עד לפני מספר חודשים, אליס שלזינגר (26) ראתה כיצד הקריירה הלא ארוכה שלה עומדת להגיע לסיומה. מי שזכתה במדליית ארד באליפות העולם בג'ודו ובשלוש מדליות ארד באליפויות אירופה וייצגה את ישראל בשתי אולימפיאדות כבר כמעט הרימה ידיים וחשבה שלעולם לא תעסוק עוד בג'ודו עד שהבשורה החשובה בחייה הגיע, אותה בשורה שהחזירה לה את הצבע לפנים באמצע חודש דצמבר כאשר התברר שבריטניה מוכנה לקלוט אותה, לטפח אותה ובעיקר לתת לה את הבמה לפרוח במה שהיא יודעת לעשות הכי טוב.
שלזינגר, שהסתכסכה עם איגוד הג'ודו והעומד בראשו משה פונטי, הייתה עסוקה במאבקים מאז שחזרה מאולימפיאדת לונדון. בספטמבר 2013 היא הודיעה שהיא תייצג מדינה אחרת, ורק שמונה חודשים לאחר מכן היא קיבלה את השחרור המיוחל מאיגוד הג'ודו. למרות ניסיונות רבים למצוא מדינה מאמצת אחרת, הג'ודוקא נאלצה לשים את החלום בצד ואף עברה לעסוק בסמבו, ענף לא אולימפי שנחשב לבעל נקודות דמיון לג'ודו ובו היא קצרה הישגים בכל הזדמנות שהייתה לה, כשתוך תקופה קצרה היא הוכתרה במשך שנתיים רצופות כאלופת העולם ואף הוסיפה מדליית זהב באליפות אירופה. אלא שהתקוות לחזור לג'ודו התממשו רק לאחרונה, וגם היא לא האמינה כמה מהר היא תוכל להתגבר על כמעט שנתיים שבהן היא לא התחרתה.
סמסון: אליס שלזינגר זכתה בארד
פראג: שלזינגר זכתה במדליית כסף
דיסלדורף: שלזינגר זכתה בזהב
סופיה: אליס שלזינגר חזרה, וזכתה במדליית כסף
"אני חושבת שבבריטניה היו מופתעים בדיוק כמוני", מספרת שלזינגר בראיון לוואלה ספורט. "הם ידעו שלא התחריתי במשך שנתיים, ואני לא חושבת שמישהו ציפה שאני אגיע לשלושה גמרים ואשיג ארבע מדליות בארבע תחרויות. הם תמכו בי מאוד עוד לפני שהתחלתי להתחרות ומראש אמרו לי שהם לא לחוצים להשיג מדליות והם רוצים קודם כל שאני אתאקלם". וההתאקלמות, כאמור, הייתה מהירה הרבה יותר ממה שכולם ציפו. שלזינגר, שהידרדרה עד כמעט המקום ה-100 בעולם בתקופה שבה לא התחרתה, הספיקה לזנק תוך פחות מחודשיים למקום ה-29, ואם היא תמשיך בקצב הזה, קשה יהיה לראות סיטואציה שהיא לא תהיה בריו בקיץ הבא.
כבר בתחרות החזרה שלה, שלזינגר סיפקה קבלות. החלודה הוסרה מהר ממה שאפשר היה לחשוב כאשר היא חזרה מבולגריה מתחרות מסבב אירופה הפתוחה עם מדליית כסף שרק אותתה לבאות. שלזינגר שכנראה ידעה למה היא מתעקשת על הג'ודו השיגה שלוש מדליות גם בשלוש התחרויות הבאות, תוך שהיא מנצחת גם יריבות מהצמרת העולמית. מגרנד פרי דיסלדורף היא שבה עם מדליית זהב יוקרתית, מתחרות נוספת בפראג היא הוסיפה מדליית כסף ובסוף השבוע האחרון היא חגגה עם ארד בגרנד פרי סמסון שבטורקיה. מניה בטוחה כבר אמרנו?
"אני מופתעת לטובה מהרמה שלי", אומרת שלזינגר. "בהרבה מובנים אני מרגישה שחזרתי יותר חזקה ממה שהייתי עוד לפני ההפסקה. למרות זאת, בדברים אחרים אני עדיין מרגישה שאני בפיגור ואני כן מרגישה את ההשפעה של זה שבמשך שנתיים לא הייתי בג'ודו". את שלזינגר מלווה מקרוב קייט האווי, מאמנת נבחרת הנשים שמחזיקה בעצמה רזומה מרשים כג'ודוקא שהתחרתה בארבע אולימפיאדות כאשר היא חזרה מברצלונה עם מדליית ארד ומסידני עם מדליית כסף. אבל גם פאבל מוסין, מאמנה האישי ובן זוגה, נמצא קרוב כדי לסייע באימונים וגם בקרבות, כשכל אחד מהשניים יודע בדיוק את מקומו.
"פאבל טס איתי לכל התחרויות והוא נמצא איתי עד לרגע שבו אני עולה לקרב", חושפת שלזינגר את הנוסחה. "אחר כך הוא כבר יושב מהיציע וצועק. שיתוף הפעולה בינו לבין קייט מדהים. הם מבינים אחד את המקום של השני וזה נותן לי ביטחון. מצד אחד אני שומעת אותה, ומצד שני שומעת גם את פאבל. היא מסוג המאמנים שמעירים פחות מהקווים אלא אם יש משהו קריטי. האמת היא שעד היום לא נתקלתי בהערות סותרות שלהם. אני שומעת היטב את שניהם, עושה חישוב מהיר של הדברים תוך כדי הקרב וממשיכה הלאה".
בכלל, ההשתלבות של שלזינגר בנבחרת הבריטית גם מבחינה חברתית עלה על הגל כאשר היא נכנסה לנבחרת מגובשת, וגם אם עד היום היא לא אימצה חברה אחת טובה במיוחד, היא כבר מרגישה בבית. "בנבחרת קיבלו אותי בצורה יפה מאוד. נתנו לי להרגיש חלק מהנבחרת מהרגע הראשון, ובאמת ההרגשה היא שאנחנו כבר שנים עובדים יחד. בהתחלה זה לא היה פשוט כי באתי לבד לתוך נבחרת ולא כל כך ידעתי מה קורה. אני שמחה שמהר מאוד השתלבתי. הרמה של הג'ודו בבריטניה גבוהה מאוד, רק בתחרות האחרונה נבחרת הנשים חזרה עם ארבע מדליות, שזה יפה מאוד, אבל אני לא חושבת שזה אחד הענפים המובילים בבריטניה". מה שהלך הרבה פחות חלק היה עצם המעבר לבריטניה שנמשך זמן רב מהרגיל. "כשהחלטתי שלא לייצג את ישראל, יכול להיות שבישראל ניסו לשים לי רגליים, אבל זה מאחורי. מה שכן, מהרגע שהגשתי את הטפסים לבריטניה, לקחו בין שלושה לארבעה חודשים עד שהמהלך אושר, כשאני יודעת שלספורטאים אחרים נושא האזרוח אושר תוך שבועיים. אני יודעת שהיה שם משהו, לא יודעת מה, אבל בסך הכול ניסיתי להתעסק כל הזמן הזה אך ורק בחזרה להתחרות".
ובכל זאת, אחד הדברים המוזרים ביותר עבור ספורטאי, בטח אחד שמרגיש פטריוט בתוך תוכו, הוא לעבור ולייצג מדינה אחרת. לאורך כל הדרך שלזינגר קיוותה שבכל זאת תימצא הדרך להמשיך תחת דגל ישראל, אבל כשהיא הבינה שזה לא יתאפשר, היא בחרה לעשות מה שרבים עושים (לאו דווקא בגלל עימות מתוקשר עם האיגוד שאליו הם שייכים), ולא רק בג'ודו, כאשר הם עוברים לייצג מדינה אחרת. "ברור שזה מוזר ללבוש פתאום מדים של בריטניה", היא מודה, "ועוד ייקח זמן עד שאני ארגיש מאה אחוז שלמה עם זה. אני כל הזמן משתדלת להזכיר לעצמי שיש לי את המזל הזה שחזרתי למזרון. לקחתי את הדברים בצורה הכי חיובית שבעניין, ואני רואה בזה כהזדמנות והתחלה חשובה. פשוט קיבלתי הזדמנות שנייה, זה לא היה דבר שהוא מובן מאליו".
באופן מפתיע, שלזינגר דווקא לא תומכת ברוח הזו של ספורטאים שעוברים לייצג מדינה אחרת, ומדגישה: "לעולם לא הייתי עושה דבר כזה אילולא היה קורה לי את מה שקרה לי בארץ. אני באופן אישי פחות אוהבת את תופעת המתאזרחים שמתרחשת עכשיו. אני בדעה שספורטאי צריך לייצג את המדינה שלו. אני חושבת שהסיטואציה היא שונה ביני לבין ספורטאים אחרים כי ברגע שלא ניתנה לי הזדמנות לעשות ג'ודו במדינה שלי, ראיתי במצב הזה כאין ברירה: או לוותר על הג'ודו או לעשות אותו במדינה אחרת, ואני בחרתי בג'ודו". במקרה של שלזינגר יש כמובן נסיבות מקלות. היא נחשבת לאזרחית בריטית מתוקף העובדה שאמה אנגליה ולה עצמה יש דרכון בריטי. ובכל זאת, כאשר שואלים אותה כיום אם היא מרגישה יותר בריטית או ישראלית, בעיקר מקבלים שתיקה ארוכה, כזו שגורמת לחשוב האם לא טעינו כשוויתרנו עליה. לבסוף היא משתפת לגבי ההתלבטות: "מצד אחד אני ישראלית לכל דבר כי גדלתי פה במשך כל החיים שלי והמשפחה שלי נמצאת פה. אני אמשיך לגדל את המשפחה שלי פה וישראל הייתה כל המהות של לעשות ג'ודו ורק לחכות שהדגל יורם וההמנון יושר. זה תמיד יהיה חלק ממני, אבל מצד שני באה מדינה חדשה שקיבלה אותי ויש לי שורשים בה. שאלה קשה".
למרות הדרך הנפלאה שעשתה שלזינגר בחודשיים האחרונים, העבודה הקשה עוד לפניה, ויש לה הרבה מאוד מה לשפר כדי לחזור לצמרת שבה היא הייתה רגילה להיות עד ההפסקה שלקחה. במקביל לעובדה שהיא ממוקמת במקום ה-29 בדירוג העולמי, בדירוג לריו הישראלית-בריטית מדורגת במקום ה-12 שנחשב למעשה למקום ה-11 אם מתייחסים למפתח של ספורטאי אחד לכל מדינה וה-14 הראשונות מגיעות למשחקים האולימפיים. אז כרגע היא שם, אבל המאבק הזה עוד הולך להיות ארוך, מותח וכנראה גם מורט עצבים.
"אני משתדלת שלא לחשוב על הטווח הרחוק כי זה לא עושה לי טוב", מסבירה שלזינגר. "עברתי שנתיים הכי קשות שחוויתי בחיים שלי, ואני לא חושבת שאי פעם עוד אחווה חוויה קשה כזו. אני באמת משתדלת להסתכל על הדברים כמו שהם כרגע. אני לא עוקבת אחרי הדירוג ולא מסתכלת על הנקודות שהשגתי. הגשמתי את החלום בזה שחזרתי למזרון, וכל מה שקורה מעכשיו הוא בונוס וצ'ופר למה שעברתי. אני חושבת שהייתה לי את ההזדמנות להתאהב בג'ודו מחדש, וזה לא דבר של מה בכך כי באיזשהו מקום לא מעט אנשים שעוסקים בג'ודו שוכחים במהלך הדרך למה הם שם. מן הסתם אני אתאכזב אם אני לא אגיע לריו, אבל אני לא עסוקה בזה".
בכל מקרה, כל מי שעוקב אחרי הענף מקווה לקבל סוף סוף את המפגש הבלתי נמנע בין שלזינגר לירדן ג'רבי, מדליסטית הכסף מאליפות העולם האחרונה ומי שנחשבת עד היום ליריבה ספורטיבית מרה. למרות זאת, שלזינגר לא רואה בה יריב שונה מיריבים אחרים שבהם היא נתקלת בסבב, ולא ממש משכנעת אותנו שהיא לא תגיע בעודף מוטיבציה לנצח. "בכל קרב שאליו אני מגיעה אני רוצה לנצח בדיוק אותו הדבר", היא אומרת. "מבחינתי ירדן הייתה וגם היום נחשבת לספורטאית כמו כל ספורטאית אחרת מכל מדינה אחרת". וכשמנסים לברר האם נותרו חברות כלשהן מהנבחרת, מבינים שאין הרבה קשר ביניהן. "מי שהייתה חברה שלי קודם לכן, נשארה חברה שלי ומי שלא, לא תישאר. אני לא מתרגשת מזה בכלל כי אני באה להתחרות ופחות באה לתחרויות בשביל אירועים חברתיים. יש לי את החברים שלי".
ואם יש בכל זאת דבר אחד שהשתנה, ותחליטו אתם אם זה לחיוב או לשלילה, הוא שעצם המעבר שלה לייצג את בריטניה חושף אותה בפני התמודדות מול יריבות ממדינות ערב. אם בעבר יריבותיה היו פורשות מולה, הפעם הסימן GBR לא מרמז כלל על מוצאה. "כבר הספקתי מאז שחזרתי להתחרות לפגוש יריבה אלג'יראית שעלתה מולי. האמת? אני לא רואה בזה יתרון שהיריבים שהיו לי בתקופה שייצגתי את ישראל היו פורשים מולי, באמת שלא".