הלך על המים: לברון סיפק את סדרת הגמר הדומיננטית אי פעם

באופן כללי מאוד, הדיון ההיסטורי שמשווה את הגדולה של שחקנים ששיחקו בתקופות שונות עם חוקים שונים הוא דיון מגוחך ממש כמו שהוא מהנה. בסדרת הגמר השישית בקריירה שלו לברון ג'יימס עשה משהו שמעולם לא עשה קודם. משהו שאיש לפניו מעולם לא עשה קודם. והפסיד. בדרך שנקטעה שני ניצחונות מוקדם מדי, "הנבחר" רכש לעצמו שונאים חדשים לצד אוהדים נפעמים, וכתב עוד פרק קסום, אלמותי, לקריירה המדהימה שלו.

הסדרה הזו נכנסה לספרי ההיסטוריה, בעיקר בזכות ההופעה האיקונית שג'יימס סיפק בהפסד מפואר. דיוויד בלאט נתן לג'יימס משימות מכל הסוגים. הוא שיחק בכל עמדה על המגרש, לא כגימיק, אלא בפועל, בתור פרקטיקה שאמורה להביס את הסגל הכי טוב בליגה, ולא הייתה רחוקה מלהצליח. הוא היה סנטר בהרכבים שניסו להתאים את הקאבס ל"סמול-בול" של הלוחמים, והוא היה הרכז בהרכבי "ג'מבו" אגרסיביים שביקשו להכתיב את האקשן. הוא שמר על כולם וכולם שמרו עליו. גם לנוכח השינוי התמידי שעובר על היחס שלנו לעמדות על הפרקט, הוורסטיליות של ג'יימס נטולת-תקדים.

בדרך כלל, לפני שמציגים סטטיסטיקות כדי לגבות טענה, מקובל להסתייג, למצוא דרך לנסח מחדש את הקלישאה שאומרת שהמספרים לא מספרים את כל הסיפור. זה לא המצב לפנינו. המספרים מספרים את כל הסיפור, והם עושים את זה בקולי קולות. 35.8 נקודות למשחק, שהם 9.8 יותר ממה שעשה סטפן קרי, שמוביל את גולדן סטייט. 13.3 כדורים חוזרים, חמישה יותר מגרין, שמוביל את גולדן-סטייט. 8.8 אסיסטים – 2.5 יותר מקרי, הבא אחריו ברשימה. 39.3 אחוזי שימוש בלתי נתפסים. 45.8 דקות לערב. ג'יימס לא היה מושלם בסדרת הגמר הזו, אבל הוא היה יותר דומיננטי מכל שחקן אחר לפניו בהיסטוריה של המעמד הזה. מולו ניצבו חוקים וטרנדים שעיצבו את המשחק המודרני, שמעולם לא היה מורכב וקבוצתי יותר, ולברון פשוט דרס אותם כמו כל דבר אחר שעמד בדרכו לסל של היריבה. זה היה מאמץ טיטאני של פעם בדור.

הקאבס חושבים על העתיד: סמית' בוחן עוד אופציות, וייד יצטרף?

אלופים: גולדן סטייט השלימה 2:4 בגמר אחרי 97:105 בקליבלנד

עומרי כספי מצטרף למד הכוח שלנו: "מוריד את הכובע בפני בלאט"

מכונה מהסוג שה-NBA לא ראתה: רביץ מתפעל מגולדן סטייט

השושלת כבר בדרך? כך תהפוך גולדן סטייט למכונת אליפויות

איגודאלה זכה ב-MVP: "כשאגדל אני רוצה להיות סטף קרי"

לא רק לברון: כל המספרים והנתונים המעניינים של הגמר

דיוויד לוק, יוטה ג'אז: "כל פעם שאייברסון קלע 40 הוא התכוון לקלוע 60. כל פעם שלברון קלע 30 הוא התכוון לקלוע 20. הוא עושה את זה כי הוא חייב"

לוק, האנליסט ושדר הרדיו של הג'אז, העלה נקודה מעניינת בפודקאסט המעולה שלו – ההצגות האלה הן לא מי שהוא באמת. גם במשחק האחרון בסדרה, לברון סיים עם יותר זריקות (33) מנקודות (32). הטיעון המרכזי נגדו לאורך הגמר היה חוסר היעילות שלו – לאחר גמר אחרי גמר שבו ג'יימס שיפר את האחוזים שלו, הגיע הגמר הזה, שבו הוא קלע רק ב-39.8 אחוזים מהשדה. יש תוקף לטיעון הזה, וג'יימס לא שיחק בשום אופן כדורסל נטול-פגמים. אבל המציאות עצמה דרשה מג'יימס לזרוק לפח את כל מה שהוא יודע וחושב על משחק נכון, ולמשך סדרה אחת לסחוב על גבו סגל חבול שהופשט באכזריות מכל רמז של כישרון, מול קבוצה ששיחקה כדורסל נהדר ברמות היסטוריות.

למעשה, אי אפשר לצפות מלברון לזרוק פחות מ-30 זריקות לערב אם הקאבס ציפו להישאר תחרותיים. מול ההגנה הטובה בליגה, בסדרה על כל הקופה, פשוט אין איך לדרוש מקינג ג'יימס להיות אפקטיבי יותר ממה שהוא היה. הוא סיים את הסדרה עם יותר נקודות, ריבאונדים ודקות מכל שחקן אחר בסדרה בהפרש בלתי נתפס. הוא הוביל את כולם גם באסיסטים, והנתון הזה אפילו לא עושה עמו חסד. לברון קלע או מסר את האסיסט ב-57.7 אחוזים מסך הנקודות של קליבלנד, הנתון הגבוה בהיסטוריה. כשהוא נח, ההתקפה של הקאבס נחה – 50.9 נקודות למאה פוזשנים. רק כדי שניישר קו לגבי המשמעות של הנתון המחריד הזה, משחק NBA ממוצע לא מגיע למאה פוזשנים. מדובר בסקור של כדוריד יותר מאשר כדורסל. אולי יותר מכל מספר אחר, הנתון הזה משקף לנו למה היינו עדים בשבועיים האחרונים. הסגל המסייע של ג'יימס היה חלש בקנה מידה היסטורי.

בזמן שכוכבים אחרים דוגמת מייקל ג'ורדן, קובי בריאנט ואלן אייברסון נאלצו ללמוד לתעל את האגרסיביות שלהם בהתקפה לטובת הקבוצה, הביקורת על ג'יימס תמיד הגיעה מהכיוון השני. למה הוא לא זורק יותר? למה הוא תמיד מתעקש על 'המהלך הנכון'? במובן מסוים, ג'יימס נתן לנו הצצה לעולם שבו הוא שולט על הנעשה בפרקט באותו אופן – "סופר-הירו-בול", אם תרצו. התוצאה הייתה סופרנובה ספורטיבית, לצד הפסד מכובד לאחת הקבוצות הדומיננטיות ביותר בכל הזמנים, ואל תתנו לאף אחד לומר לכם אחרת על הווריורס שניצבו ממול. 83 ניצחונות בעונה אחת זה הישג חלומי שאלופה הטרייה חולקת רק עם שתי קבוצות נוספות מאז ומעולם. בתוך כל זה, ג'יימס התקיים בספרה משלו בגמר הזה. לא היה שחקן אחר, גם לא ג'ורדן, שהיה כל כך הרחק מעל שאר השחקנים בסדרת גמר.

במקביל להשוואות המתבקשות לצל הענק מן העבר, שירדוף את ג'יימס לכל מקום שאליו הוא יפנה, כדאי שניגע בעניין בחירת השחקן המצטיין. אנדרה איגודלה נתן סדרה ענקית. גם הנרטיב היה לצדו – השחקן שעלה מהספסל לראשונה בחייו חוזר לחמישייה כדי להציל את המצב. איגי היה נפלא, אבל הוא עדיין היה שלישי ברשימה שלי לתואר, אחד אחרי ג'יימס. קרי נשדד לאור יום, אבל אם הסדרה הייתה מגיעה לשבעה משחקים, היה קשה למנוע את הפרס מג'יימס, באופן רציונלי בכל אופן. הטיעון שהפרס חייב, ללא יוצא מן הכלל, ללכת לשחקן מהקבוצה המנצחת הוא יותר כלל או אמונה טפלה מאשר טיעון – והליגה כבר הלכה נגדו בעבר, כשנתנה את הפרס לג'רי ווסט ב-1969, לאחר שהפסיד עם הלייקרס בשבעה משחקים לסלטיקס.

השנה, התנאים היו כמעט מושלמים, פרט למספר המשחקים. אם יש שחקן מצטיין מהקבוצה המפסידה, הרי שכך הוא נראה. זו הייתה אמורה להיות הסופה המושלמת. ג'יימס סיפק הופעות בלתי נשכחות תוך שהוא סוחב נטל שאין לו תקדים. בצד השני אין מישהו שנצץ באופן עקבי – גם לאיגודלה וגם לקרי היו משחקים רעים לצד הופעות טובות בסדרה הזו. איגודלה קלע 16.3 נקודות בממוצע לערב, שהיו הרבה יותר ממה שציפינו ממנו, לצד הגנה מעוררת הערצה על ג'יימס בצד השני. ועדיין, עם כל החיבה והכבוד שאני רוחש ל-MVP הטרי של הגמר, זה הרבה מאוד קרדיט לקבל על זה שעצרת מישהו על 35.8 נקודות ו-8.8 אסיסטים. במובן הזה, כל הצבעה שהלכה לאיגודלה רק העצימה את הגמר שסיפק לנו ג'יימס, ולמעשה הייתה אמורה ללכת אליו.

מארק ג'ונס, ESPN: "אם לברון היה הולך על מים, יהיו אנשים שיגידו 'תראו מה זה! לברון לא יודע לשחות'"

נחזור לתחרות האמתית של ג'יימס – העבר. חשוב לציין שלברון לא נאלץ לסחוב את הסגל הזה מתחילת העונה. האם העובדה הזו הופכת את הסדרה שלו למרשימה יותר או פחות? זה כבר נתון לפרשנות. באקלים הנוכחי, קשה להאמין שזו משימה ברת-ביצוע לאורך עונה שלמה. מצד שני, נוסף אלמנט שמקפיץ את דרגת הקושי, בצורך בהתאמות הבלתי צפויות לחוסר המזל המשווע. קליבלנד נשדדה ברגע האחרון מהסגל שהגיע למעמד, ולברון היה חייב לשנות את עורו ברגע, וגם חבריו לקבוצה קיבלו לפתע תפקידים אחרים. קווין לאב, שנפצע בסדרה מול בוסטון, וקיירי אירווינג שנתן לנו טיזר מרתק לפני שנפצע במשחק הראשון, הן שתי חתיכות מרכזיות בפאזל. רצה הגורל ובמקומם קיבלנו לצד לברון שני גבוהים סבירים, שלושה שחקני רוטציה גבוליים וג'יימס ג'ונס.

האם מייקל היה מצליח להוביל את הסגל הזה לאליפות מול הקבוצה הזו, בחוקים של היום? לכל אחד יש תשובה משלו, אבל אין בר-דעת שיטיל ספק בלגיטימיות של השאלה. הדומיננטיות של ג'ורדן בסדרות גמר הייתה כזו של סקורר-על, ווינר-על, והוא מעולם לא סיפק מספרי אול-אראונד טובים כמו שסיפק ג'יימס. גם לג'ורדן היו לא מעט משחקים מרובי זריקות באחוזים לא מחמיאים במעמד הגמר, אבל קל לשכוח את זה בתוך המיתוס של מי שקראו לו פעם "אלוהים". עם זאת, ההבדל בין שש משש לבין שתיים משש – ניצחונות בגמר לג'ורדן מול ג'יימס – הוא הבדל שראוי להכיר בו. הדומיננטיות של מייקל הייתה רוחנית, כמעט. בסופו של דבר הוא עשה יותר מג'יימס כדי לבסס את העליונות שלו על התקופה שבה שיחק, ואי אפשר ממנו לבקש יותר מזה. ההבדל בין מייקל ללברון נמצא בגישה שלהם, לפני כל דבר אחר.

יצר התחרותיות של ג'ורדן גרר אותו באף לכל אחד מהניצחונות והמפלות הכי גדולים שלו. היום אנחנו יודעים, הניצחון היה סוג של התמכרות, וג'ורדן היה סוג של מכור. אל מול התחרותיות הבלתי מרוסנת של ג'ורדן ניצבת השכלתנות הרובוטית של ג'יימס. ג'יימס הוא בהחלט אדם תחרותי, אל תטעו, אבל הוא לא לקח את התכונה למקום של פסיכוזה כמו ג'ורדן או בריאנט. המשחק של ג'יימס מאז ומעולם היה שקול ומדוד, ולעיתים גרר ביקורת כבדה על כך.

סדרת הגמר של לברון ג'יימס הייתה אחרת, הוא דיבר בגלוי על הוויתורים התדמיתיים שהוא נאלץ לעשות, בניסוחים שחשפו קצת ממנגנון קבלת ההחלטות שלו. בהמשך הסדרה הוא יטען שהוא השחקן הטוב בעולם, ולא יהיה בחדר מי שיחלוק עליו. ג'יימס הוא יצור מורכב, והוא תמיד יהיה מהדמויות האלה שחוצות את הקהל לשני מחנות הפוכים שתלויים זה בזה. וסביר להניח שכבר בחרתם את הצד שלכם.