו 3), הלכו פנימה בכל הזדמנות וניצלו את אדריאן יוטר האגרסיבי והמחויב בצבע, בסדרה שהוכיחה שהוא אחד הגבוהים הכי טובים שהיו כאן בשנים האחרונות.

ועם כל הכבוד להפועל אילת ולמאמנה, הזרקור כאן חייב להיות מופנה כלפי אפיק ניסים. ניסים הוא אחד המקופחים הגדולים ביותר של הכדורסל הישראלי. מעולם לא נחשב לילד של כולנו, כמו שחקנים אחרים. מעולם לא נחשב לנסיך. אין לו כריזמה. הוא לא יודע להתראיין והוא גם לא כל כך מעניין.

בנבחרות הצעירות תמיד שימש על תקן המוכשר שלא שומר. וראה איך דקות משחק משמעותיות שלו נגזלו לטובת שחקנים הרבה הרבה הרבה פחות טובים ממנו. בגלל שהם קשוחים ושומרים והוא רק טוב בלשחק כדורסל. גם אצל המאמן הנוכחי שלו, במסגרת אליפות אירופה האחרונה לנבחרות, הוא לא היה מהנבחרים. שיבק הלך אז בכל מחיר עם ועל כספי, אליהו והלפרין. האחרים קיבלו את הפירורים. זהו סימפטום קלאסי לעיוות המחשבתי שסימא את עיניהם של מאמני הנבחרות הצעירות של ישראל לדורותיהם. שתמיד העדיפו את הארז כצים ושמוליק ברנרים של העולם (עם כל הכבוד, ויש אליהם לא מעט כבוד), על פני שחקנים שמוכשרים מהם בהרבה. אפיק ניסים קנה אתמול – ובצדק – את מקומו בהיכל התהילה של הכדורסל הישראלי (לא שיש כזה). ועכשיו הוא רחוק עוד שלב אחד, קשה הרבה יותר, מעשיית צדק היסטורית.

2. בניגוד לאריק שיבק, זכה כאן גיא גודס ללא מעט חיבוקים העונה. יכול להיות שיש משהו באישיות של האיש שגרם ללא מעט אנשים (כולל כאן) להתעלם מכשלים מקצועיים. אז לפני שנכנסים לעובי הקורה בכדורסל עצמו, כדאי להגיד כמה מילים על ההתנהלות של הקואץ' הצהוב. אם בתחילת השנה התלהבנו מהכנות שהפגין גודס בראיונות, בניגוד לקודמו בתפקיד, אז סוף העונה טמן בחובו שינוי לרעה. פתאום ראיונות חסרי דופק, שהגיעו לשיאם לאחר שמכבי תל אביב שלו עפה בחצי הגמר. בחצי הגמר! שום צער ושום נטילת אחריות. רק השלמה, הצטדקות ונונשלנטיות. להגנתו יאמר שגם הספסל, הבוסים ומרבית הקהל של מכבי לא נראו כמו במשחקי הדחה היסטוריים והיסטריים. במקום הטירוף המוכר, קיבלנו בעיקר הפסקת חשמל.

וזה עוד בסדר לעומת הכדורסל. ככל שהתקדמה העונה התדרדר הכדורסל של מכבי. במקום להדק ולשפר, משחק ההתקפה שלה הפך למקרי. במקום להרים את רמת ההגנה, קיבלנו את אותו האדרת, רק בהילוך נמוך יותר. לא ראינו שום התקדמות בניהול החילופים, בשינויים שמגיעים בין מחציות או לאחר פסקי זמן. לא ראינו יכולת להרים שחקנים שאיבדו את הביטחון. לא ראינו טביעת יד של מאמן שמייצר גרף שיפור. לגיא גודס אכן יש לא מעט נסיבות מקלות, לרבות מכת הפציעות הקשה ובמיוחד הנהלה שמפריעה במקום לעזור, אבל גם בהתקיים כל הנסיבות הללו, הכדורסל שהקבוצה שלו שיחקה – והתוצאות שהשיגה, מלמדות על כישלון חרוץ וחד משמעי.

קשה לדעת בשלב זה אם גודס ממשיך לעונה הבאה. פדרמן סיניור ושימון התראיינו ואמרו שכן. ניקולה וויצ'יץ' התראיין עם סיום המשחק ואמר שמוקדם עדיין לדעת. מה שכן אפשר לדעת הוא מהם המהלכים הראשונים אליהם הולכים הצהובים לקראת העונה הבאה, לפחות על פי פרסומים זרים. יוגב אוחיון בחוזה ארוך טווח. טיילר רוצ'סטי. אז בואו נדבר על זה רגע. אין ולא יכולה להיות אף טענה כנגד יוגב אוחיון העונה. האיש, שנמצא במצב רפואי לא פשוט, נתן את כל מה שיכל, תחת תנאים קשים במיוחד. ועדיין, למרות חיבוק תקשורתי מוגזם ומופרך לו הוא זוכה, הוא לא האיש שמכבי צריכה. בטח שלא כשחקן חמישיה. אתמול הייתה לאוחיון מחצית ראשונה טובה מאוד. ואחרי מחצית שניה רעה מאוד, הוא הצליח לקלוע שלשה שהצליחה להחזיר את מכבי לעניינים. ומיד לאחר מכן לקח עוד החלטה שפחות או יותר סגרה את המשחק.

כי הוא פשוט לא מספיק טוב. אם ההחתמה שלו מסמנת שמעדיפים אותו על פני גל מקל, אז במכבי לא למדו שום דבר. וטיילור רוצ'סטי הוא אחלה שחקן שבעולם, שמגיע לאחר עונת שיא בניז'ני. רוצ'סטי הוא פליימייקר חכם שיודע להחזיק כדור, שיודע למסור ושיודע לקלוע. אבל אם מכבי רוצה לשחזר קווים אחורים היסטוריים, אתלטיים והגנתיים, הוא בטח לא האיש. ואם מכבי רוצה שחקן עם רזומה ונסיון ברמות הללו, הוא לא האיש. עד לעונה האחרונה, לא הצליח רוצ'סטי להשלים עונה מלאה ביורוליג בסיינה או בקוצ'ה (אז קאחה) לבוראל, שנה אחר שנה. כנראה שהפרוטוטייפ שמייעדים לאיש הוא סוג של משבצת שרונאס יאסיקביצ'יוסית. לא שזה לא יכול לעבוד, אבל שיהיה בהצלחה.

3. נו, אז במנהלת הליגה יכולים להיות מרוצים. באיטליה רחוקה רג'יו אמיליה מרחק שני ניצחונות מאליפות היסטורית. בטורקיה העיפה קרשיאקה בחצי הגמר את פנרבחצ'ה וז'לקו, ורחוקה ניצחון אחד מאליפות היסטורית. וגם אצלנו תהיה השנה אלופה חדשה. נחמד, לא? עם כל הרצון להחמיא, מוטב למי שמנהל כאן את הכדורסל שלא להסתנוור. סיום העונה כאן משול לפוקס של מכבי תל אביב בעונה שעברה, קרי הצלחה שלא נובעת מניהול נכון של העניינים. העונה הזאת הייתה אחת החלשות, הארוכות והמשעממות שידענו. ובניגוד למכבי תל אביב, מוטב למנהלת הליגה לחשוב טוב טוב על שינויים נדרשים, חרף ה"הצלחה" המקרית.

עוד הערה קטנה. במהלך העונה שעברה, כשמכבי תל אביב נראתה בערך כמו שהיא נראתה אתמול, אמר לי העיתונאי אריה לבנת שהצהובים לוקחים את היורוליג. אלוהים יודע איך – אבל הוא צדק. לפני פתיחת עונת המשחקים הנוכחית, לאחר שאילת החתימה את עמית שמחון, ניבא באוזניי אריה שגמר הפלייאוף השנה יהיה ירושלים נגד אילת. אז אתם מבינים? יש פרשנים של בדיעבד ויש כאלה שיודעים מראש.