לברון ג'יימס הוא הדיווה הגדולה ביותר בספורט האמריקאי. הוא לא שם על אף אחד: לא על העיתונאים, לא על האוהדים ולא על דיוויד בלאט. כפי שראיתי, הוא לעולם לא מצטלם עם מעריצים ("אני מצטער, מחכים לי בחוץ", שמעתי אותו משיב במספר הזדמנויות לאוהדים שהמתינו לו אחרי אימונים ומשחקים); חתימות הוא מחלק לעתים נדירות וגם זאת רק באמצעות משרד יחסי ציבור שעובד איתו (לפי השמועות, סידור שנועד כדי לשמר את ערכן הכספי של החתימות שלו).
העיתונאים יכולים לתקשר איתו רק במסיבות עיתונאים מסודרות, כשהוא יושב על הפודיום ועונה במרוכז לא באופן פחות פורמלי, למשל בחדר ההלבשה, שנפתח לתקשורת לפני ואחרי משחקים. שם הוא יודע שכולם מחכים לו, אבל נהנה לקחת את הזמן.
ל-NBA יש חוקים נוקשים ומוזרים ביחס למגעים שבין התקשורת לכדורסלנים בחדר ההלבשה. מותר לצלם במצלמת וידאו, למשל, אבל אסור בתכלית האיסור לצלם במצלמת סטילס. כמו כן, אסור לצלם שחקנים שאינם לבושים במלואם. מצד שני, אין בעיה שהעיתונאים יהיו נוכחים כאשר השחקנים מתלבשים. רוב השחקנים בוחרים להתלבש מתחת למגבת, אבל כבר היו דברים מעולם.
גולדן סטייט ניצחה 82:103 בקליבלנד והשוותה ל-2:2
דיוויד בלאט לוואלה ספורט: "ברור שזה יהיה קשה ושיהיו גם ימים כאלה"
התשובה של סטיב קר: הטוב מ-7, מד הכוח של משחק מספר 4 בגמר
העיר את המפלצת: ניתוח ניצחונה של גולדן סטייט בקליבלנד במשחק 4
בכל מקרה, לפי תקנות ה-NBA, קבוצות מחויבות לשלוח את המאמן ושני שחקנים למסיבות העיתונאים הרשמיות שבהן דווקא מותר לצלם בסטילס אבל אסור לחלוטין לצלם בוידאו. מי שאינו מדבר במסע"ת מחויב לדבר בחדר ההלבשה. מי שכן מדבר במסע"ת לא צריך לדבר שוב עם העיתונאים בחדר ההלבשה.
לברון הוא תמיד אחד משני השחקנים ששולחת קליבלנד למסע"תים. דמות השחקן השני תלויה בביצועים. מת'יו דלבדובה היה האיש החם בשבועות האחרונים, ולפיכך מצא את עצמו שוב ושוב על הפודיום, מחמם את הכיסא ללברון. אלא שאתמול בלילה, אחרי המשחק החלש של "דלי", נבחר טימופיי מוזגוב שהצטיין בשורות הקאבס להצטרף אל לברון במסע"ת הרשמית.
בגלל שה-NBA מודיעה מי יהיו נציגי הקבוצות במסיבת העיתונאים, כולם יודעים לעשות את החשבון לגבי מי יהיה פנוי לדבר איתם בחדר ההלבשה. הפעם היה זה דלבדובה, כמו יתר השחקנים שאינם נקראים לחדר הגדול.
בזמן שהשחקנים מתקלחים, העיתונאים החכמים מתמקמים כבר למרגלות הכיסא של השחקן אותו הם רוצים לראיין, שבדר"כ עדיין נמצא במקלחת משום שהתאים הקטנים של השחקנים צרים מלהכיל את עשרות העיתונאים שמציפים את המקום. אחרי שדלבדובה יוצא מהמקלחת וניגש לכסאו, רק מגבת לגופו, כולם חשים במבוכה: תארו לעצמכם כמה נורא זה להתלבש כאשר דבוקים אליך עשרות אנשים שמחזיקים מצלמות בסטנד-ביי.
לברון דווקא נהנה מהסיטואציה. הוא יוצא עם המגבת, מתיישב בכסאו, שהוא הקיצוני ביותר מצד שמאל, הכי קרוב לחדר הטיפולים של הקבוצה, ואז למרוח קרמים ולבדוק הודעות בטלפון, בזמן שאדם אחר חובש לו את הרגליים.
ללברון יש יותר מ-40 קעקועים. הגדול שבהם מופיע על החלק העליון של גבו: Chosen 1, "הנבחר". לפי הסיפורים, לברון קעקע אותו כשהיה בתיכון, אחרי ש"ספורטס אילוסטרייטד" הקדישו לתופעה הספורטיבית הצעירה את עמוד השער.
"ספורטס אילוסטרייטד" היה כלי התקשורת שבו בחר לברון לפרסם את מכתב החזרה שלו לקליבלנד בקיץ שעבר. לברון אדם כל כך אקסטרווגנטי עד שאת הודעות העזיבה והחזרה לקליבלנד הפך לקרנבל: הוא הודיע על עזיבתו את קליבלנד בספיישל שהקדיש עבורו ESPN, ואת החזרה במכתב פתוח שכתב לאוהדי הקאבלירס ב"אילוסטרייטד", שקיבל כמובן את עמוד השער.
למעשה, עיתונאי הכדורסל המוערך כריס שרידן היה חתום על סקופ החזרה של לברון לקליבלנד יומיים לפני פרסום המכתב באילוסטרייטד. שרידן טוען שג'יימס חזר אל הקבוצה ממניעים שהם בעיקר אנוכיים.
"זה הבנאדם הכי גדול בהיסטוריה של קליבלנד, וכשהוא עזב נוצר בעיר שבר גדול", אומר לנו שרידן. "אנשים שרפו את החולצות שלו. זה היה ממש כמו לאבד בן משפחה. אחרי ארבע שנים במיאמי ושתי אליפויות לברון הרגיש שהוא השיג ועכשיו צריך לדאוג למורשת שלו. הוא רצה לסגור מעגל ולחזור הביתה כגיבור. לפני שהוא עזב למיאמי, לברון היה אהוב רק בקליבלנד ושנוא בכל מקום אחר. עכשיו, כשהוא כביכול חזר הביתה מיוזמתו, כדי להביא לקליבלנד אליפות ראשונה בהיסטוריה, הוא הפך לגיבור של הרבה אנשים, ולא רק בקליבלנד, כי זה סיפור נהדר שאנשים אוהבים לשמוע".
המורשת של לברון בליגה ובקליבלנד בפרט גדולה מספיק שהיא תישאר גם אם לא יצליח להביא לקבוצה אליפות היסטורית. רק לפני כמה ימים אמר עליו אגדת הכדורסל ביל למביר ש"אין בכלל שאלה שהייתי לוקח (לקבוצה שלי) את לברון לפני מייקל ג'ורדן". כך שייתכן שגם ללא אליפות נוספת ג'יימס כבר הבטיח את מקומו כאחד הגדולים בהיסטוריה של המשחק. בקליבלנד מעולם לא היו לו מתחרים.
אם קליבלנד תזכה כאן באליפות, הדבר ייזקף כאן בראש ובראשונה לזכותו של המלך ג'יימס. "אם לברון לוקח את קליבלנד לטבעת בלי אירווינג ולאב, זה יהיה לדעתי ההישג האישי הגדול ביותר בהיסטוריה של ה-NBA", אומר לנו כריס ברוסארד, פרשן הכדורסל הבכיר של ESPN.
לא כך הדבר לגבי דיוויד בלאט. אחרי המשחק בלאט נראה תשוש ומאוכזב. ניצחון היה ממקם אותו בעמדת זכייה כמעט ודאית, אבל ההפסד במשחק הרביעי לגולדן סטייט מערבב מחדש את הקלפים. כעת שוב יתרון הביתיות באוקלנד, והווריורס מגיעים למשחק החמישי במצב רוח טוב ועם רוח גבית מהקהל המשוגע (במונחים אמריקאים) שלהם, שלא מוכן לשמוע על הפסד ביתי שני בסדרה. ניצחון לגולדן סטייט, וקליבלנד תהיה חייבת לנצח את משחקים 6 ו-7 האחרון, במקרה הצורך, באוקלנד כדי לזכות בתואר. וזה משהו שכרגע נראה כמעט בלתי-אפשרי.
בראיין ווינהורסט מ-ESPN מסרב להמר על תוצאות של משחקים אבל הוא מעריך שקליבלנד תזכה בתואר מתישהו בשנים הקרובות, אם לא השנה. ההערכה הזו מתבססת על ההבנה שללברון נשארו 4-5 שנים של כדורסל ברמות הגבוהות ביותר, ושהחבורה סביבו, שכרגע פצועה ברובה, תחזור למגרשים ותגיע בתקופה הזו לשיא בשלותה.
אבל ג'ייסון לויד מ"אקרון ביקון ג'ורנל", ממבקריו הגדולים של בלאט לאורך העונה, לא משוכנע שהמאמן יקבל את ההזדמנות להוביל את החבורה הזו הלאה אם לא יזכה באליפות, ומכל מקום לא משוכנע שמידת בשלות של סגל היא דבר שניתן לבנות עליו.
"בליגה הזאת הכל כל כך שביר", אומר לנו לויד. "כשאני מסתכל כמה שנים אחורה, על אוקלוהומה סיטי ת'אנדר של 2012, עם הארדן ודוראנט, כולם אמרו שזו קבוצה שבשנים הבאות תגיע לגמר בקביעות. אבל מאז הם לא הגיעו למעמד הזה. גם קליבלנד הנוכחית, לכאורה, נראית כמו קבוצה שצריכה לפחות לנצח את המזרח ב-3-4 השנים הקרובות. אבל ראיתי מספיק בליגה הזאת כדי לדעת שזה מאוד קשה לנצח, ושהכל מאוד שביר. צריך לנצל את ההזדמנות כשאתה שם, אחרת אולי לא תהיה לך עוד הזדמנות אחרת".
- ובלאט?
"יש טענה כזאת שלפיה אני לא אוהב את דיוויד. זה לא נכון. אבל כשהיו אנשים בליגה שלכלכו עליו, דיווחתי. למה לכלכו עליו? אני לא יודע אם זה כי לא הכירו אותו, או שזה בגלל הסגנון שלו, או בגלל דברים מסוימים שאמר. אבל היה GM של קבוצה שדיבר איתי בסוף מרץ על מאמנים שאולי יפוטרו בסוף העונה, ודיוויד היה שני ברשימה. וזה עוד היה במהלך העונה הרגילה, כשהלך להם טוב".
אגב, עיתונאי אמריקאי בכיר ששמע על הדברים שאמר לנו שלשום הג'נרל מנג'ר דיוויד גריפין ("התקשורת רצתה שבלאט יפסיד, הוא לא יקבל קרדיט גם אם יזכה באליפות") שלל את הדברים מכל וכל. גריפין, טען, היה מלכתחילה זה שלא רצה בעצמו את בלאט בקבוצה. לדבריו, גריפין העדיף את אלווין ג'נטרי או את טיירון לו אלא שבלאט היה המועמד המועדף על הבעלים דן גילברט, שמעורב בכל דבר מאחורי הקלעים.
"גילברט פיטר שני מאמנים בשנים האחרונות", אמר העיתונאי, "ולא תהיה לו שום בעיה לפטר גם את בלאט, אם ירגיש שיש מועמדים טובים ממנו. הבעיה היא שאף מאמן נורמלי לא רצה לעבוד אצלו, ומה שנשאר לו אלה רוקי'ז או מאמנים בסוף הקריירה".
דבר אחר בטוח: בלי לברון בשיאו, אין שום סיכוי שהקאבס יצליחו לעבור את גולדן סטייט. במסיבת העיתונאים שאחרי המשחק רמז לברון שהיה מרחיב את הרוטציה; ובמלים אחרות, החל מהמשחק הבא תשתף קליבלנד הרבה יותר שחקנים.
כדאי שהמלך יהיה מרוצה, כי אז יש לבלאט סיכוי טוב יותר לחזור לקליבלנד בעונה הבאה, אפילו אם זו הנוכחית תסתיים במפח נפש שיאריך את רצף השנים נטולות-האליפויות בן ה-51 של העיר האפורה הזו, שמצויה בשבועות האחרונים בחלום אחד מתוק.
ohad@walla.net.il