לברון, תן לנו מילה טובה על בלאט: סיכום שבוע בתקשורת הישראלית

את החותם הגדול ביותר של התקשורת הישראלית בארצות הברית עד כה הותיר עידו גור. במסיבת העיתונאים של המשחק הראשון תהה שליח ערוץ הספורט בפני סטפן קרי "הדאגת אותנו, איפה ריילי" - ביתו החמודה שהופיעה על הפודיום מספר פעמים בעבר, והפכה לתופעה תרבותית באמריקה. כוכב הווריירס המובך ניסה לנפנף את השאלה, אך גור התעקש. לאחר ששאל שוב, תהה האם נזכה לראות אותה בהמשך הסדרה. אנדרה איגודאלה, שישב ליד קרי, סינן "חטטן", והשניים החליפו מבטים, מלמולים ותסכול. הקטע לא ממש הפך ויראלי, אך כן מצא את דרכו לעמוד הראשי של ESPN בבוקר שאחרי המשחק הראשון:

זה לא מאוד מפתיע שזה קרה לגור, שבסך הכל הרגיש יותר מדי בנוח, כשם שהוא מרגיש יותר מדי בנוח גם בישראל. הוא מסתחבק עם הזרים האמריקאים, משוויץ בכישורי הראפ שלו, ולא פעם, מרגיש כאילו הוא עצמו הוא הסיפור המרכזי, לא הבחור שהוא מראיין או המשחק שהוא אמור לסקר. זו בעיה. האגו והביטחון העצמי הם היתרונות הגדולים ביותר שלו, וככל הנראה גם החסרונות הגדולים ביותר שלו.

בניגוד אליו, השליח הנוסף של ערוץ הספורט לגמר, דניאל זילברשטיין, ממשיך לעשות עבודה מצוינת. הוא אינטליגנט, משעשע, רהוט, ומחזיק ביתרון נוסף שיישמע כמעט טריוויאלי: לבחור יש אנגלית מצוינת, והוא לא חושש להשתמש בה. לכאורה, ניתן היה לצפות שלרוב עיתונאי הספורט בישראל תהיה אנגלית טובה מהממוצע, אך זה לא המצב – בטח לא אצל שדרי הקווים בכדורגל, ולמרבה הצער, גם לא אצל שדרי קווים רבים מענף הכדור הכתום.

המלך אמר: ההבדלים העצומים במעמד של לברון ג'יימס ודיוויד בלאט

העיר את המפלצת: כאב הראש החדש של בלאט ולברון

בריאן ווינדהורסט: "בלאט צריך לסמוך יותר על שחקני הספסל שלו"

דיוויד בלאט אופטימי: "עכשיו זו סדרה של הטוב משלושה משחקים"

בסיום המותחן האדיר שהשווה עבור דיוויד בלאט וקליבלנד את הסדרה ל-1:1, צרח שימי ריגר: "יש! יש!" לזכותו ולזכות גיל ברק יש לציין שעד כה, שידורי המשחקים עצמם לא התחילו כפרובינציאלים מאוד. הצמד ידע לפרגן לאויבת מדינת ישראל, שמר בדרך כלל על אובייקטיביות כשזה הגיע להחלטות שיפוט גבוליות, וכנראה שבמציאות של היום זה ראוי לציון.

אבל לא הכל ורוד. החיבה של גיל ברק למונחים לועזיים בעלי מקבילים מדויקים למדי גם בעברית מתחילה להיות Annoying: את הפציעה של קיירי אירווינג במשחק הראשון הוא תיאר כ-Devastating, ובמשחק ההיא פיזר גם Quick Bucket, Tough Shot, Nice ו-Overtime. במשחק הרביעי הוסיף גם "תן לנו את ה-Reaction הזה", "נחזור ל-Q ארינהNo Matter What", "Difference Maker", ו-"It's Over ". גם הנטייה לסנסציונליזם (במשחק 3 כינה את אנדרה איגודאלה "מגה סופרטסאר") קצת מעייפת, אבל זה כלום לעומת מי שמתגלה לא רק כחוליה החלשה בשידורי ה-NBA, כי אם כאחת החוליות החלשות ביותר בתקשורת הספורט הנוכחית. שימי ריגר בחור חביב שעבר תקופה לא פשוטה, ואסור לקחת ממנו את מניותיו בהפיכת הליגה פופולרית יותר בישראל. עד לפני כמה שנים עוד היה נחמד לשמוע אותו באמצע הלילה מספר בדיחות שכבר סיפר בעבר. כעת המצב שונה.

לעתים נדמה כאילו ריגר פועל על פי תסריט שנכתב לו מראש, ולא מדובר רק בציון המכללה אותה השחקן בן ה-33 שעומד על הקו העונשין פקד לפני 13 שנה. כמעט מדי שידור של קליבלנד הוא ידבר על כמה פיל ג'קסון טיפש כי ויתר על ג'יי אר סמית' ("ג'יי אר סוויש") ואימאן שאמפרט ("שומפרט"); כמעט מדי שידור הוא ישאל "זה טוב?" כשהשדר שלצידו יציין שאחת הקבוצות עומדת על 1 מ-13 ל-3; כמעט מדי שידור הוא יצחק על השדר שלידו (בדרך כלל גיל ברק) שהוא שחקן כדורסל גרוע, או שמעולם לא מסר; וכמובן שבכל שידור הוא יאחל בוקר טוב לאדם ריגר. אין תקדים לזה בתקשורת הספורט הישראלית, ורק נסו לדמיין את ערן סורוקה, למשל, מאחל בוקר טוב לבנו מדי שידור. כמה שניות יעברו עד שכנראה יעירו לו בתקיפות שהוא לא בשיחת טלפון עם האישה, אלא בשידור ישיר אל מול עשרות אלפי זוגות אוזניים?

אבל אלה רק השטיקים המאוסים. האמת המרה היא שמלבדם, שימי ריגר תורם מעט מאוד לשידורים עצמם. הוא כנראה הפרשן שמפרשן הכי מעט כרגע על המסך. לא פעם, דווקא השדר שלצידו הוא זה שינתח את האספקטים הטקטיים של המשחק. ובעידן בו הסטטיסטיקות המתקדמות כל כך שולטות בספורט האמריקאי (וכפועל יוצא מכך, בתקשורת הספורט האמריקאית), ניתן רק לצפות מהפרשן שהופקד על השידור להשתמש לפחות בחלק מהן. כרגע, כלל לא ברור מה הערך המוסף שהוא תורם, כי מה שאמור היה להיות הערך המוסף שלו מיצה את עצמו לפני כמה שנים. חסרונו לא הורגש כלל במשחק 3, אז תפקדו גל מקל ודן שמיר כפרשנים.

הדברים הללו בולטים בעיקר על רקע (תרתי משמע) ה-MVP של כל משחק בו הוא לוקח חלק: ג'ף ואן גנדי. חיבתו של כותב שורות אלה למאמן העבר הובאה כאן בעבר, אולם מעונה לעונה דומה כאילו ואן גנדי רק משתפר. מדובר בפרשן עילאי – לטעמי, פרשן הספורט הטוב בתבל כרגע – כי הוא יודע לשלב הכל: ידע מקצועי והסברתו בצורה פשוטה מחד ועמוקה מאידך; אגו נמוך; פרופורציות מדויקות; וחוש הומור מבריק. על האספקט האחרון מוטב להתעכב עוד רגע. בפלייאוף הזה ואן גנדי מצחיק מתמיד, וכמות החוקים המטופשים שהוא דורש לשנות מדי משחק או שניים יכולה להזכיר רק את החוקים החברתיים אותם לארי דייויד מתעקש לשנות ב.Curb Your Enthusiasm-שמישהו כבר ייתן לו סיטקום.

"מדינת ישראל קמה גם הבוקר עייפה לעבודה, אבל לפחות מרוצה, מה זה מרוצה"

במשפט זה פתחה מירי נבו את מהדורת הלילה של חדשות הספורט ביום שני, ואם לא שמתם אליו לב, הרי שבוודאי עבר לידכם, כשם שעבר ליד רבים אחרים (כנ"ל לגבי הפליטה הפרוידיאנית שהגיעה מיד לאחר מכן: "את אלופת המזרח שלנו... את אלופת המזרח מלווים השליחים שלנו"). לכאורה, אין דבר רע בדברים של מגישת חדשות הספורט הוותיקה: השבועות האחרונים הוכיחו מבעד לכל ספק שקליבלנד היא כרגע קבוצת ה-NBA האהודה ביותר בארץ הקודש, ואם קליבלנד ניצחה – ועוד בסדרת הגמר, אחרי הארכה – הרי שאזרחים רבים אכן קמו לעבודה עם חיוך. אבל נבו קבעה עובדה – מדינת ישראל, כל המדינה, קמה מרוצה; היא קבעה עובדה כשם שבידיעות אחרונות קבעו את העובדה הבאה ערב פתיחת הסדרה, באחת הכותרות הפרובינציאליות בתולדות תקשורת הספורט הישראלית:

משפטים שכאלה ניתן אולי לצפות למצוא במהדורות חדשות של ערוץ 1 או 2 או 10, שם העורכים לאו דווקא שוחים בחומר הנקודתי ולא פעם מקבלים בברכה את הפרובינציאליות, אבל במדור הספורט של אחד העיתונים הנקראים במדינה או בספינת הדגל של ערוץ הספורט חובה לצפות למשהו אחר. קהילת חובבי ה-NBA בארץ כבר מזמן לא מתפתחת; היא מפותחת לגמרי, כוללת עשרות אלפי אוהדים נלהבים שקמים מדי לילה לצפות במשחקים, שקוראים המון וכותבים המון, בין אם בפורומים השונים או בסצנת הבלוגים הערה.

לקהילה הזו מגיע הרבה יותר. לאוהדים האובייקטיבים שמעדיפים שסגנון המשחק הקבוצתי של סטפן קרי וחבריו יסתיים בטבעת על חשבון חגיגת הבידודים של לברון ג'יימס מגיע הרבה יותר. כמובן שלאוהדי גולדן סטייט בארץ מגיע הרבה יותר. גם אם זה אומר שמדינת ישראל תקום לעבודה עצובה, הם ראויים לייצוג בולט יותר בתקשורת – ייצוג שלפחות לעת עתה, לא ממש בולט. פרובינציאליות יכולה להתקבל על הדעת (יש שיגידו שאפילו תהיה חיונית) בעם, אבל לתקשורת יש משימות אחרות. זה אחד הדברים שאמורים להבדיל את העיתונאי מהאוהד.

אחרי משחק 1, יש לציין, התקשורת הישראלית ידעה לבקר את ניהול המשחק של בלאט, וזה היה מעודד מאוד לראות. "סטיב קר עשה לבלאט שחמט בהארכה" (אור זיו בספורט5); "בלאט עדיין לא נטוע עמוק בתרבות האימון של הליגה, שאותה המחיש הלילה סטיב קר, רוקי אמיתי, שלא אימן מעולם בעבר" (אסף רביץ, וואלה ספורט); "מלבד הספסול של מוזגוב במהלך האחרון והעובדה שלא ריסן על הספסל את ג'יי. אר. סמית' (3 מ-13), תפיסת המשחק של בלאט, ולמעשה תפיסת הפלייאוף, היא זו שהתנקמה בו בהארכה (שרון דוידוביץ', YNET).

הביקורת הללו – ענייניות, אובייקטיביות, שלא מפחדות ממבול הטוקבקים שיטענו שכותביהן עוכרי ישראל – מעודדות. אבל בשבוע האחרון הן הפכו שונות בנוף, נוף שנשלט כעת על ידי שליחינו השונים לארצות הברית. אין ספק שהגעתו של מאמן ישראלי למעמד השיא של הכדורסל העולמי היא סיפור עצום שראוי לסיקור עצום, אבל ניתן היה לצפות שאופן הסיקור יהפוך מעט מהודק וענייני יותר ככל שהסדרה תתקדם לה, וזה לא ממש קורה. כמעט כל אחד מהשליחים של התקשורת הישראלית לאוהיו ואוקלנד שאל לפחות פעם אחת את בלאט מה יש לו להגיד לשבעה מיליון הישראלים שקמו לראות אותו בבוקר, ועם תום המשחק הרביעי אמש, כשנשאל זאת שוב, הפעם על ידי שליח ערוץ 10 גיל תמרי, למאמן קליבלנד נמאס. "יש לי שבעה מיליון איש שקמים ומרגישים רע אחרי הפסדים", אמר, "זה הרבה לשים על המצפון שלי, ויזכירו לי את זה שוב ושוב, שזה דבר מאוד טיפוסי של התקשורת הישראלית אם לא שמתם לב". דומה כאילו אפילו בלאט עצמו ניסה לבדל את עצמו מבני עמו, וכמוהו כמה מהעיתונאים האמריקאיים, שהתלוננו בטוויטר על הפרובינציאליות הישראלית.

דווקא בניצחונות העילאיים קורה משהו מוזר. התקשורת הישראלית מנסה לחלץ באופן כמעט אובססיבית מילים טובות מלברון כלפי בלאט, ולא תנוח עד שתוציא ממנו כמה. כמו כן, קרדיט רב מהניצחונות הולך למאמן, ולא לכוכב שלו, שמציג סדרה חסרת תקדים. "כל כך קשה לו לבוא ולהגיד - דיוויד בלאט תותח, הכין אותנו בצורה יוצאת מהכלל למשחק הכי חשוב של העונה ומגיע לו שאפו גדול. כל כך קשה?" תהה גיל ברק אחרי מסיבת העיתונאים של משחק מספר 3, בתכנית הבוקר של סלוצקי ודומינגז. "די נו, תן איזה משפט. תן משהו לקחת איתנו... הוא לא רוצה, כנראה, שיגידו דיוויד בלאט הוא מאסטר בהגנה, הוא מאסטר בלתכנן תרגילים, הוא מאסטר בלסגור משחקים צמודים... תן לנו איזה He's my man על דיוויד בלאט, ונלך לישון מרוצים. מה אכפת לך? מה זה עולה לך?"

כעת, עושה רושם, נותר רק לחכות: האליפות האמיתית כנראה תגיע לא אם וכאשר דיוויד בלאט יניף את הגביע, אלא רק כאשר לברון ג'יימס יגיד למצלמות שהוא אחלה מאמן, או יחבק אותו עם שתי ידיים, ולא אחת.

אז, ורק אז, נוכל לנוח.