תלוי מחוץ לארון: סיפורו הטראגי של הכדורגלן ההומו הראשון באנגליה

עולם הספורט בארצות הברית עדיין שרוי תחת עננת היציאה מהארון של ג'ייסון קולינס, סנטר וושינגטון וויזארדס. על פניו, נדמה כאילו ליגת ה-NBA כולה, מאחרון השחקנים ועד הקומישנר, ולמעשה, המדינה כולה – מביל קלינטון ועד ברק אובמה – מחבקים את השחקן הפעיל הראשון בחמשת ענפי הספורט הבכירים באמריקה שמכריז על יציאתו מהארון. אלא שבתוך ציוצי התמיכה בטוויטר ניתן היה לזהות גם שרידי הומופוביה, שעל פי מקרי עבר, רק תרים את ראשה המכוער ככל שיחלפו הימים. במובן הזה, ספק אם נזכה לראות את החברה האמריקאית עומדת במבחן האמיתי שלה: החיים עם כדורסלן הומו פעיל ב-NBA לאורך מספר שנים רצופות. ג'ייסון קולינס – מעולם לא יותר משחקן רוטציה שולי בליגה - כבר בן 34, ובעונה החולפת הוא שיחק בסך הכל 384 דקות, בהן העמיד ממוצעים של נקודה וריבאונד למשחק. בקיץ הקרוב הוא יהיה שחקן חופשי, וכלל לא בטוח שיצליח לזכות בחוזה חדש, בלי קשר לאירועי השבוע האחרון.

כדי לנסות להבין כיצד מדינה מגיבה לספורטאי פעיל שיוצא מהארון, אם כך, מוטב לחזור לסיפורו של ג'סטין פשאנו, פוטנציאל גדול שאפילו קיבל זימון לנבחרת אנגליה ואילץ את בריטניה בכלל וחובבי הכדורגל בפרט להתמודד עם שלל נושאים שהיו מעדיפים להשאיר בצד: הומופוביה, שנאת זרים, וחלקה של התקשורת הצהובה בעלייתם והתרסקותם של אנשים שעל סדר היום הציבורי. אם היה בן החיים היום, סביר להניח שהיה ג'סטין פשאנו מעין גיבור מעמד הפועלים, דובר של אוכלוסיה דוממת, מוחלשת ונסתרת: ספורטאים הומוסקסואלים.

אלא שבדיוק לפני 15 שנים, ג'סטין פשאנו לא היה יכול עוד, ותלה את עצמו במחסן נטוש במזרח לונדון.

עשרה ימים לאחר יום הולדתו ה-19, פרץ ג'סטין פשאנו למרכז במת הכדורגל האנגלי ועשה זאת על הבמה הגדולה מכולן: בשידור ישיר ב-BBC, מול ליברפול הגדולה של קני דלגליש, פיל תומפסון, ריי קלמנס, גרהאם סונס, סאמי לי ורבים אחרים. 25 אלף צופים מילאו את קארו רואד, האצטדיון הצנוע של נוריץ', ולמשך דקות רבות הם ראו את הקבוצה שלהם עומדת בכבוד מול האלופה המכהנת, זו שתשמור על התואר שלה גם בתום אותה עונה. קצת אחרי השעה 16:30 ב-19 לפברואר, 1980, מספר דקות אחרי שדייויד פיירקלו השלים שלושער והעלה את המייטי רדז ל-2:3, קמו כל 25 אלף הצופים המדוברים, כולל אלה שעשו דרכם מליברפול, ותפסו את הראש בתדהמה. זה קרה כאשר התקפה קבוצתית נהדרת של הכנריות הסתיימה אצל פשאנו – אז, כאמור, חלוץ צעיר ואלמוני בן 19 – שקיבל בדקה ה-81 את הכדור עם הגב אל השער, הקפיץ פעם אחת על הרגל, הסתובב, ומהאוויר שחרר בעיטה מופלאה שנעצרה בחיבורי הקורות של קלמנס, אחד השוערים הגדולים בתולדות הכדורגל האנגלי.

טקסט לא יעשה חסד עם הביצוע הנדיר הזה, אז בואו לא נבזבז עוד זמן על מילים.

קני דלגליש וג'ימי קייס עוד הצליחו להעניק לליברפול 3:5 באותו משחק משוגע, אולם ברשת BBC חגגו על המהלך של פשאנו זמן רב אחרי שריקת הסיום. השער נבחר, כמובן, לשער היפה של עונת 1979/1980, ויש שמזכירים אותו גם ברשימת השערים הגדולים של המאה שעברה. בין לילה, ג'סטין פשאנו הפך לכוכב. לא עניין של מה בכך לילד שננטש על ידי הוריו הניגרים בגיל ארבע והועבר למשפחה אומנת, ועד גיל 14 לא ממש ידע האם הוא רוצה להתאגרף או לבעוט בכדור.

אם הציפיות הגדולות על כר הדשא לא הספיקו, הרי שב-1981 פשאנו הוכתר כמחליפו של טרבור פרנסיס האגדי בנוטינגהאם פורסט. הקבוצה שזכתה ב-1979 ו-1980 בגביע אירופה לאלופות שילמה לנוריץ' מיליון ליש"ט עבור היהלום, ובכך נכנס החלוץ להיסטוריה כשחקן השחור הראשון בבריטניה ששווה מיליון ליש"ט או יותר. כאן חשוב לעצור לרגע ולהכניס את עצמנו לקונטקסט של התקופה, תקופה בה החוליגניזם שלט ביציעים, ושחקנים שחורים זכו לקריאות גזעניות על בסיס כמעט קבוע, כמו גם אספקה שבועית של זריקות בננות אל כר הדשא. במובן הזה, פשאנו יכול להיכנס לרשימה אחת עם שחקנים שחורים אחרים שפילסו את הדרך לאלה שהגיעו אחריהם בשנות השמונים המוקדמות, אף ששמו בוודאי יהיה משני לשחקנים כגון ויו אנדרסון וג'ון בארנס.

פשאנו הותיר אחריו 35 שערים ב-90 משחקים בנוריץ', אלא שהחיים בנוטינגהאם לא היו כל כך פשוטים. קשה לדעת מה התחולל בראשו, אז עדיין זה של ילד בן 20, שעל פי עדויות של המקורבים לו, לא ממש היה שלם עם מיניותו. הוא החל לפקוד בסתר את המועדונים הגאים של העיר וחי, למעשה, חיים כפולים. בכדורגל האנגלי של אותן שנים – ולמען האמת, גם בכדורגל האנגלי של היום – מצ'ואיזם הוא פחות או יותר הכל, וכל נקודת חולשה רגעית שנחשפת במכוון או במקרה עלולה להביא איתה נזק מהחברים לקבוצה, מהיריבים, מהקהל ומהתקשורת.

בדצמבר 1981, אחרי תאונת דרכים, פשאנו גילה גם את האל, הקדיש את חייו לנצרות באדיקות שעד אותו רגע היתה שמורה אך ורק לכדורגל, והחל להופיע לכל מקום עם היועץ הרוחני שלו – כולל לחלק מאימוני הקבוצה. יום אחד, בריאן קלאף, המנג'ר האגדי של פורסט, צרח עליו: “הבחור הדתי חייב לעוף", צרח ודרש מכוחות האבטחה להראות ליועץ הרוחני את דרכו החוצה ממגרש האימונים.

בכלל, בדיעבד, ניתן לשער שבכדורגל האנגלי בוודאי היו אז מספר מאמנים מתאימים יותר להתמודד עם נפשו העדינה והמבולבלת של פשאנו מקלאף, אחד המנג'רים הקשוחים והמיתולוגיים בתולדות הענף. אף שהחלוץ הצעיר שהתקשה למצוא את מקומו בקבוצה ניסה להסתיר את בילוייו מחוץ לכר הדשא, נוטינגהאם היתה מספיק קטנה והתקשורת היתה מספיק חטטנית בכדי ליצור חרושת שמועות שמהר הגיעה גם אל אוזני המאמן. באוטוביוגרפיה שפרסם ב-1995, ציין קלאף את חילופי הדברים שניהל עם פשאנו רגע לפני שהעיף אותו מהמועדון:

קלאף: "לאן אתה הולך כשאתה רוצה לקנות כיכר לחם?"

פשאנו: "למאפיה".

קלאף: "לאן אתה הולך אם אתה רוצה לקנות שוק טלה?"

פשאנו: "קצב".

קלאף: "אז למה אתה הולך למועדוני מתרוממים המחורבנים האלה?"

החוויה הרעה בפורסט הסתיימה עם שלושה שערים בלבד ב-32 הופעות, והותירה את פשאנו, פעם נוספת, נטוש. הוא מצא מפלט בדת – דת שלא רואה בעין יפה במיוחד יחסים הומוסקסואליים – ונאלץ לפלס את דרכו על קווים אפורים, באמצע שבין איסורים דתיים ורצונות גופניים. “אלוהים רוצה שאשחק בנוטינגהאם", אמר, ובדצמבר 1982, מספר חודשים אחרי משחקו ה-11 והאחרון בנבחרת הצעירה של אנגליה, נמכר לנוטס קאונטי תמורת 150 אלף ליש"ט בלבד. תחת הווארד ווילקינסון פשאנו התאושש וסייע למגפייז להישאר בליגה העליונה ואף הספיק להבקיע 20 שערים בתקופתו במועדון, אולם ביוני 1985, אחרי שנמכר תמורת 115 אלף ליש"ט לברייטון – בירת ההומואים והלסביות של אנגליה – סבל מפציעה קשה בברכו, פציעה שפחות או יותר גמרה לו את הקריירה.

לטענתו של פשאנו, סדרת הניתוחים שעבר בארצות הברית בתקווה לשקם את הברך ולשוב לכר הדשא עלתה לו למעלה מ-200 אלף דולר. נסיונות לא ממש מוצלחים לחזור לעניינים בקבוצות אמריקאיות וקנדיות לא ממש עלו יפה, וכך גם שתי הופעות במנצ'סטר סיטי ושתיים בווסטהאם בעונת 1989/90. האמת המרה היא שפשאנו פשוט לא היה אז אותו שחקן. המהירות, הכוח המתפרץ והאתלטיות שאפיינו אותו בתחילת הקריירה, כחלוץ גבה-קומה ואגרסיבי, כבר לא היו שם. בנסיון נואש לכסות את חובות החשבונות הרפואיים, ומתוך כוונה ברורה לשוב לסדר היום הציבורי, החליט ג'סטין פשאנו שיש רק גוף אחד שמסוגל להציל את הקריירה שלו. לגוף הזה קראו עיתון הסאן.

החלוץ הודיע על יציאתו הפומבית מהארון ב-22 באוקטובר, 1990. בראיון שנערך איתו טען בפני הצהובון הגדול ביותר בבריטניה כי ניהל מערכות יחסים עם מספר כוכבי פופ ופוליטיקאים נשואים. תוך לא יותר משבוע, ג'ון פשאנו, בעצמו שחקן כדורגל לא רע בכלל שרשם שתי הופעות בנבחרת אנגליה ב-1989, יצא נגד אחיו היחיד על גבי העיתון The Voice, פופולארי בעיקר בקהילה השחורה בבריטניה, וטען כי ג'סטין בסך הכל מחפש פרסום מהיר וכסף מהיר עוד יותר. בשנים שחלפו, אמר בין היתר: “אני לא חושב שהוא היה הומו. אם היה לך אח שבא ואומר שהוא הומו והוא באמת הומו, זה בסדר גמור. אבל אם היה לך אח שבא ואומר שהוא חיזר, והוא לא באמת חיזר, זה לא לעניין. אני מפחד שאנשים יקראו בעיתונים 'פשאנו הומו', ויחשבו עלי. אל תמציא סיפורים בשביל הכסף, אלוהים ישמור".

בין אם אלוהים שמר או לא, הסאן שילם לשחקן הראשון בתולדות הכדורגל האנגלי שיוצא מהארון 100 אלף ליש"ט. “לא היה נראה שאכפת לו ממה אמא שלו או אח שלו יחשבו", אמר מספר שנים לאחר מכן אלן הול, עליו הוטל הסיפור העיתונאי הגדול של השנה. ”הוא היה מעוניין רק בכסף".

ג'ון פשאנו ביטא היטב את ההומופוביות החבויה – ולמען האמת, גם הגלויה – ששלטה ביציעים ובמדשאות הבריטיות בשנות התשעים, וכנראה שגם היום. אפילו שחקנים לא הומואים – נניח, סתם כאלה עם שיער ארוך – זוכים לא פעם לקריאות הומופוביות מהקהל. האח הצעיר וקצוץ השיער היה אז חלק מאחת הקבוצות הקשוחות בתולדות הכדורגל האנגלי – "הכנופיה המשוגעת" של ווימבלדון של סוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים, שכללה גם את ויני ג'ונס, דניס ווייז, לורי סאנצ'ז ואחרים. בקבוצה המצ'ואיסטית ביותר במדינה, ג'ון פשאנו לא יכול היה להרשות לעצמו להיות כל דבר זולת הומופוב מוצהר, וכך מצא עצמו ג'סטין פשאנו ננטש פעם נוספת: תחילה על ידי הוריו, לאחר מכן על ידי נוטינגהאם פורסט ובריאן קלאף, הקהילה השחורה, הכנסיה, וכעת על ידי אחיו. אל הקריאות הגזעניות, אליהן כבר למד להתרגל, נוספו כעת גם קריאות הומופוביות מהיציעים וכינוי קליט: “Queen Of Hearts”. “אוהדים של הקבוצה היריבה היו זורקים עליו בננות, והוא היה אוכל אותן", אמר נשיא טורקי יונייטד, בה שיחק פשאנו בין השנים 1991 ו-1993. “הוא היה מפריח נשיקות ליציעים ומנענע את התחת שלו בפניהם".

הפתרון של פשאנו לכל הצרות היה פחות או יותר זהה: עוד מאותו הדבר. ההצלחה הגדולה עם הסאן גרמה לו לנסות למכור סיפורים סנסציוניים נוספים לצהובונים הבריטיים. הוא פנה ל'ניוז אוף דה וורלד' עם "סיפור המאה", לדבריו, ודרש 20 אלף ליש"ט כמקדמה ו-300 אלף לאחר פרסומו. “הוא נתן לנו שמות של שני שרי קבינט שלטענתו קיימו איתו יחסי מין", אמר אחד מכתבי העיתון. "אם הסיפור היה נכון, יכול להיות שהיינו משלמים לו, אבל עם ג'סטין פשאנו אי אפשר היה לדעת מה נכון ומה לא". כשנדחה, פנה לעיתונים אחרים עם דרישות של עשרות אלפי ליש"ט והבטיח כי יחשוף בפניהם את הרומנים השונים שניהל עם מספר חברי פרלמנט אחרים ועם ג'ולי גודייר, מכוכבות אופרת הסבון 'קורוניישן סטריט' – רומנים שאולי לא התרחשו במציאות. ככל שקריירת הצהובונים שלו עלתה, כך זו על כר הדשא התרסקה. הבריחה אל כלי התקשורת הסנסציוניים עלתה בשחרורו מטורקי והארטס הסקוטית, שמאסו בהתנהגותו הפומבית.

משם, הקריירה שלו ג'סטין פשאנו המשיכה להידרדר. הוא שב לשחק בארצות הברית ואז בניו זילנד, לפני שהחליט כי ברצונו להתחיל לאמן בארץ ההזדמנויות הבלתי נגמרות ומצא ג'וב בקבוצה צנועה במרילנד. אלא שאז, ב-25 במרץ, 1998, 18 שנה אחרי אותו שער מופלא מול ליברפול, פורסם בתקשורת הבריטית על השערוריה החדשה של ג'סטין פשאנו, והפעם, לשם שינוי, לא כזו שעלתה לכלי התקשורת כסף: חלוץ נבחרת אנגליה הצעירה לשעבר תקף מינית נער בן 17 ממרילנד, ככל הנראה כשזה נרדם אחרי צריכת אלכוהול מוגברת. המשטרה לקחה את פשאנו לחקירה, ושבה לדירתו שבוע לאחר מכן כדי לעצור אותו באשמת תקיפה מדרגה ראשונה ותקיפה מינית מדרגה שניה - אשמות שאם היו מוכחות, היו שולחות אותו לעשרים שנה או יותר בכלא. אלא שכוחות השיטור לא מצאו בדירה נפש חיה. פשאנו נמלט בחזרה לאנגליה.

בדיוק חודש אחרי הביקור של המשטרה בדירתו שבמרילנד, נמצאה גופתו של ג'סטין פשאנו תלויה במחסן נטוש ברובע שורדיץ', באיסט-אנד של לונדון. מי שפעם הוזכר כאחד משחקני העתיד של נבחרת אנגליה תלה את עצמו בסמוך לערימת צמיגים ישנים. "אני יודע שכולם חושבים שאני אשם, ולא רוצה לגרום מבוכה נוספת למשפחה ולחברים שלי", כתב במכתב ההתאבדות שהותיר אחריו. "לא תקפתי מינית את הנער, קיימנו יחסי מין בהסכמה. למה ברחתי? הצדק לא תמיד הוגן. ידעתי שלא אקבל משפט הוגן בגלל היותי הומוסקסואל". מספר מועט יותר של כלי תקשורת טען כי בין היתר, הופיעה במכתב השורה הבאה: "אני מקווה שישו יקבל אותי כמו שאני".

האם סיפורו הטראגי של ג'סטין פשאנו שינה משהו ביחסה של בריטניה או העולם לספורטאים הומואים? ובכן, קשה לדעת. גם 15 שנה אחרי התאבדותו ו-23 מאז שיצא מהארון, אין אפילו הומו מוצהר אחד בארבע הליגות הבכירות באנגליה. למעשה, על פי וויקפדיה, יש כדורגלן מקצועני אחד – אחד! - בכל העולם בזו העת שמתרוצץ על מדשאות גם אחרי שיצא מהארון: בחור בשם אנטון הייסן, שמשחק תחת אביו בליגה השלישית בשוודיה. מקס קליפורד, היח"צן המפורסם ביותר בבריטניה, אמר לפני כשלוש שנים: "למיטב ידיעתי היה רק שחקן אחד שיצא מהארון - ג'סטין פשאנו - והוא התאבד. אני לא הייתי מייעץ לשחקן מקצועני לצאת מהארון, כי הקריירה שלו תיגמר תוך שתי דקות. האם זה צודק? לא, אבל אם מקשיבים לצעקות מהיציעים, ולגישה הכללית בכדורגל, זה כמו לחזור אחורה לתקופות אפלות. האמת העצובה היא שהומופוביה בכדורגל עכשיו חזקה כפי שהיא היתה לפני עשר שנים. אם הייתם שואלים אותי בשנת 2000 האם יהיה לנו כדורגלן הומו מפורסם בשנת 2010 - הייתי אומר שכן".

ובכן, היית טועה, מר קליפורד.

כששמע על התאבדות אחיו, ג'ון פשאנו אמר: “לצערי לא היינו בקשר כבר שבע שנים. לפני שהוא התאבד קיבלתי שיחת טלפון. אף אחד לא דיבר בצד השני, אבל שמעתי נשימות. הרגשתי שזה ג'סטין, אבל לא עשיתי כלום. רק חשבתי – אוי, זה שוב הוא, והנחתי את הטלפון. למחרת הוא התאבד. בדיעבד, לא הבנתי את עמקי הבדידות שלו. אני חושב שכולנו מפחדים ממה שאנחנו לא מבינים".

כעת לא נותר אלא לראות האם ג'ייסון קולינס יצליח איפה שג'סטין פשאנו כשל ויפתח את הדלת לספורטאים אחרים שהיו כלואים עד כה בתוך כלא של דעות קדומות ושנאת חינם, או שמא מה שהיה נכון בתחילת השבוע יהיה נכון גם בעתיד: בספורט המקצועני, למרבה הצער, יש ארונות שמוטב להשאיר סגורים.

לכתבות קודמות ב"מגרש השדים"

לתגובות:
nimrodofran@walla.co.il