להיות איתך בכל דקה: העיתונאים שצמודים ללברון לאורך עונה שלמה

בוידאו: דיוויד בלאט עוקץ את סטיב קר על "ההפתעה" במשחק 4

בסיום האימון של קליבלנד, הרבה אחרי שכל העיתונאים התנדפו מהאוקלנד קונבנשן סנטר, אולם האימונים של הווריורס שממוקם בקומה החמישית (!) של בניין ענק באמצע העיר, עושים לברון ג'יימס והפמליה שלו את הדרך למעלית. בדיוק כשג'יימס נכנס לתוכה מזנק לכיוונו כריס היינס. "לברון, אני רוצה שתכיר את ההורים שלי", אומר היינס, וג'יימס יוצא בחזרה אל המסדרון, ניגש אל צמד המבוגרים ולוחץ את ידיהם בחום.

פתאום לברון מבחין בכך שאביו של היינס חובש גאד פורביד, כובע של הווריורס. "אתה בטוח שזה הכובע הנכון?", שואל-נוזף בו ג'יימס. "יס, סיר!", מתגאה היינס-האב. "הגענו לכאן כל הדרך מפרזנו (עיר בקליפורניה, המרוחקת שלוש שעות נסיעה מאוקלנד, א.ג.)!". "הבן שלך לא מקבל יותר כלום ממני", משיב לברון. כולם צוחקים, לברון והאנטוראז' נבלעים במעלית, והיינס קורץ להוריו המאושרים.

הסחבקיה עם לברון אינה דבר של מה בכך. זו פריבילגיה ששמורה לעיתונאים בודדים: כתבי ה"ביט" של הקאבס – אותם העיתונאים האמונים בלעדית על סיקור הקבוצה. ודוק: לא עיתונאי ופרשני ה-NBA בגופי המדיה השונים, שכותבים על קליבלנד כפי שהם כותבים על גולדן סטייט או על סן אנטוניו ואטלנטה וכל האחרות; אלא הכתבים שקליבלנד קאבלירס, והיא בלבד, ממלאת את עולמם.

הלילה: גולדן סטייט - קליבלנד במשחק מספר 5 (3:00, ספורט 5)

סטיב קר במסע"ת: "כבר פיתחתי נטייה לשקר, אל תאמינו לי"

המשחק ממנו (כמעט) אין דרך חזרה: המספרים של משחקי 5

התקשורת לוחצת: "בלאט צריך לסמוך יותר על שחקני הספסל"

מי יעשה היסטוריה: לברון והגמדים או הגמדים של גולדן סטייט?

היינס הוא אחד מחמשת כתבי ה"ביט" היחידים של הקאבס. הוא בן 32 אבל לא נראה יום יותר מעשרים וקצת. יש לו אישה, שארלוט, וארבע בנות, הגדולה בת 15 והקטנה בת 3, שבמהלך העונה הוא כמעט ולא רואה. כתב "ביט" היא אחת העבודות הקשות ביותר במדיית הספורט האמריקאית. במלים פשוטות, היינס צמוד לקאבס לאורך כל העונה; הוא נמצא איפה שנמצאת הקבוצה. הוא מלווה אותה בכל משחק, בכל נסיעה, בכל אירוע.

שמונה חודשים בשנה הוא חי על מזוודות. "יש זמנים", הוא מספר, "שאני נמצא בבית חודש ושבוע".

בקיץ שעבר הצטרף לעיתון "קליבלנד פליין דילר", שאחרי החזרה הסנסציונית של לברון והבאזז העצום בעיר החליט להצמיד לקבוצה כתב ביט. היינס, שבארבע השנים הקודמות שימש כתב ביט של פורטלנד טריילבלייזרס עבור רשת CSN (Comcast SportsNet Northwest), הגיש מועמדות וקיבל את התפקיד. הוא עבר בשבילו לקליבלנד עם כל המשפחה. המעבר מאורגון לאוהיו הוא לא בדיוק מעבר מתל אביב לירושלים: 2,000 ומשהו מייל מפרידים בין הערים, בערך 3,300 קילומטר, עניין פעוט של חמש שעות טיסה ועולם תרבותי שונה לגמרי. אבל היינס ידע שזה קידום רציני, לסקר את אחת הקבוצות החזקות בליגה – והלך על זה בכל הכוח.

גם העיתונאי דייב מקמנאמין מ-ESPN עשה בקיץ מעבר דומה, מלוס אנג'לס לקליבלנד, אבל נשאר בתוך הרשת. למעשה, הוא עבר יחד עם ג'יימס. אני אומר לו שזה בעצם הופך אותו לכתב הביט האישי של לברון; ביטוי נוסף לחשיבותו העצומה של המלך ג'יימס בספורט האמריקאי. זה לא שלברון הולך אחרי המסיבה – המסיבה הולכת אחרי לברון.

שעתיים קודם לכן, אחרי שהסתיימה מסיבת העיתונאים בהשתתפות לברון לקראת משחק מספר 5, העניק קינג ג'יימס להיינס ריאיון אישי קצר עבור כתבה שהוא מכין; עוד פריבילגיה נדירה ששמורה לכתבי הביט. לברון מעניק ראיונות אישיים לעתים נדירות. ראיונות ארוכים הם אירוע שמתרחש כמה פעמים בשנה בלבד; ואפילו ראיונות של כמה דקות הם דבר כמעט בלתי אפשרי עבור עיתונאים רגילים.

טים פרנק, ראש מחלקת התקשורת של ה-NBA, מנצח מטעם הליגה על הפקת הענק שכוללת טיפול ב-1,800 כתבים, צלמים ומפיקים, שמתעדים ומעבירים לציבור את סדרת הגמר (אלו רק אנשי התקשורת שהאקרדיטציות שלהם אושרו, מתוך כמות משולשת של בקשות; מספר עליו שומרת ה-NBA בקנאות בשנים האחרונות). פרנק מספר לנו שיש כאן 400 עיתונאים זרים שהגיעו מ-35 מדינות. המשחקים משודרים ב-250 מדינות ומועברים ב-47 שפות שונות. בכל העיתונאים הללו מטפל צוות התקשורת של פרנק, שמונה למעלה מ-20 עובדים, ובסך הכל מסתובבים כאן למעלה מ-200 אנשים ממחלקת התקשורת, הדוברות והמידע של ה-NBA.

פרנק עובד חודשים ארוכים על ההכנות לאירוע, ותמיד צוחק כשמגיעים למשרד שלו הטלפונים והמיילים הקבועים מאותם העיתונאים חסרי-המודעות שמבקשים לקבל ריאיון של אחד-על-אחד עם לברון ויתר הכוכבים. "אני משתדל להיות משועשע מזה, אבל לפעמים זה מקומם אותי", הוא אומר. "הם לא מבינים שאם הייתי מאפשר ל-1,800 עיתונאים אחד על אחד עם לברון הוא לא היה יכול לשחק?".

אבל במובנים אחרים, לדבריו, עם השנים קיים שיפור בהתנהלות התקשורת במשחקי הגמר. "פעם הייתי רואה הרבה עיתונאים, בעיקר זרים, שמבקשים מהשחקנים חתימות או שמנסים להצטלם איתם. זה עדיין קורה, אבל זה לא גרוע כמו שהיה לפני 10-15 שנה".

המשלחת הישראלית, שכוללת פחות מעשרה, היא בהחלט לא אחת הגדולות מבחינה כמותית, אבל מבחינת התחושה היא אחת הדומיננטיות כאן. היא זוכה לפריבילגיה שלא קיימת ליתר: גישה אישית לאחד המאמנים, שלא דרך מסיבת העיתונאים הרשמית. אחרי כל אימון (ישנם רק אימונים מסכמים) ומשחק מקבלת המשלחת הישראלית כמה דקות לריאיון בעברית עם בלאט. אתמול ניסה עיתונאי יווני את מזלו והתחיל לשאול שאלות באנגלית, אבל אחרי כמה שניות של בלבול הורחק מהמקום.

"זה מגניב לראות כמה השוק הישראלי נהיה מעורב בגלל קאוץ' בלאט", אומר פרנק. "אנחנו רוצים לגדול בכל העולם, ובאמת יש פריחה בישראל, בגלל שבלאט כ"כ פופולרי. אנחנו רואים השנה יותר עיתונאים מישראל מאשר בכל גמר אחר". אבל אפילו העיתונאים הישראלים לא יקבלו ריאיונות פרטיים עם לברון ויתר הכוכבים. הזכות הזו שמורה ל-ABC, בעל זכויות השידור של המשחקים, ולערוץ הטלוויזיה של הליגה - NBA TV.

זה לא אומר שהישראלים לא ידרשו. "כשעיתונאי אמריקאי מבקש משהו ואומרים לו 'לא', בדרך כלל שם זה נגמר", אומר אחד מאנשי הליגה, "אבל העיתונאי הישראלי ישאל: 'למה? אולי בכל זאת? בבקשה!'. זה לא בהכרח רע, אבל עניין של סגנון. גם התקשורת הסינית יותר אגרסיבית, למשל. אבל מה שרואים אצל הישראלים זה שכל דבר שקורה קשור לבלאט. לזכותם של העיתונאים הישראלים ייאמר שיש להם חוש הומור יותר טוב וסרקזם והבנה של בדיחות. העיתונות האמריקאית לא מתבדחת. כשבלאט אומר משהו שנון במסיבת עיתונאים, הם לא מעריכים את זה. הם פשוט לא מבינים. הישראלים יצחקו ויאתגרו אותו בחזרה".

אוליבייר ריטהאוזר הוא אחד מאותם מאות עיתונאים זרים, והעיתונאי השוויצרי הראשון שנשלח לתעד את גמר ה-NBA בווידאו עבור ערוץ בשם TeleClub. פגשתי אותו כמה פעמים בלאונג' העיתונאים, שממוקם במלונות בסן אנטוניו ובקליבלנד, והמציע מפגש, אוכל ונקודת מפגש באווירה רגועה לעיתונאים.

"אין אצלנו הרבה עניין בכדורסל", הוא אומר אגב נשנוש מהבופה. "רק מיעוט קטן רואה NBA, כי בעצם אין אצלנו ערוץ טלוויזיה שמשדר, חוץ מקאנל פלוס לעתים, אבל זה ערוץ שאין לכולם. אז מי שרוצה לראות משחקים צריך לקנות ליג פאס".

התירוץ המקורי של ריטהאוזר להגיע לכאן היה תאבו ספולושה השוויצרי, כיום שחקנה של אטלנטה וב-2012 של אוקלוהומה סיטי ת'אנדר שהגיעה באותה עונה לגמר. "רציתי לעשות עליו כתבה, ובסוף הצלחתי לשכנע את העורכים שלי", הוא מודה. מאז החלה מסורת ההגעה לסדרת הגמר, שנמשכת זו השנה הרביעית. בכל פעם שהוא מגיע לארצות הברית במסגרת העבודה הוא מרגיש שחלומו מתגשם.

"כשקיבלתי תעודת עיתונאי חלמתי לסקר את גמר ה-NBA", הוא אומר. "בכל שנה רואים את הכתבות שלי יותר אנשים. השנה יש לי ממוצע של בין 8,000 ל-10,000 צפיות בכל כתבה". זה מספר עצום, בהתחשב בתשומת הלב האפסית שמקבלת ה-NBA בעיתונות השוויצרית בימים כתיקונם. "חוץ מאיזו בוקסה קטנה ויבשה עם המספרים שעושים תאבו ספולושה וקלינט קאפלה (שחקנה השוויצרי של יוסטון רוקטס, א.ג.) לא תמצא שם כלום", לדבריו.

בניגוד לשוויץ, ביפן ה-NBA צוברת תאוצה. שיא הפופולריות של הליגה בארץ השמש העולה היה באמצע שנות ה-90', בזכותו של מייקל ג'ורדן – אחת הדמויות הנערצות במדינה עד היום. עכשיו העניין חוזר בזכות כוכב אחר: לא לברון ג'יימס, כי אם דווקא סטף קרי.

"היפנים קטנים, ולכן הם אוהבים שחקנים קטנים", מסבירה העיתונאית יוקו מיאז'י מה"ספורטס וויקלי גראפיק", מעין גרסה יפנית של ספורטס אילוסטרייטד. "קרי גדול ביפן בימים האלה. אנשים ביפן מזדהים איתו ובזכותו יודעים שגם בגודל הזה אפשר להגיע ל-NBA".

המשלחת היפנית למשחקים כוללת עשרה עיתונאים, לערך. שתי תחנות מעבירות את המשחקים למיליוני צופים. כדורסל מפגר מבחינת הפופולריות מאחורי הכדורסל, הטניס ואפילו הבייסבול, אבל במשחקים צופים כשני מיליון איש בממוצע. מספר שנשמע גדול, אבסולוטית, אבל לא באמת כשמבינים שמדובר בשוק עם פוטנציאל של 130 מיליון צופים.

אחד הערוצים שמשדר את המשחקים הוא ערוץ בתשלום בשם WOWOW, ששלח צוות בן ארבעה חבר'ה. היפנים מחבבים מאוד את בלאט. "היינו בעונה שעברה בפיינל פור במדריד", מפתיע אחד מאנשי הצוות. "ראינו את מכבי זוכה. קיווינו שבלאט יקבל הזדמנות כדי שהסגנון האירופאי ייטמע בליגה. עם לברון זה כנראה לא יקרה. היינו רוצים לראות את מסינה מקבל הזדמנות לאמן ב-NBA. הלוואי שגם אוברדוביץ', אבל הוא כנראה לא יבוא".

אנחנו רק קצת מעבר למחצית הסדרה, מבחינה פוטנציאלית, אבל בקרב העיתונאים כבר ניכרת עייפות. הם על המזוודות כבר כמעט שבועיים – חמישה ימים באוקלנד, חמישה בקליבלנד, עכשיו שוב אוקלנד, וביום שני ינדוד הקרקס הזה בחזרה לקליבלנד. הוא עוד עשוי לחזור פעם נוספת לאוקלנד, אם תיגרר הסדרה למשחק מספר 7. המשחקים מרתקים, אבל המאמץ שוחק. חלק מהחבר'ה רוצים הביתה.

היינס משתעשע מכל הטירוף הזה. שחיקה? אל תצחיקו אותו. אלה רגעיו הגדולים. במהלך העונה צבר עם הקאבס עשרות אלפי מיילים, ליווה את הקבוצה בעשרות נסיעות גארבג' למינסוטה ולמילווקי ולדטרויט ולאלוהים-יודע-איפה; אבל בזמן ששחקני הקאבס נהנו מהלוקסוס של מטוס פרטי שלקח אותם ישירות ליעד הבא שלהם – שלא לציין שהם גם משתכרים, בממוצע, כמה מיליוני דולרים עבור המאמץ – היינס וחבורת נוודי ה"ביט" נאלצים להמתין עד לבוקר שאחרי המשחקים, לטיסת הצ'ארטר, שבדרך כלל גם אינה ישירה אלא עוברת דרך קונקשן, מה שמאריך כל מסע שכזה בכמה שעות טובות, ובמצטבר מוסיף בעונה ממוצעת כמה מאות שעות של קמילה בשדות תעופה ובמטוסים.

יש רק פלוס אחד לכל המיילאג' הזה: הטבות מועדוני הנוסע המתמיד. "אתה משתדל לנסוע רק עם חברה אחת, וחוסך את המיילים", אומר היינס, "ובקיץ אתה משתמש בהם כדי לנסוע עם המשפחה לאן שאתה רק רוצה".

אורח החיים הזה – היינס נמצא יותר עם הקבוצה מאשר עם המשפחה – גובה קורבנות. רוב כתבי הביט, הוא מספר, הם "או רווקים או גרושים, ואני לא רוצה להיות לא זה ולא זה. אתה צריך אישה מיוחדת שמסוגלת לקחת על עצמה את כל האחריות. ואתה חייב לעבוד על הזוגיות".

אבל היתרון שנובע מהקרבה הכל-כך הדוקה לשחקני ולאנשי הקאבס בא לידי ביטוי בימים כאלו, בהם התקשורת ה"רגילה" מחפשת בנרות איזה אייטם בלעדי, לשווא, בעוד כתבי ה"ביט" נהנים מגישה פרטית למושאי הסיקור שלהם. "אם אתה נוסע עם מישהו שנה שלמה, והוא רואה אותך בוושינגטון וב-LA, זה מקרב אתכם; הוא יודע שאתה יודע מה עובר עליו, עם כל הנסיעות, ושינויי הזמנים, והעייפות. ככה בונים מערכות יחסים, ובסוף זה מביא תוכן נהדר וסיפורים נהדרים.

"אם מישהו מהעיתונאים כאן ילך עכשיו ללברון, ויגיד: 'היי, לברון, ספר לי מה קורה עם המשפחה שלך!', לברון יסתכל עליו במבט של: 'אה?'. אבל אני ולברון, אנחנו מדברים כל השנה, בדרכים. הוא אדם מאוד אישי. אנשים לא מבינים את זה. ככל שהוא יראה אותך יותר, ככה הוא יבוא וידבר איתך. כשבאתי לכאן אמרו לי שלברון נשמר לעצמו, שקשה לדבר איתו. נכון שיש לו הרבה שומרי ראש וזה מקשה מאוד, אבל כשאתה מצליח להגיע אליו, הוא יודע להיות אישי. הוא איש משפחה, יש לו ידע כללי, אפשר לדבר איתו על הכל. במסעות החוץ יש יותר זמן לדבר על החיים, על המשפחה, על הילדים. אם אתה מדבר איתו כבנאדם, ולא כל הזמן דוחף לו מיקרופון לפנים, זה בונה יחסים והוא ידבר איתך. רק לפני כמה דקות קיבלתי ממנו משהו בלעדי".

- לא קשה לך לנסוע עם אנשים שאתה גם מבקר במסגרת העבודה שלך?

"זאת העבודה. לברון, למשל, קורא הרבה, כל הזמן. אבל רוב השחקנים מקבלים מידע מחברים או ממשפחה. אומרים להם: 'ראית מה זה וזה כתב עליך?'. הייתי השנה ביקורתי כלפי לברון. בשלב מסוים חשבתי שהוא לא המנהיג שציפו שיהיה. לברון בחור הוגן. הוא מבין שיש לך עבודה לעשות, הוא מבין את הביזנס הזה של התקשורת. אם אתה לא בכיוון, הוא יגיד לך. אבל לפעמים הוא יגיד: 'תעשה את מה שאתה צריך לעשות'. הוא לא לוקח את זה אישית. אבל היו מקרים של שחקנים שהגיבו. (אימן) שאמפרט הגיב בטוויטר לציוצים שלי. גם דיון ווייטרס שהיה כאן".

הכסף גם הוא רחוק מלהשביע רצון. כתבי ה"ביט" הם הארד-וורקרז שנחשבים לשמות מוכרים ברמה המקומית, אבל ברמה הארצית הם נמצאים שתי שורות מאחורי הכוכבים הגדולים של רשתות התקשורת, שכותבים ומפרשנים את יתר הקבוצות. ה"ביט" מסקרים קבוצה אחת בלבד לעומק, אבל עיתונאים כמו מארק סטיין או בראיין ווינדהורסט, שמסתכלים על הליגה ממבט-על, מקבלים את הזמן ואת המרחב לעבוד על סיפורי עומק וחשיפות על כל הקבוצות, וכמובן מופיעים לעתים קרובות בטלוויזיה, מה שהופך את סטיין ושות' מהעילית העיתונאית לשמות מוכרים בכל סלון בארה"ב. באמריקה זה כמובן מתבטא בשכר. אם טאלנט בגוף כמו ESPN יכול להרוויח משכורת של בין מאות אלפי דולרים לכמה מיליוני דולרים לשנה, כתב "ביט" יתחיל, בדרך כלל, במשכורת של חמישים אלף דולר לשנה ומטה, ושכרו יעלה בהתאם לתפקודו ובכירותו, שנגזרים מהקבוצה אותה הוא מסקר (אולם יישאר רחוק מהטאלנטים). רוב כתבי ה"ביט" חולמים, בסופו של דבר, להפוך לטאלנטים כאלה.

למרות הכל, היינס אומר שהוא "אוהב את העבודה. אתה ה'קול' ששומעים האנשים. הציבור רוצה הכי הרבה מידע שאפשר על הקבוצה ואני מנסה להביא לו את מה שקורה מאחורי הקלעים בצורה הכי מושכלת – כל מה שקורה מסביב למגרש או על המגרש, ולתת ניתוחים. לכל כתב יש יכולות שונות שהוא מביא לשולחן. אני שיחקתי כדורסל קולג'ים, ואפילו די טוב אם אתה שואל אותי (צוחק). אז אני יכול לתת אינפוט מקצועי".

היינס תמיד עסק בעיסוקים שסבבו את הספורט. הוא אימן כדורסל תיכונים, וקודם לכן היה מפיק של תוכנית רדיו-ספורט. שם יצר קשרים עם סוכנים ושחקנים ששימשו אותו בימים הראשונים בהם החל לכתוב בעצמו. "אני מתעד כל דבר שקורה", הוא אומר. "אני יודע שאני אחראי למה שאנשים מאמינים בו, ואני לוקח את זה ברצינות. יש אנשים שמפרסמים חרא שהוא לא אמיתי, ובסוף זה נדבק. רוב הכתבים לא נוסעים לכל המשחקים, אבל האוהדים לא יודעים מי נוסע ומי לא. מאיתנו יש רק ארבעה-חמישה. למי שנוסע יש, מטבע הדברים, מבט פנימי עמוק יותר. אבל האוהדים מסתכלים על כמה עוקבים בטוויטר יש לעיתונאי, ומזה מסיקים שהוא יודע יותר. זה לא אומר כלום. מה שקובע זה מי נוסע עם הקבוצה ומי מדבר עם ההנהלה והשחקנים על בסיס יומי".

זה דבר שיוצר אחווה בין כתבי ה"ביט" של הקאבס. מצד אחד הם מתחרים; מצד שני הם מבלים כל כך הרבה זמן ביחד, וחולקים כל כך הרבה חוויות, עד שהרגשות השליליים שטבועים בתוך העניין הזה של התחרותיות נשכחים. פרט להיינס ומקמנאמין נמצאים בחבורה המצומצמת גם ג'ייסון לויד מ"אקרון ביקון ג'ורנל" ואית'ן סקולניק מ"בליצ'ר ריפורט". בין אוקלנד לקליבלנד הם מסתובבים יחד, במעין דבוקה, אבל בסגנון אמריקאי – משהו ידידותי-מנומס, מינוס הסחבקייה. אגב, עושה רושם שכמעט כל אנשי החבורה אינם מחבבים את בלאט באופן אישי – ובתור מובילי דעת קהל, יש להם חלק נכבד ב"ווייב" השלילי שאפף את בלאט לאורך כל השנה (אבל זה עניין שיורחב בו בעת אחרת).

אפילו העובדה שבימים שאמורים להיות ימיהם הגדולים של היינס ויתר כתבי ה"ביט" – תהילה שמתלווה למי שמתלווה אל הקבוצה לאורך שנה שלמה, רובה אפרורית ומייגעת – "נגנבים" בידי מאות ואלפי העיתונאים שמציפים את אוקלנד וקליבלנד, היינס שומר על קור רוח. גם הוא, כמו לברון, מבין את טיבו של הביזנס הזה.

"במהלך העונה יש יחסית מעט עיתונאים", אומר היינס. "בסיבוב הראשון כבר יש יותר. בסיבוב השני עוד, וכן הלאה. אנחנו מסקרים את הקאבס, אבל זו כבר לא הקבוצה שלנו, כי כרגע נשארו בתחרות רק שתיים. אני לא מרגיש שהורסים לנו את המסיבה בכלל".

ohad@walla.net.il