זה אמור היה להיות הרגע הגדול בחייו של רוברט אנקה. חודשיים קודם לכן בחר שלא להאריך את חוזהו בבנפיקה והעדיף את הצעת ברצלונה על פני מספר קבוצות מובילות אחרות בכדורגל העולמי, כדי להפוך לגרמני השני שמצטרף למועדון העל ב-100 השנים האחרונות. "לא רציתי לשמוע מאף קבוצה אחרת", אמר אז בקיץ 2002. והנה, אחרי חודשיים של אימונים לצד כוכבים כגון פרנק דה בור, מייקל רייזיכר, גאיזקו מנדייטה, פיליפ קוקו, חואן רומן ריקלמה, מארק אוברמארס, חאבייר סאביולה, פטריק קלייברט ואחרים, ולצד כוכבים בהתהוות מהסוג של אנדרס אינייסטה, צ'אבי, קרלס פויול ו-ויקטור ואלדס, הוא קיבל את הבשורה מהמאמן האגדי לואיס ואן חאל: תתלבש, ילד. אתה עולה בהרכב.
היריבה היתה נובדלה האלמונית, קבוצת תחתית מליגת המשנה, שדחסה לתוך האצטדיון הקטנטן שלה 5,500 צופים - חמישית מהעיירה כולה. אנקה, שהחל את הקריירה המקצוענית שלו עם שלוש עונות בבורוסיה מנשנגלדבאך ולאחר מכן נדד לשלוש שנים טובות מאוד בבנפיקה, בוודאי שמע כל אחד ואחד מאותם 5,500 צופים. הוא שמע כל אחד מעשרת חבריו לקבוצה על כר הדשא. הוא שמע את דפיקות הלב שלו פועמות בקצב מהיר מהרגיל. קריירה שלמה הרגישה כאילו היא מתנקזת אל תוך משחק בודד, וההמשך היה בלתי נמנע: השוער המוכשר קרס תחת הלחץ, ביצע שתי טעויות, וסייע למארחת לרשום את הסנסציה של השנה ואחד הנצחונות הגדולים בתולדותיה, עם 2:3 מדהים. בדקה ה-78, אחרי שברצלונה ספגה את השלישי, הוציא דה בור - אלוף אירופה ב-1995 עם אייאקס והמנהיג הבלתי מעורער של ההגנה - את כל הכעס שלו על השוער המופנם. הצעקות של הבלם ההולנדי הדהדו בוודאי בכל רחבי העיירה כפעמונים, והמשיכו עמוק אל תוך חדר ההלבשה.
"אנקה כבר מת", הכריז אחד העיתונים המקומיים למחרת, וטעה. בסוף השבוע הקרוב ימלאו שלוש שנים בלבד למוות של רוברט אנקה.
***
אותו ערב מסויט היווה את משחקו הרשמי הראשון מתוך ארבעה במדי ברצלונה. את המשך אותה עונה העביר כשוער השלישי, מאחורי רוברטו בונאנו ו-ואלדס, ובקיץ 2003 נכפו עליו שתי מציאויות חדשות: הראשונה היא קבוצה פנרבחצ'ה הטורקית; השניה דיכאון תגובתי מאובחן. המעבר ממדינה למדינה, מקבוצה לקבוצה, משחקנים לשחקנים קשה עבור כל בן אנוש, אך עבור אנקה, אדם שקט מטבעו, הסיטואציה שימשה כצלחת פטרי לדיכאון. לרוע המזל, גם משחק הבכורה בקבוצתו החדשה היה טראומתי ומכונן. פנר הובסה 3:0 לאיסטנבולספור, ואנקה למד על בשרו שלשקוע אל תוך דיכאון מול 50 אלף טורקים צמאי דם שרק רוצים את ראשו זה כנראה לא רעיון מוצלח במיוחד. בדקות האחרונות של אותו משחק נאלץ לרקוד בין חזיזים שנזרקו עליו. בסיומו החליט שהוא עוזב את המועדון.
בביוגרפיה המהוללת שכתב על אנקה רונאלד רנג, A Life Too Short, שזכתה בפרס "ספר הספורט של השנה" ב-2011, מביא העיתונאי המוערך מספר קטעים לא ערוכים מהיומן האישי שכתב השוער. הנה, אם כך, הצצה אל תוך ראש חשוך ועייף, בעיצומה של התמוטטות עצבים:
11/8/2003.
אני גמור. הפסדנו 3:0. לא הייתי טוב מהשער הראשון. אחר כך הייתי מאוד לחוץ במחצית השניה. חלק מהאוהדים צחקו עלי. אני רוצה לברוח מאיסטנבול, להתחיל לקבל טיפול באופן רציני סוף סוף. בכל אופן, זה לא יכול להימשך. אתמול הבנתי שאני פשוט לא מסוגל לעמוד בדרישות. טרי (תרזה אנקה, אשתו של השוער, נ"ע) התקשרה והייתי צריך להניח את הטלפון כדי לבכות. אני מרגיש חסר אונים. אני לא יוצא מחדר המלון, אני מפחד להסתכל לאנשים בעיניים. אני פשוט רוצה לחיות בלי חרדות ולחצים". בפעם הראשונה בקריירה המקצוענית שלו, רוברט אנקה חשב לתלות את הכפפות ולפרוש מהמשחק שכל כך אהב.
***
אחרי שישה חודשי התאוששות מחוץ למגרשים וכשנתיים לאחר שחוזר נמרצות על ידי מנצ'סטר יונייטד, הושאל אנקה מברצלונה לטנריפה, מהליגה השניה בספרד. ושוב: עיר חדשה, אוהדים חדשים, חברים חדשים, ציפיות חדשות. אלא שהפעם התחלת הטיפול הבלתי נמנע סייעה לאנקה לצלוח את המשחקים הראשונים ולחזור לעצמו. אחרי חצי עונה מוצלחת חוזהו המקורי בברצלונה הגיע לסיומו, והשוער בחר לשוב למולדתו ולחתום לשנתיים בהאנובר הקבוצה בה יעביר את שארית הקריירה שלו, עד יום מותו.
בהאנובר הפך אנקה לאחד השוערים הטובים והמוערכים ביותר בבונדסליגה. שערי הנבחרת הלאומית אמנם היו נעולים הרמטית על ידי אוליבר קאן וינס להמן, אולם למעט מאוד אנשים היו ספקות בשאלת השוער הגרמני השלישי בטיבו. אנקה דחה הצעות להצטרף לקבוצות נוצצות מהאנובר, אולי גם בשל מצבה הבריאותי של ביתו היחידה, לארה, שנולדה ב-2004 עם מום נדיר בליבה. בבוקר ה-17 בספטמבר 2006, מספר ימים אחרי יום הולדתה השני בעולם ולאחר ששרדה בקושי רב שלושה ניתוחים סבוכים בחודשים שלפני כן, לארה אנקה מתה על שולחן הניתוחים דווקא בהליך רפואי פחות מסוכן, שאמור היה לסייע לשמיעתה שהלכה לאיבוד.
הקשר בין אנקה ואשתו, תרזה, שתמכה בו באופן מלא לאורך כל הקריירה וברגעיו החשוכים ביותר בפרט, התחזק. באותם ימים בוודאי חשב שהאושר האמיתי הוא כשיש לך עם מי לחלוק את הדיכאון, והקשר המיוחד בין השניים היה הדבר היחיד שמנע את שקיעתו הבלתי נמנעת אל הקרקעית. הזוג שהתגורר בחווה מחוץ להאנובר עם שמונה כלבים וסוס התנדב להשתתף במספר קמפיינים של PETA, ובו בזמן ייסד קרן צדקה לילדים עם מומים מולדים. על כר דשא אנקה חווה את התקופה המוצלחת ביותר שלו. בדצמבר 2006 האריך את חוזהו בהאנובר, במרץ 2007, כשהוא בן 29, רשם את הופעת הבכורה שלו בשער הנבחרת, בקיץ 2007 נבחר על ידי חבריו לקבוצה כקפטן החדש, ובקיץ שלאחר מכן נלקח ליורו 2008 על תקן מחליפו של להמן, וכשזה פרש בתום אותו טורניר, אנקה הפך לשוער הראשון של גרמניה. בפברואר 2009 העניק ראיון ל'בילד' ובו הודה כי הזמן לא מרפא את הכאב, ובעוד שלעולם לא ישכח את ביתו הראשונה, הוא ואשתו חושבים על הבאת ילד נוסף לעולם. שלושה חודשים לאחר מכן, אחרי מאבקים חשאיים שארכו למעלה משנה, רוברט אנקה בן ה-31 ותרזה אנקה בת ה-33 אימצו את ליילה בת החודשיים.
ואז, דווקא אז, הדיכאון שב ותקף בכוח שאפילו אחד השוערים המוערכים ביבשת לא מסוגל היה לעצור.
***
ב-12 באוגוסט, 2009, ערך רוברט אנקה את משחקו האחרון עבור נבחרת גרמניה, כאשר שמר על שער נקי מול אזרבייג'אן. אלא שבתוכו התחוללה סופה שרק האנשים הקרובים ביותר אליו היו מודעים לה. אני חושב שכל השוערים, אפילו הטובים ביותר, סובלים לעתים מתקופות של חוסר ביטחון. אתה מפחד פחד מוות שהכדור ייכנס לשער. זהו פחד מכישלון", אמר רונאלד רנג, שכתב את הביוגרפיה המדוברת של אנקה. ואכן, ניתן רק לשער ששוער היא העמדה הכי כפוית טובה ומלחיצה בענף, אבל במקרה של השוער הספציפי הזה, פחד מכישלון היה רק חלק קטן מהמשוואה; הפחד האמיתי של רוברט אנקה היה לחשוף ולהיחשף.
מרקו וילה, ששיתף עם אנקה פעולה במנשגלדבאך של סוף שנות התשעים, סיפק הצצה מזעזעת למדי לצורת החשיבה של השוער באותם ימים: היו לו שני חלומות גדולים: לשחק במונדיאל, ולהודות בפומבי שהוא סובל מדיכאון. אבל הוא ידע ששניהם לא יכולים להתקיים במקביל, הוא חשב שהם סותרים אחד את השני". בראשו של אנקה, יציאה מהארון פירושה היתה - ובכן, מה בדיוק? לגלוג גלובאלי? השעיה מהנבחרת? פיטר קיי, שייסד בבריטניה מרפאה המטפלת בספורטאים עם מחלות נפש, מאמין כי "יש סטיגמה נוראית בכדורגל, לפיה אם אתה סובל ממחלת נפש אתה חלש. למרות הדיעה הרווחת, עולם הכדורגל הוא מאוד בודד. השחקנים לא תמיד מבלים ביחד, הם לא אוכלים אחד עם השני כל ערב, לא כולם חברים. זהו עולם מאוד תחרותי בו כל אדם לעצמו, ושחקנים לא מוכנים לחלוק את הבעיות שלהם משום שהם חוששים שייתפסו כחלשים, וישתמשו בזה כנגדם. ככה זה יימשך. שחקנים ישמרו את זה בבטן ויגידו לעצמם להתגבר על זה, אבל ברוב הפעמים זה לא יצליח. לא בלי עזרה".
אלא שהחששות של אנקה לא היו מקצועיות בלבד. אל ראשו התגנבה מחשבה נוספת, מצמררת לא פחות, אותה חשפה האישה שהשאיר, תרזה, בטקס האשכבה המרגש אליו נגיע ממש עוד רגע: הוא חשש שאם יודה שהוא סובל מדיכאון, ייקחו ממנו את הבת המאומצת שלנו. זה הפחד הזה של מה אנשים יגידו כשיש לך ילד, והאבא סובל מדיכאון. תמיד ניסיתי להגיד לו שזו לא בעיה, אבל בשלב מסוים הוא פשוט לא רצה יותר לקבל עזרה".
***
ב-6 בנובמבר, 2009, אמור היה אנקה להיפגש עם הפסיכיאטר שלו, ולנטין מארקסר. את רגשותיו ומחשבותיו האמיתיות חשף רק בפני אשתו, שהתקשרה בשעות הצהריים והביעה את שמחתה על כך שהפגישה ארכה כל כך הרבה זמן. בכל זאת, בשעתיים שלפני כן לא ענה לה לטלפון.
"היא לא", אמר לה השוער, כפי שתיעד זאת רנג בספרו המוזכר לעיל.
"אז איפה היית? שאלה תרזה.
"נסעתי בעיר".
"נסעת בעיר? למה נסעת בעיר כל כך הרבה זמן?
"חיפשתי מקום למות", אמר, ורק אחרי בכי בלתי נשלט מצד אשתו, שב הביתה לזרועותיה הרועדות והבטיח לה שמדובר בדחף קיצוני. אם היית יכולה להיכנס לראש שלי לחצי שעה, היית מבינה למה השתגעתי", אמר לה.
ארבעה ימים לאחר מכן סיפר השוער לאשתו שיש לו שני אימונים, ולא ישוב לפני שעות אחר הצהריים המאוחרות. האנובר לא התאמנה באותו יום. במקום זאת, אנקה שוב נסע בג'יפ המרצדס שלו ברחבי העיר. מכשירו הסלולרי היה כבוי. ואז, פחות מ-200 מטר מהקבר של ביתו הראשונה, הוא זיהה את תחנת הרכבת שהכיר כל כך טוב. גם בשנותיו הטובות ביותר, העדיף רוברט אנקה לנוע לא פעם ברכבת. הוא הכיר את לוח הזמנים על בוריו, וידע בדיוק מתי הרכבת שיצאה מהמבורג לברמן תעבור בנקודה בה החנה את רכבו. הוא הניח את הארנק שלו והמפתחות על המושב שליד הנהג, יצא החוצה וחיכה. כשהרכבת התקרבה במהירות של 160 קילומטר לשעה, הוא זינק אל הפסים. רוברט אנקה מת במקום.
באותו זמן, בחווה, תרזה החלה להיכנס ללחץ. הערב התקרב, ובעלה לא שב הביתה ולא עונה לטלפונים. אחד אחרי השני, האנשים הקרובים אליו החלו להתקשר אליה ותהו לאן נעלם. קצת אחרי שש בערב תרזה התקשרה בעצמה למאמן השוערים של האנובר, יורג סיברס, כדי לתהות האם בעלה עזב את מתחם האימונים. סיברס סיפר לה את החדשות האחרונות שרצתה לשמוע: לא היו היום אימונים. האישה הרועדת מיד חייגה אל סוכנו של בעלה, יורג נבלונג, שהאיץ בה למהר לחדר השינה, לחפש אחר מכתב התאבדות. כשמצאה אותו, הטלפון הבא היה למשטרה. זה כבר היה מאוחר מדי.
***
במכתב ההתאבדות שלו, כתב בין היתר רוברט אנקה שהוא מצטער על כך שהיתל בצוות הרפואי שטיפל בו וגרם להם לחשוב שמצבו היה טוב מכפי שהיה באמת. זה היה הכרחי לתכנית ההתאבדות שלו", הודה הפסיכיאטר שלו. עם קבלת החדשות המצמררות, נהרו אלפי אוהדים עצובים אל מחוץ לאצטדיון של האנובר, והניחו נרות ופרחים בצבע אדום. ברצלונה, ששיחקה באותו ערב, קיימה לזכרו של אנקה דקת דומיה. נבחרת גרמניה דחתה את משחק הידידות שהיתה אמורה לקיים מול צ'ילה בהמשך אותו שבוע. ב-15 בנובמבר, חמישה ימים אחרי התאבדותו, 45 אלף צופים מילאו את האצטדיון של האנובר וצפו בטקס אשכבה מרגש במיוחד, בו נכחו כל בכירי הכדורגל הגרמני. אין ספק כי מעולם לא נשמעה גרסה עצובה יותר לשיר האוהדים האלמותי You'll never walk alone.
"כדורגל לא יכול להיות הכל", אמר בטקס האשכבה יו"ר ההתאחדות הגרמנית דאז, תיאו זוונזיגר, והוסיף כי יעשה כל שביכולתו כדי לדאוג להנציח את מורשתו של השוער הצנוע והאהוב ובו בזמן להעניק מעטפת מחבקת יותר לכדורגלים הסובלים ממחלות נפש. ואכן, שבוע וחצי לאחר התאבדותו של אנקה, הודה שחקן סט. פאולי אנדראס בירמן כי הוא סובל מדיכאון. מספר קבוצות בונדסליגה החלו להעסיק פסיכיאטרים מטעם המועדון. "המשאלה האחרונה של רוברט היתה לכתוב ספר על המאבקים שלו. לפחות עכשיו, דרך המוות שלו, יש הבנה גדולה יותר בגרמניה שמדובר במחלה ושאנשים זקוקים לעזרה", אמר רנג.
אלא שהאמת מעט סבוכה יותר. תרזה אנקה, שלא היתה יכולה לשאת עוד את הזכרונות הכואבים שטמנה בחובה העיר האנובר ועזבה אותה לקראת סוף 2011 לטובת קלן, התראיינה השבוע ל'בילד' וביקרה באופן חריף את הצורה בה ההתאחדות הגרמנית מטפלת במצב. "פסיכיאטר ספורט נמצא במועדון בעיקר כדי לדאוג שהיכולת של השחקנים תהיה מירבית", אמרה מי שאיבדה לפני כמה חודשים גם את אחיה בן ה-43. "יש קשר קרוב בינו ובין המאמן, לכן ברור שהשחקנים לא ממש מעוניינים לשתף אותו. זו בעיה. חייבים להעסיק אנשי מקצוע חיצוניים. פסיכיאטר לא יכול להיות חלק מהצוות של מועדון, והרבה מאוד קבוצות עדיין לא הבינו את זה".
האם פסיכיאטר חיצוני היה מסוגל להציל את רוברט אנקה? במקרה שלו, סביר להניח שהתשובה תהיה שלילית: הרי אי אפשר לעזור לאדם שלא מסוגל לעזור לעצמו, וכן הלאה. אולם ההגיון שבדבריה של אלמנתו של רוברט אנקה זועק לשמים, וכעת לא נותר אלא לתהות האם המעבר הכל כך מתבקש הזה יתרחש ברחבי העולם בקרוב, או שמא שחקנים מקצוענים נוספים ייאלצו להתאבד כדי להוכיח שהשיטה הנוכחית פגומה מהייסוד. את הכפפה הזו, כך נדמה, מעט מאוד אנשים ששים להרים.
לבלוג של נמרוד עופרן
לטוויטר של נמרוד עופרן
לכתבות קודמות ב"מגרש השדים"
לתגובות:
nimrodofran@walla.co.il