זהו לא רגע היסטורי. זו לא באמת סנסציה. לא שחר של יום חדש בכדורסל הישראלי. מכבי תל אביב הפסידה אליפויות ב-2008, ב-2010, ב-2013 ושוב העונה. גם לעונות שאחרי הטראומות האלו היא התייצבה חזקה משמעותית מכל הקבוצות האחרות, בעלת תקציב גבוה פי כמה ממתחרותיה ועדיין הייתה הנציגה היחידה ביורוליג. כך יקרה גם בעונה הבאה. הקבוצות שגברו עליה לא הצליחו להתקדם כלכלית או מקצועית בעקבות ההישג. כסף חדש לא זרם אליהן. גלבוע/ גליל, האלופה של 2010, ירדה ליגה העונה, אחרי שנים של דשדוש. גם אילת לא תהפוך לפתע לאימפריה. הענף ימשיך לסבול מבעיות היסוד שלו, הליגה תמשיך להיות בינונית וכישרונות חדשים לא יצמחו. זהו לא יותר מטקס דו שנתי של חבטה בבובת הוודו של הענף, הקבוצה שרבים אוהבים לשנוא אך בלעדיה אין כדורסל ישראלי.
אחרי 22 שנה: מכבי תל אביב מחוץ לגמר
הפועל אילת הדהימה את מכבי תל אביב ועלתה לגמר
מעמדו של גודס מעורער, פארגו בדרך החוצה
שיבק: "עשינו משהו גדול בספורט הישראלי"
שי האוזמן על אבות הכישלון של מכבי תל אביב
זיכרונות מרים מעונת הדובדבנים: תמונות העצב של הצהובים
בעצם, יש משהו מיוחד בהדחה של מכבי על ידי אילת. כי בניגוד לפעמים קודמות, היא הפסידה לסתם קבוצה. האלופות של העונות הקודמות הראו סימנים של גדולה קודם להצלחה: חולון סיימה ב-2008 ראשונה בטבלה עם קבוצה מוכשרת ומיוחדת, בהנהגת פי.ג'יי טאקר, לעתיד שחקן חמישיה ב-NBA; גלבוע/ גליל הונהגה ב-2010 בידי ג'רמי פארגו בעונת הפריצה שלו בסיוע גל מקל הצעיר; מכבי חיפה של 2013 שילבה בין אותו מקל לדונטה סמית הסופר-מוכשר. אילת, לעומת זאת, הושפלה בחצי גמר הגביע, החליפה מאמן, החליפה זרים וקרטעה אפילו עם מאמנה החדש, אריק שיבק. נחמד לראות את אפיק נסים זוכה לנחת בכדורסל הישראלי אחרי קריירה ארוכה ולא מוערכת דיה, אבל פרט אליו קשה להתרגש ממישהו בקבוצה הדרומית. אפילו אמש אילת לא שיחקה כדורסל טוב במיוחד ובדקות האחרונות עשתה כל מאמץ להעניק למכבי את המשחק על מגש של כסף. רק שבצד השני לא היה מי שייקח.
אלא שהסיפור אינו אילת, כמובן. הסיפור הוא תמיד מכבי. ליתר דיוק, דוקטרינת הבינוניות של מכבי תל אביב, שמנחה את המועדון בעונות האחרונות. העקרונות ברורים: לא מכניסים את היד עמוק מדי לכיס, שומרים על שפיות תקציבית, מחפשים מציאות במחירים סבירים, בונים על מחלקת הסקאוטינג. אם תרצו, ניצחון הלינהארטים על השאראסים, או הפדרמנים על המזרחים. מאמן בעל שם הוא בעיקר עול, כיוון שהוא עשוי לפתח רצונות משלו ואגו מפותח. דיוויד בלאט, אסור לשכוח, היה כמעט פרסונה נון גראטה בקרב הנהלת הקבוצה בשלבים מסוימים לכהונתו. גיא גודס, שמעולם לא עבר את חצי גמר הליגה הישראלית הבינונית קודם שאימן במכבי ואיכשהו מצליח לא לעשות זאת גם כמאמן האלופה הכמעט נצחית, מתאים בול לתפיסה הנוכחית: לא יקר, צייתן, שפוי, הגיוני, לא מאבד את הראש אחרי הפסדים, לא מתנצל אחרי הדחה מהיורוליג, לא ממצמץ אחרי הפסד אליפות. סמית ולנדסברג אינם, הסגל לא מספיק טוב, החוק הרוסי מפריע. החיוך של דיוויד פדרמן משלים אותו. אין פנאטיות. אין טירוף. אין זכר למועדון הגדול שקרע קריעה במקרה של הפסד.
מה שמאפשר למכבי לנהוג כך הוא התפיסה של ראשיה שהם מונופול. אין קבוצת ספורט בכירה מהם בישראל. ההיכל יימכר מראש אלא אם כן תתרחש טרגדיה אמיתית. גם לזכויות השידור יימצא קונה. אלא שבשקט בשקט, המותג נשחק. נסו לשאול חבר שלא מבין בספורט מי שיחק במכבי העונה, ותיתקלו בעיניים זגוגיות. נסו למצוא אוהד ספורט שהקפיד לקום בלילה לצפות במשחקים של דיוויד בלאט וקליבלנד ועקב במקביל באדיקות אחרי הסדרה עם אילת. מכבי לא מתחרה רק בהפועל ירושלים, אלא בתוכניות ריאליטי, בברצלונה ובמסי, בבלאט ובקליבלנד, בעולם תחרותי יותר מאי פעם בעבר. דווקא בשנים האלו, הקריטיות לעתידה כסמל ישראלי, היא מסתפקת במועט, מוותרת על גל מקל, מניחה לשון דאוסן להאריך את חוזהו במכבי ראשון לציון ולא מתמודדת על הזרים המובילים ביבשת. ברגע האמת, היא נדרשת לתת דקות למישהו שעונה לשם אור לאומי. אז כן, גם בעונה הבאה יהיו למכבי כסף ומקום ביורוליג וככל הנראה אפילו אולם מלא באוהדים. רק מרכיב אחד יחסר לה, זה שהיה אבן הפינה של המועדון הזה במשך מרבית שנותיו: קילינג אינסטינקט.
