זה לקח זמן, אבל בסופו של דבר העולם הכניע אותו. הוא באמת חשב שהצליח, שמצליח, שיצליח לשנות משהו, אבל העולם התערב בכל פעם מחדש עם האמת המרה. ואז, ב-2010 הכדורגלן הגרמני אנדראס בירמן החליט להרים ידיים. לאורך כל הזמן הזה ניסה לאוורר את נושא הדיכאון בכדורגל מחוץ לארון הקולקטיבי, התאמץ להשיל כמה קילוגרמים מהסטיגמה המכבידה, עד שאותו ארון, אותה סטיגמה, אותו מאמץ הותיר אותו מחוסר עבודה ואנרגיה. לא הייתי צריך לדבר על המחלה שלי באופן פומבי", הוא יגיד, בשום אופן לא אמליץ לכדורגלן מקצועי לדבר על הדיכאון שלו באופן פומבי".
ובכל זאת, אנדראס בירמן המשיך לדבר על הדיכאון שלו המשיך לעשות, המשיך להיתלות על הענף האחד שנותר לו בחיים, בתקווה שמשהו ישתנה, בתקווה להבריא ולהקדיש את שארית ימיו לפרויקט הגדול שנותר לו: סיוע לספורטאים דכאוניים. אולם בכל פעם שהצליח לברוח מהמציאות אותה ניסה להסביר, היא סגרה את הפער והחזיקה אותו כבן ערובה מחוסר ברירה, שעון חול שסופר לאחור עד הסוף הבלתי נמנע סוף שהגיע בתחילת השבוע שעבר.
אחרי שלושה ניסיונות כושלים, אנדראס בירמן הצליח סוף סוף לשים קץ לחייו.
***
בשלל הראיונות שיעניק, יסביר אנדראס בירמן שכסף, משפחה, פרסום מסוים - כל אלה לא שווים דבר כשאתה חולה. במקרה שלו, הדיסוננס, כביכול, בין כסף ומשפחה ופרסום לבין רצון עיקש למות, היה די צנוע. לדיכאון אין חוקים: בירמן לא היה שחקן נבחרת כמו רוברט אנקה, למשל - דמות מפתח בה עסקנו בעבר ונעסוק גם היום; הוא בסך הכל היה שחקן בינוני בליגות הנמוכות. אבל לדיכאון אין חוקים. קשה לשים אצבע על הנקודה המדויקת בה הוא מגיע, קשה לשים אותה שוב על הנקודה המדויקת בה הוא עוזב, ומסיפורו של בירמן נותרה רק כרונולוגיה: נניח, שניסיון ההתאבדות הראשון שלו התרחש ב-2004. שרק אחרי ניסיון ההתאבדות השני, ב-2009, הוא אובחן כסובל מדיכאון קליני.
אבל נקודת ההתחלה שלנו מגיעה הרבה לפני האבחנה הרפואית. היא מגיעה בתחילת שנות השמונים, עם רצף האירועים שהביא לאבחנה, לניסיונות הכושלים, לניסיון המוצלח. בירמן טוען שהציקו ולגלגו עליו כילד בשל הנמשים והשיער הג'ינג'י. "הערך-העצמי שלי היה רע מאוד", סיפר ב-2011 ל'זייט אונליין'. "אבל בכדורגל זה היה שונה. בגלל שתמיד הייתי טוב מאוד, הפכתי גם פופולרי". העובדה שהגיע עד מחלקת הנוער של הרטה ברלין - מועדון עם היסטוריה מפוארת, שתי אליפויות ושני גביעים - יכולה לספק עדות מסוימת לכישרון של המגן השמאלי הצעיר. עם סיום עונת 1997/98 אמור היה להתחיל להשתלב בקבוצות הבוגרות של המועדון, אלא שאז החלו הפציעות. עד גיל 21 סבל משלוש פציעות שונות בכתף; עד גיל 28 עבר לא פחות מ-11 ניתוחים. אחד מהם, שנועד לתקן את הקרע במיניסקוס שבברכו, כמעט הותיר אותו נכה. ואז הגיע ניסיון ההתאבדות הראשון - ב-2004 - עם מנת יתר של כדורי שינה. זה לא עבד.
מ-1999/2000 עד 2008/09 בירמן נדד בין שש קבוצות שונות בליגות הנמוכות של גרמניה, והעובדה שלא הפסיק לנסות, שלא תלה את הנעליים, שלא ויתר על החלום, יכולה ללמד על שני דברים עיקריים: החוזק הנפשי שבכל זאת היה לו, וההיאחזות בכדורגל כסוג של גלגל הצלה. לאורך כל הדרך, גם ברגעיו הקשים ביותר, ברגעים בהם הכדורגל זנח אותו בצד הכביש, בירמן לא יטיל את האשמה על הענף שכל כך אהב, ענף שבמובנים רבים הציל אותו מעצמו לאורך מרבית שנות האלפיים. בינואר 2008 נרכש על ידי קבוצת סט.פאולי מליגת המשנה, וחודשיים אחר כך זכה לשחק, לראשונה בקריירה, בבונדסליגה השניה. בשארית עונת 2007/08 פתח שמונה פעמים בהרכב, אלא שהדיכאון שב והופיע, וב-20 באוקטובר, 2009, הוא ניסה שוב להתאבד.
ב'שפיגל' תיארו את הערב המצמרר ההוא, בו לקח את המכונית של אשתו ונסע לסיים את חייו, כך: "בירמן כיבה את הטלפון הסלולרי, דבר שכמעט אף פעם לא עשה. הוא נסע עשרים דקות מחוץ לעיר. בתחנת דלק קנה כמה פחיות וויסקי וקולה והמשיך לנסוע, עד שהגיע למגרש חניה מבודד. בירמן בטוח שאף אחד לא ימצא אותו. הוא מכניס למערכת דיסק של פיליפ פויסל, שאמור לעזור לו למות. הוא כותב מכתב התאבדות בפלאפון: "אני כל כך חולה ומרוקן, השטן השתלט עלי, אני לא יכול להסביר את זה אחרת. כבר זמן רב שאני לא מרגיש שמחה אמיתית, עצב אמיתי או כלום. מבפנים מתתי כבר מזמן. לא ישנתי כבר שבוע, אני לא מוצא מנוחה"". קצת כמו עם כדורי השינה ב-2004, גם הפעם בירמן לא עשה מספיק כדי למות. אפשר לקרוא לזה קריאה לעזרה, אפשר לדבר על האדים מהאגזוז שהופנו אל תוך המכונית והיו חלשים מדי. אפשר לדבר על הכל, ובסופו של דבר, בירמן התעלף. כשהתעורר מתרדמת, רכנו מעליו אשתו ומאמנו בבית החולים. שלושתם חלקו את אותו הבנה כואבת: אנדראס בירמן חייב לקבל עזרה, ועכשיו.
***
ב-19 בנובמבר, 20009, רוברט אנקה, שוער נבחרת גרמניה ואחד השחקנים האהובים במדינה, זרק את עצמו אל מול פסי רכבת. כשראה את אשתו, תרזה, מתייצבת מול המצלמות ומדברת על הדיכאון של בעלה המנוח, על דיכאון בכלל, האסימון של אנדראס בירמן סוף סוף נפל. "זה כאילו היא הציבה מולי מראה, כאילו היא דיברה עלי", הוא יגיד. בראיון ל'וולט אונליין' מספר שנים לאחר מכן, ירחיב על כך בצורה מצמררת למדי: "אני כנראה האדם היחיד שהרוויח מהמוות של בעלה. למרבה הצער, יש לי מחשבות כמו - מה היה קורה אם אני הייתי מצליח להתאבד והעולם היה יודע שזה בגלל הדיכאון? אולי רוברט אנקה עדיין היה בחיים? בהלוויה שלו חשבתי לעצמי - אולי אם אני הייתי מת, פחות אנשים היו צריכים להתאבל". דרך קבוצתו, יוציא בירמן הודעה לעיתונות בה יספר, לראשונה באופן פומבי וגלוי, כי גם הוא ניסה להתאבד. "אני, אנדראס בירמן, בן 29, נשוי ואב לשני ילדים, שחקן סט. פאולי, סובל מספר שנים מדיכאון. ב-20 באוקטובר, ניסיתי להתאבד". בהודעה ההיא, יספר בירמן שהפציעות המרובות גרמו לו להתמכר למשחקי פוקר באינטרנט, בהם הפסיד כ-20 אלף יורו.
יומיים אחרי מסיבת העיתונאים של תרזה אנקה והמראה שהוצבה מולו, אשפז עצמו בירמן במוסד פסיכיאטרי בו שהה 58 ימים. עיתונאי מטעם 'זייט אונליין' התלווה אליו לשם, וכתב: "בכל בוקר ולילה בודקים לו לחץ דם. הוא חווה התאבדות של אחד מחבריו למחלקה. יש ימים שבירמן לא זוכר איפה הוא, ועוד פחות הוא יודע איפה היה ללא הפחד והדיכאון. ביומו הראשון שם, הוא כותב:'הסתרה ותחפושות לא עוזרות לי יותר, הן רק עזרו להביא אותי לאן שאני נמצא עכשיו. אני רוצה לספר הכל, אפילו אם זה מביך. אני מרגיש עצב גדול, כאילו הלב שלי בוכה".
אם היה זה סיפור ספורט עם אמצע וסוף מושלם, הכדורגל הגרמני כולו היה מתגייס סביב בירמן, מחבק אותו, דואג שישוב לשגרה. אבל החיים הללו לא מושלמים. "באימון הראשון אחרי ששוחררתי נעמדתי מול הקבוצה ודיברתי על המחלה שלי", אמר ל'זייט אונליין'. "אמרתי להם שאשמח להרחיב בנושא, אבל אף אחד דיבר. מחלות נפשיות מפחידות אנשים, הם מעדיפים להתרחק מהנושא הזה". על בשרו, למד בירמן שיציאה מארון הדיכאון בכדורגל הגרמני של סוף שנות האלפיים - ולמרבה הצער, גם היום - עלולה לגרום לאפקט ההפוך מזה שדמיין. סט. פאולי החליטה שלא להאריך את חוזהו, והוא לא הצליח למצוא קבוצה חדשה. סוכנו פנה לשש קבוצות מהליגה השניה והשלישית, שסירבו. על פי 'שפיגל', אחת מהן אמרה: "היינו יכולים להיעזר בכישורי הכדורגל של בירמן, אבל הדיכאונות שלו מהווים סכנה גדולה מדי".
"התשובה היתה זהה בכל מקום", אמר בירמן עצמו ל'דיי וולט' ב-2010: "הם אמרו שהאחריות גדולה מדי. דיכאון נתפס כחולשה, ואין לו מקום בכדורגל. החששות שהיו לי לפני שדיברתי על המחלה שלי בציבור היו מוצדקים. לא אמליץ לאף כדורגלן מקצועי לדבר על דיכאון באופן פומבי".
***
מחוסר עבודה, ועל אף הציטוט איתו סיימנו את הפסקה הקודמת, אנדראס בירמן החליט להמשיך להילחם בסטיגמה. בסתר ליבו, אולי חשב שניצחון בקרב יהווה גם ניצחון במלחמה הגדולה יותר: שחייו יהיו שקטים יותר, שיוכל, אולי, לחזור לקבל כסף על משחק כדורגל. בעזרת עיתונאי מקומי פרסם ספר תחת השם "כרטיס אדום לדיכאון", ובראיון ל'זייט אונליין' הסביר: "הרעיון הגיע לי כשהשתחררתי מבית החולים. אז הבנתי שאי אפשר לדבר בחברה בכלל ובכדורגל בפרט על דיכאון. אם רוצים לשנות משהו, צריך לדבר עליו בפתיחות. רציתי לכתוב ספר על הטאבו הזה". בראיון אחר, סיפר: "לא היה לי קל לכתוב את הספר הזה, כי מה שקרא אותו ידע כמעט הכל עלי. הייתי כן עד הסוף, ואני מקווה שזה יעזור לאחרים".
במקום רצון לעזור, היו שמצאו את כל האמת הזאת של אנדראס בירמן קצת יותר מדי דוקרנית ומכאיבה. קראו לו אופורטוניסט, אינטרסנט, טענו שהוא מנסה לרכב על ההתאבדות של רוברטו אנקה למען תועלתו האישית. "אני לא אוהב לראות את עצמי בטלוויזיה או בעיתון, אני לא גיבור, פשוט אין דרך אחרת מלבד לדבר באופן פומבי", בירמן אמר.
מלבד הספר, הופיע הכדורגלן גם במספר תכניות אירוח, ובאתר הרשמי שלו אפילו פרסם את מספר הטלפון האישי שלו. הוא התחנן שאנשים שמרגישים צורך לדבר יצלצלו אליו, וסיפר שברצונו ללמוד פסיכולוגיית ספורט. "זה החלום שלי", אמר בראיון ל'דיי וולט' ב-2011. "זו יכולה להיות התשוקה החדשה שלי, אני בטוח, אבל אני ואשתי צריכים להבין האם זה אפשרי מבחינה כלכלית. זה עלול לקחת חמש שנים, ואלה חמש שנים בלי הכנסה". אחרי שהקדיש את כל כולו לכדורגל, מצא עצמו בתחילת שנות השלושים לחייו נטול עבודה, כישורים מקצועיים שלא כוללים בעיטות בכדור או סגירות אלכסוניות ומספיק כסף כדי לרכוש את הקישורים הנ"ל במוסד אקדמאי כזה או אחר.
לטענת בירמן, התאחדות הכדורגל הגרמנית כלל לא סייעה לו. כשניסה לראיין את מאמן הנבחרת יואכים לב לספר שלו, לב סירב. גם חברים לקבוצה לשעבר העדיפו להתרחק. אחד שכן הסכים לדבר היה מריוס אברס, איתו שיתף פעולה בסט. פאולי. "זה בהחלט נראה כאילו ההחלטה לדבר על דיכאון גמרה לו את הקריירה", אמר ל'שפיגל'. "אם הכישורים של אנדראס לא מספיקים כדי לשחק ברמה גבוהה, אני לא חושב שיש דרך אחרת להסתכל על כך".
***
כאן ראוי להתעכב לכמה רגעים ולתהות מה השתנה - אם בכלל - אחרי התאבדותו של רוברט אנקה. לכאורה, ניתן היה לצפות שטרגדיה כל כך גדולה, כל כך מתוקשרת - שוער נבחרת גרמניה, נזכיר - תיצור תהודה מסוימת, תציף בעיות שיביאו לפתרונות. בפועל, ספק אם משהו באמת השתנה. רנה אדלר, שבעצמו סבל מדיכאון ורשם 12 הופעות בשער הנבחרת הלאומית, אמר ל'סטרן' ב-2010: "אחרי הטרגדיה עם רוברט הפריחו הרבה דברים לאוויר, אבל שום דבר לא השתנה". בערך באותה תקופה התראיין בירמן ל'דיי וולט', ואמר: "כמעט כלום לא השתנה, וזה מאוד מאכזב ומכעיס אותי. הכל היה אשליה, וזה מתסכל לראות שהאחראים לא עושים דבר". ואם נרוץ ארבע שנים קדימה, נשמע קולות דומים. "במבט ראשון, אין שינוי", נכתב לפני כחודש וחצי באתר Worldcrunch. "רוב השחקנים מפחדים שלא יקבלו עבודה אם ידברו באופן פומבי על המחלה שלהם, ובשלב הזה הרופאים ממציאים "מחלות כיסוי" כמו כאבי גב".
בכתבה הנ"ל צוטט מנהל ארגון השחקנים הגרמני, אולף ברנובסקי, שהודה כי "משימה גדולה נמצאת לפנינו". ב-2012 ערך סקר בו שאל שחקנים מובילים מהליגה הראשונה ועד השלישית האם יועיל לקבוצות שלהם להעסיק לפחות פסיכולוג ספורט אחד. מרביתם השיבו בתשובה חיובית - וזאת בתקופה בה בערך עשרה אחוז מהקבוצות העסיקו פסיכולוג ספורט. לעת עתה, אין חוק שמחייב קבוצות גרמניות להעסיק איש מקצוע שיכול לטפל בראש, ולא בגב ובברכיים ובשריר הירך האחורי. "אנחנו יכולים לעודד את זה, אבל לא להכריח אף קבוצה", הודה ברנובסקי, וסיפר שבדרך כלל, כשפסיכולוג ספורט עוזב קבוצה כזו או אחרת, זה בגלל חילופי מאמנים - יש שמאמינים בנחיצות שלו, יש שלא.
במחקר שנערך לפני כארבעה חודשים בלונדון, התגלה כי אחד מארבעה שחקני כדורגל מקצוענים סובל מתסמינים של דיכאון או חרדה. למעלה מ-300 כדורגלני הווה ועבר מבריטניה, הולנד, ארצות הברית, אוסטרליה וניו זילנד השתתפו במחקר שתוצאותיו, לכאורה, לא אמורות להפתיע כלל: על פניו, המספרים מזכירים מספרים דומים שקיימים מחוץ לעולם הכדורגל, בעולם האמיתי. אלא שהמחקר הנ"ל כן יכול ללמד שכדורגלנים מצליחים לא חסינים לסערות נפשיות יותר מהאדם הממוצע (וזאת מבלי להיכנס לכדורגלני עבר. על פי המחקר, 39 אחוז מהם הודו שהם סובלים מתסמינים של דיכאון וחרדות; 32 אחוזים סיפרו שהם נוהגים להשקיט את הדיכאון והחרדות הללו באמצעות אלכוהול).
"זה מלכוד 22 האכזרי של עולם הספורט התחרותי, הבנוי מהנחות מוצא של כוח, כושר וגבריות", נכתב באתר The Hard Tackle. "אוהדים מעריצים את הכדורגלנים שממשיכים הלאה למרות דם, יזע, פציעות וכאב. מחלות וחולשה הן פסי האטה, לא סיבה אמיתית לדאגה. אנחנו לא יכולים מצד אחד להגיד - בואו תספרו לנו על הסבל שלהם, ומצד שני להמשיך להתעקש שכדורגלנים מקצוענים יהיו אלילים בלתי ניתנים להכנעה".
ומכאן, בחזרה לאנדראס בירמן.
***
בפברואר 2012, כתב בירמן בחשבון הפייסבוק שלו את הסטטוס הבא: "במישור האישי והמקצועי, שום דבר לא יכול להיות גרוע... מישהו יכול להגיד לי מה לעשות? כי אני כבר לא יכול לחשוב על כלום". למעשה, הכדורגלן ששב לשחק באחת הליגות החובבניות במחוז ברלין דווקא חשב על דבר אחד. למחרת הסטטוס הנ"ל נמלט לבית מלון בעיר הגדולה והחל לחתוך את ורידיו. היה זה ניסיון ההתאבדות השלישי בחייו, וגם הוא נקטע בטרם עת, כשבירמן התעשת, התקשר לאשתו וניצל. גם את הניסיון הזה הוא מיהר להפוך פומבי, על גבי הפייסבוק, רגע לפני ששב והתאשפז במוסד פסיכיאטרי. "אני מרגיש רע מאוד ועדיין חווה מחשבות אובדניות. בנוסף לדיכאון, יש סיבות אחרות שאני מעדיף שלא לחלוק בשל כבוד למשפחה שלי".
מפברואר 2012 ועד לפני שבועיים, הכל, לכאורה, היה בסדר: אנדראס בירמן לא הופיע בתקשורת הגרמנית, לא חלק מחשבות אפלות או סיפר על ניסיון התאבדות נוסף שלא צלח. אלא שביום רביעי, בדיוק לפני שבועיים, היתה זו אחותו שכתבה בפייסבוק: "מישהו יודע משהו על אחי? לא שמעתי ממנו מאז יום שני". החיפושים הובילו, בסופו של דבר, לדירתו שבשכונת שפנדאו, שם נמצא ללא רוח חיים. אחרי כדורי שינה, אגזוז וחיתוך ורידים, אנדראס בירמן סוף סוף מצא את הדרך המוצלחת למות: הוא סיים את חייו מהרעלת פחמן דו חמצני.
באחת הכתבות האחרונות שנעשו עליו בגרמניה, נכתב שכל מי שהתקשר בחודשים האחרונים אל שחקן סט. פאולי לשעבר, שמע את השיר "חיים נפלאים", של להקת Hurts הבריטית.
"היא אומרת - אל תעזוב, לעולם אל תוותר, אלה חיים כה נפלאים", חוזר ואומר הפזמון.