ביום רביעי שעבר בארבע בבוקר הוא התהלך, מתנדנד, על המזח של נמל בורנמות', שיכור כרגיל. אני הולך להתאבד, אמר למשפחתו בטלפון. אני הולך לקפוץ מהרציף אל הים, ולגמור את הכל. זו לא היתה הפעם הראשונה שפול גאסקוין איים בהתאבדות. זו לא היתה הפעם הראשונה שמשפחתו נאלצה לפעול במהירות, בפאניקה, ולהצילו. מספר ימים קודם לכן נמצא זרוק מחוץ למלון בלונדון, מלוכלך ומסריח, עם בקבוק ג'ין בכל כיס, כשהקביים שסייעו לו ללכת מוטלים לצידו. בתקשורת האנגלית טוענים כי "גאזה" נמצא בשפל הגדול ביותר של חייו, וכי לחבריו הספורים כבר הודה שגורלו עתיד להיות זהה לזה של ג'ורג'י בסט. בדומה לכוכב המיתולוגי של מנצ'סטר יונייטד ששתה את עצמו למוות, אם בימים, השבועות או החודשים הקרובים תופיע כותרת ראשית בעיתונים באנגליה שתבשר על מותו של אחד הכשרונות הגדולים בתולדות הכדורגל האנגלי, המון אנשים יזילו דמעה.
מעט מאוד מהם, למרבה הצער, יהיו מופתעים.
***
פול גאסקוין נולד ב-27 במאי, 1967, וצמח בקבוצת הנוער של ניוקאסל. בגמר הגביע לנוער של 1985 כבש שער מדהים ב-1:4 על ווטפורד, עם בעיטת פצצה מ-27 מטרים. "נצטרך לחכות עוד אלף שנה כדי לראות דבר כזה שוב", אמר מאמן הנוער של המגפייז לעוזרו. גאזה הוקפץ לקבוצה הבוגרת, והחל לעשות את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב: שטויות, ולשחק כדורגל כמו מעט מאוד אנשים. "הוא הולך להיות אחד הגדולים אי פעם, או לגמור הכל בגיל 40, ממורמר על כך שבזבז כישרון כל כך גדול", אמר עליו בעונתו הראשונה חברו לקבוצה, ג'ון ביילי, ובוודאי לא יכול היה לדמיין כי שתי הנבואות שלו יתגשמו גם יחד.
הקשר המבריק נבחר לשחקן הצעיר של עונת 1987/88 ונכלל בנבחרת המצטיינת של אותה עונה. בקיץ של 1988 קיבל שיחת טלפון מאלכס פרגוסון. "אמרתי לאלכס שאני הולך לחתום אצלו, שיילך לחופשה שלו ויהנה", נזכר לפני מספר שנים גאזה בפגישה עם המנג'ר האגדי של מנצ'סטר יונייטד. אלא שבמקביל, הגבירה טוטנהאם את המאמצים לצרף את היהלום הגדול של הכדורגל האנגלי. טרי ונבלס, אחד המאמנים המוערכים בממלכה דאז, הבטיח לגאזה שתחתיו, יגיע תוך שנתיים לנבחרת הלאומית. הנהלת התרנגולים הוסיפה הבטחה משלה בדמות רכישת בית למשפחה, ורכב לקשר הצעיר. גאסקוין השתכנע וחתם בקבוצה הלונדונית, שניפצה את סכום ההעברות על שחקן בריטי והעבירה אותו לניוקאסל 2 מיליון ליש"ט. על שפת בריכה במלטה אלכס פרגוסון שמע את החדות המצערות, אותן יגדיר שנים רבות לאחר מכן כפספוס הגדול בקריירה שלו: "לדעתי זו היתה טעות גדולה של פול. הוא תמיד התחרט על זה. הוא היה שחקן פנטסטי, השחקן הכי טוב שהכדורגל האנגלי הוציא מאז בובי צ'רלטון".
בדיעבד, לנבואה של טרי ונבלס לקחו מספר שבועות בלבד להתגשם, וכבר בספטמבר 1988, כשהוא בסך הכל בן 21, קיבל גאסקוין זימון בכורה לנבחרת הלאומית. אל מונדיאל 1990 באיטליה הוא הגיע כאחד הכוכבים הגדולים של סר בובי רובסון, והצעיד את נבחרת שלוש האריות עד חצי הגמר - לראשונה מאז הזכיה ההיסטורית ב-1966. "הדבר הכי טוב אצלו היה שלא היה אכפת לו מול מי הוא משחק. הוא חשב שרייקארד זה ארץ", אמר לפני כמה שנים חברו לאותה נבחרת, כריס וודל. בלילה שלפני חצי הגמר מול מערב גרמניה השנואה, גאסקוין לא הצליח להירדם. הוא שמע מחדר המלון שני אמריקאים שיכורים משחקים טניס, ובלי לחשוב פעמיים, ירד למטה כדי לשחק איתם - שניים על אחד - למשך שעה שלמה, ובוודאי היה ממשיך אילולי רובסון, שטען פעם שהכוכב שלו "טיפש כמו מברשת", גירש אותו בחזרה לחדר.
חצי הגמר ההוא היה, ככל הנראה, המשחק המכונן בקריירה של פול גאסקוין. אחרי 1:1 בזמן החוקי, הלכו שתי היריבות הענקיות להארכה, ובה ביצע הפליימייקר האנגלי עבירה גסה על תומאס ברטהולד וקיבל כרטיס צהוב. בין רגע, גאזה הבין מה בעצם קרה כאן: צהוב שני, משמעותו הרחקה מהגמר - גמר המונדיאל - אם, אכן, נבחרתו תצלח את הדקות שנותרו. גאסקוין החל לבכות על כר הדשא בתמונה שהונצחה, נותחה וקיבלה מעמד מיתולוגי בכדורגל האנגלי. זה נגמר, כמובן, בניצחון של מערב-גרמניה בפנדלים, אך במהלך אותו טורניר, במהלך אותו משחק, במהלך אותה הארכה, המליכה בריטניה את פול גאסקוין כבייבי הלאומי החדש. גאזה נבחר לנבחרת המצטיינים של המונדיאל, לצד שמות כגון פאולו מאלדיני, לותר מתיאוס, יורגן קלינסמן, דייגו מראדונה ואחרים, וחזר הביתה כגיבור. כדי להבין מדוע, צריך לשים את הכדורגל האנגלי של אותה תקופה בקונטקסט מסוים, ולשם כך מוטב להיעזר בציטוט של רודני מארש, אחד הכוכבים הגדולים של הענף בשנות השישים והשבעים: "כדורגל אנגלי זה משחק אפור שמשוחק על ידי שחקנים אפורים בימים אפורים". על רקע אסון הילסבורו והייזל, פול גאסקוין הכניס טונות של צבע אל תוך האפור הזה.
וזו רק היתה ההתחלה.
***
נישא על גבי המונדיאל המופלא, המשיך גאסקוין להיכנס לליבם של אוהדי הכדורגל באנגליה בזכות משחקו שובה העין: ראיית משחק עילאית היתה שם, יכולת כדרור נדירה לשחקן מהממלכה, בעיטות פצצה, ובאופן מעט כללי יותר, ייחודיות בלתי ניתנת לפענוח או הכנה מראש. כמעט בכל משחק נתון, הגנות יריבות לא היו יכולות לדעת מה מצפה להן. גאזה נכלל בנבחרת העונה של 1990/91 כשהצעיד את טוטנהאם למקום השלישי בטבלה ולגמר הגביע האנגלי, בזכות הרגע הנדיר הזה בחצי הגמר מול ארסנל:
עוד לפני משחק הגמר מול נוטינגהאם פורסט, סיכמה לאציו על רכישתו של כוכב טוטנהאם תמורת 8.5 מיליון ליש"ט - 3.5 מיליון ליש"ט יותר ממה שנאפולי שילמה לברצלונה על מראדונה שש שנים קודם לכן. אלא שבדקה ה-15 של הגמר ההוא, גאסקוין ירד לתאקל על גארי צ'ארלס, קרע רצועה בברכו ולא שיחק כלל בעונת 1991/92. בקיץ של 1992 עבר סוף סוף ללאציו תמורת 5.5 מיליון ליש"ט. הפתיחה היתה מושלמת: ב-29 לנובמבר, 1992, כשקבוצתו בפיגור 1:0 בדרבי דלה קפיטלה מול רומא השנואה, נגח בדקה ה-89 את שער השוויון והפך בין רגע לגיבור החדש של האוהדים.
במקביל ליכולתו הלא-ממש-יציבה על כר הדשא, למדו חובבי הכדורגל האיטלקי להכיר גם את הצד האחר של פול גאסקוין: זה שבדרך כלל מחביא חיוך על מתיחה שנרקמת בראשו או על כזו שכבר בוצעה. הוא תקע גרעפסים בפני מיקרופונים, שתל נחש מת בכיס של רוברטו די מתאו, וכשעיתונאי סקנדינבי פנה בתחילת שנות התשעים אל גאסקוין ושאל אם יש לו מסר לעם הנורבגי, כוכב הכדורגל האנגלי לא היסס. כן", אמר, פאק אוף, נורבגיה". על כר הדשא, לעומת זאת, הוא היה מבריק לפרקים כפי שהודה מאמנו בלאציו, דינו זוף: הוא אכל גלידה לארוחת בוקר, שתה בירה לארוחת צהריים וכשהוא היה פצוע, הוא התנפח ונראה כמו לווייתן. אבל כשחקן? מדהים, מדהים. הוא היה גאון, אמן". ואם אתם לא מהאנשים שמסוגלים לראות כדורגל כאמנות, ובכן, נראה אתכם מצליחים לתאר במילים את השער הבא של פול גאסקוין, בעונת 1992/93 מול פסקארה:
בסיפורו של פול גאסקוין יש חתיכת ביצה ותרנגולת: פציעות, ואלכוהול. גם כשהיה בריא לא בדיוק שמר על אורח חיים ספורטיבי - בילויים עד שעות מאוחרות, ג'אנק פוד לילי, וכן, סביר להניח שגם סמים - אולם כשהיה פצוע, ההזנחה היתה כפולה ומכופלת. והפציעות באו בצרורות. בלאציו זה בעיקר היה עצם לחיים ורגל שבורה, שאילצו אותו לשחק 17 משחקים בעונתו השניה וארבעה בלבד בעונתו השלישית. וככל שהפציעות התרבו והיו קצרות יותר אחת מהשניה, כך השגרה של גאזה הפכה רווית אלכוהול. אלא שעוד לפני תחילת ההידרדרות, היתה יופי של תקופה בריינג'רס. אלופת סקוטלנד רכשה אותו תמורת 4.3 מיליון ליש"ט. בעונתו הראשונה הוליך את ריינג'רס לדאבל ונבחר לשחקן המצטיין של הליגה, אחרי שלושער אדיר במשחק האליפות מול אברדין:
כמובן שגם בשורות אלופת סקוטלנד המתיחות המיתולוגיות של גאסקוין לא פסקו. לאחר שהשתין על ריצ'ארד גוף התפנה לטפל גם בג'נארו גאטוסו, ורשות הדיבור למי שאז היה עדיין קשר אלמוני בן 19: "אחרי האימון הראשון שלי בריינג'רס נכנסתי להתקלח. כשחזרתי לחדר ההלבשה, הרחתי ריח רע מהבגדים שלי. הוצאתי את התחתונים שלי מהתיק, וראיתי שיש בהם משהו. גאסקוין חירבן לי בתחתונים. הוא היה פשוט משוגע".
ליורו של 1996 הגיע גאסקוין בכושר מצוין והוא הוכיח זאת כבר במשחק השני של הטורניר, כשאנגליה שלו פגשה את סקוטלנד. בדירוג השערים הבינלאומיים היפים אי פעם, הציב פרשן ה-BBC ג'ון מוטסון את הביצוע המרהיב של גאזה במקום השישי. בסקר שערכה ההתאחדות האנגלית לפני מספר חודשים, בחרו הגולשים את השער של גאזה כשני הכי יפה בתולדות נבחרת אנגליה. אבל עזבו טקסט; טוב מראה עיניים:
אתם בטח יכולים לנחש איך נגמרה אליפות אירופה ההיא: נכון, בדיוק באותו מקום שנגמר המונדיאל של 1990 - בחצי הגמר, בהפסד מהנקודה הלבנה לגרמניה. ובכל זאת, אסור לשכוח: פול גאסקוין היה השחקן החשוב ביותר של שתי הנבחרות המצליחות ביותר של אנגליה מאז זו המיתולוגית שהניפה את הגביע העולמי ב-1966.
שבוע לפני שהכריז גלן הודל על הסגל למונדיאל של 1998, צולם גאסקוין אוכל קבבים בשעת לילה מאוחרת, ולא הותיר למאמן הלחוץ ברירה של ממש. כשהתבשר על כך שנותר מחוץ לסגל לגביע העולמי, השתולל גאזה במחנה האימונים של הנבחרת והחריב את חדר המלון של המאמן, אולי מתוך ידיעה שכבר לבש בפעם האחרונה בחייו את המדים הלאומיים. אנגליה היתה חצויה. אם היה נורמלי, הוא היה שחקן כדורגל נורמלי. אבל גאסקוין היה שחקן יוצא דופן, וזה לא צריך להפתיע שהוא גם איש יוצא דופן", כתב עליו סיימון בארנס מה'טיימס' ב-1998, והיה נחמד הרבה יותר משר הספורט האנגלי, טוני בנקס, שאמר מספר חודשים קודם לכן: אני לא רוצה להיות גס רוח, אבל אני חושב שבאותו זמן שאלוהים נתן לו את כישרון הכדורגל העצום, הוא הוציא לו את המוח".
רגעי הסיום של המילניום הקודם לא חייכו לגאזה. ב-1999 התגרש מאשתו, אותו הודה שהיכה מספר פעמים לאורך השנים, והפציעות הגיעו בהמוניהן. לא צריך ללמוד רפואה שבע שנים כדי לדעת שבסדר, יכול להיות שחוסר מזל היה מעורב כאן, אך גם אורח חייו של גאסקוין, שפחות או יותר הזמין פציעות נוספות. וכאמור, הפציעות וכוסות המשקה היו קשורות אחת בשניה. התחנה הבאה בקריירה היתה מידלסבורו, לה סייע לעלות לפרמיירליג בסיום עונת 1997/98. בקיץ, אחרי ערב בו שתה 32 שוטים של וויסקי, נשלח לראשונה בחייו למרפאת נפש בלונדון בנסיון לסייע לו לטפל בהתמכרות לאלכוהול. בעונת 99/00 שיחק שמונה פעמים בלבד, אולם חוויות, למקרה שתהיתם, ממש לא היו חסרות: בראיון שהעניק למנחה הטלוויזיה פירס מורגן לא מזמן, חשף כי במהלך השנים ההן ביקר בלוב ויצא לשתות עם הבנים של מועמר קדאפי. חתמתי להם על איזה משהו, אני חושב שזאת היתה פצצה! אמר בגאווה.
וולטר סמית', שאימן אותו בהצלחה יתרה בריינג'רס, זכר לגאזה חסד נעורים וצירף אותו לאברטון בשנת 2000 בהעברה חופשית. בקיץ של 2001 נשלח למוסד גמילה בארצות הברית, שם אובחן כחולה במאניה-דפרסיה (יש מקומות שפשוט אוהבים לשים עליך תארים", אמר פעם, "אז אני קיבלתי מאניה-דפרסיה וכל זה. בשלב מסוים היו לי יותר תארים מלמוחמד עלי: מאניה-דפרסיה, OCD, למרות שכל מה שהייתי זה אלכוהוליסט). בעונה שלאחר מכן הקבוצה היחידה שהיתה מוכנה להמר עליו היתה ברנלי מליגת המשנה. באחת האוטוביוגרפיות שלו, סיפר גאזה על ערב טיפוסי באותה עונה: "בלילה שתיתי שלושה וחצי בקבוקי יין ולקחתי 11 כדורי שינה. קמתי ב-6 בבוקר, לקחתי עוד כמה כדורים, גמרתי את היין, חזרתי לישון, קמתי ב-9 בבוקר, שתיתי ברנדי משולש, לקחתי עוד כדור ויצאתי למשחק. אחר כך חזרתי הביתה ונרדמתי. בבוקר שלמחרת שאלתי את חבר שלי איך הייתי. "תסתכל על השולחן", הוא אמר והצביע על בקבוק השמפניה. נבחרתי לאיש המשחק".
***
גאסקוין נאחז בציפורניו בקריירת המשחק ההולכת ודועכת. "אם הוא היה יכול להיות עם כדור 24 שעות ביממה, הוא היה עושה את זה", אמר עליו מאמן הכושר הבריטי סטיב בלאק. את השנים הבאות בילה גאזה לסירוגין בין מוסד הגמילה באריזונה, ובין מספר נסיונות לא מוצלחים על כר הדשא - בין היתר ב-DC יונייטד בארצות הברית ובליגה הסינית. בדצמבר 2005 מונה למאמנה של קטרינג טאון החצי-מקצועית, אך פוטר אחרי 39 ימים בתפקיד, ומספר שעות לאחר מכן כבר הוציא את העצבים שלו על צלם מזדמן. הבעלים של הקבוצה הקטנה טען כי במהלך החודש-וקצת הזה, היה המאמן הטרי מעורב ב-37 תקריות שונות, וכעת גם גבו של הגמל הזה נשבר: הוא היה שיכור לפני אימונים ומשחקים, במהלכם ואחריהם".
למשך חודש וחצי, מסוף 2007 ועד תחילת 2008, שתה, לטענתו, מאות בקבוקי יין וג'ין, אחרי ניתוח בירך. בפברואר 2008 פורסמה כתבה מצמררת ב"סאן", שסיפרה על מעלליו מלאי הקוקאין של גאזה, שהתגורר אז במלון בניוקאסל. "הוא עשה המון קוקאין - בטח עשרות קילוגרמים ביום", צוטט אחד מאנשי המלון כאומר. "הצוות התחיל להיות מודאג כשלא הצלחנו להעיר אותו למשך ימים שלמים". כדי לארח לו חברה, דיבר כוכב העבר אך ורק עם שני תוכים אלקטרוניים שתוכנתו לחזור על דבריו. הוא היה הולך איתם במלון, לעתים עירום כביום היוולדו, מפעיל אותם כשחולף על פני אנשים וגורם להם להגיד: "פאק אוף". כל זה נגמר כשגאסקוין הפעיל לשווא את אזעקת השריפה של המלון, ונזרק לבית חולים פסיכיאטרי. יום אחד הסתכלתי במראה ואחד התוכים דיבר אלי", אמר מספר חודשים אחר כך בראיון לאותו עיתון. "חשבתי שהם אמיתיים. הזמנתי שלוש בירות אחת לי ושתיים להם".
בחודשים ההם, התנהל לו מעגל קסמים נורא ואיום ממנו ספק אם גאסקוין ניסה, ובטח לא הצליח לצאת: שתיה מוגזמת, התמוטטות, גמילה, הישבעות שלא לשתות יותר, וחוזר חלילה. בראיון לפירס מורגן סיפר על השנים האלה, ובפרט על חודש וחצי בו נעל את עצמו בחדר במלון ולא יצא החוצה. בטח עשיתי 16 שורות של קוקאין ביום. השתגעתי. אני זוכר שהתקשרתי לאבא שלי ואמרתי לו אבא, תביא את הדברים שלך, אנחנו הולכים לשחק שח מול ביל קלינטון וג'ורג' בוש. חוץ מזה, היתה פעם אחת שלמשך ארבעה חודשים שלמים לא אכלתי ולא שתיתי אפילו לא מים. שתיתי רק וויסקי למשך ארבעה חודשים. פחות או יותר בנקודת הזמן ההיא, גאסקוין אף החל לחשוב באופן רציני על התאבדות. הנסיון הראשון הגיע במאי של 2008, כשגאזה ביקש מצוות המלון בו השתכן להביא לו סטייק וסכין, התחרט, וביקש רק את הסכין. בינתיים מילא לעצמו אמבטיה, התקשר לאחותו, אנה, ורמז לה שהוא הולך להטביע את עצמו. היא כנראה הבינה, אמר לפני מספר שנים, "כי פתאום חמישה אנשי אבטחה פרצו לחדר שלי וגררו אותי עירום מהאמבטיה".
נקודת השפל התורנית לא איחרה להגיע. לפני פחות מחצי שנה הגיע גאסקוין למה שאמור היה להיות עוד ערב בו הוא עונה על שאלות מהקהל בנסיון להימנע מפשיטת הרגל הקרבה (על פי הערכות, מ-20 מיליון הלישט שהרוויח לאורך הקריירה לא נותר כמעט דבר). אלא שלמלון בנורת'המפטון כוכב נבחרת אנגליה לשעבר נכנס שיכור מהרגיל וסיפק ערב קורע-לב, בו בקושי הצליח לדבר, רעד מול קהל בן 500 אנשים, וגרם למדינה שלמה להתכווץ מבפנים. הוא מת לנו מול העיניים", אמר אחד האורחים, ואתם בהחלט מוזמנים להפסיק את הוידאו הבא אחרי חצי דקה או דקה:
"אני יודע שאני חייב להפסיק לשתות, אבל אני לא יכול בלי אלכוהול", צוטט גאסקוין כאומר לאחד מחבריו, וגילם במשפט אחד את הבעיה שלו כולה: אי אפשר עם, אי אפשר בלי. באותה תקופה החל לשתות תרופה של ילדים בנסיון להשתכר, והודה: "לא רציתי שאנשים יראו אותי שותה משקאות חריפים. היה בזה 0.0001 אחוז אלכוהול, אבל חשבתי שאם אשתה מזה מספיק, אשתכר". בעקבות הערב הנורא ההוא בנורת'המפטון, החליטו חלק מחבריו של המאסטרו שאם לא ייקח את עצמו בידיים, הם יעשו זאת בשבילו. שחקן העבר גארי ליניקר, אנשי הטלוויזיה כריס אוואנס ופירס מורגן ומספר מפורסמים נוספים מימנו את השהות של גאזה במוסד הגמילה בארצות הברית כ-6,000 ליש"ט לשבוע, כ-100 אלף ליש"ט לכל התקופה בתקווה נואשת שאולי, אולי הפעם זה יצליח. "הייתי בטוח שאני מת", אמר גאזה על התקופה ההיא, "נראיתי כמו גופה. רופאים שטיפלו באלכוהוליסטים כל החיים אמרו שהמקרה שלי היה הכי גרוע שהם ראו. הם קבעו שאין לי סיכוי. צינורות היו מחוברים לידיים ולרגליים שלי, ואמרתי להם אל תתנו לי למות, אני צריך להשקות את העציצים. העציצים היו יותר חשובים ממני".
ושוב, גאסקוין התעקש שהוא הולך לצאת מזה, ושוב זה לא עבד. בשבוע שעבר הגיעה ההתמוטטות העצובה איתה פתחנו את הכתבה, התמוטטות שלאחריה הודה סוכנו, טרי בייקר: החיים שלו תמיד בסכנה, כי הוא אלכוהוליסט. יכול להיות שאף אחד כבר לא יכול להציל אותו, אני לא יודע". אחרי ההתמוטטות האחרונה, בסאן קראו לבעלי פאבים ברחבי אנגליה לא למכור לגאסקוין אלכוהול:
אבל יש לא מעט בעיות בכותרת הזאת, או בצורה בה התקשורת האנגלית, הפולשנית והצהובה, טיפלה במקרה של אחד הכוכבים האהובים ביותר שלה לאורך השנים. ג'ון סאת'רלנד כתב לפני כמה ימים בגרדיאן מאמר שכותרתו "אם הסאן באמת רוצים לעזור לפול גסקוין, עדיף שיניחו לו לנפשו". בטקסט עצמו היה כתוב, בין היתר: "הדרך היחידה להציל את גאזה, השיכור הלאומי, היא להעניק לו את הדבר האחד שהוא לא מקבל מהתקשורת: אנונימיות. השגרה הקודרת של גאזה משתקם ואז שוב משתכר הפכה לתיאטרון פופולארי... כולם מתעניינים בגאסקוין, שוכב ברחוב בתוך חרא של כלבים וקיא של אנשים אחרים". אכן, לא ברור מה שימח וריתק את אנגליה לאורך השנים: הדמעות של פול גאסקוין בין אם באותו ערב קסום במונדיאל של 1990 או סתם ככה, שיכור וברחוב או הצחוקים, המתיחות, הליצנות. כמו רבים אחרים, גם לגאזה יש מאניה, יש דפרסיה, ויש מעט מאוד אמצע, וכנראה שגם זה הגיוני: גאונים אמיתיים לא מבזבזים זמן על אמצע.
אם כך, האם פול גאסקוין, שנראה הרבה יותר מ-46 שנותיו בעולם הזה, מסוגל להימנע מהגורל שממתין לו בפינה? אם לשפוט על פי העבר סיכוייו נמוכים עד מאוד, ובניגוד לשנים האחרונות, בשבועות החולפים נדמה כי גם חוש ההומור המפורסם מתחיל לאזול, ורגעי העצב עולים בהרבה על רגעי השמחה. קשה לדמיין אותו, נניח, מעניק ראיון דומה לזה שהעניק ל"דיילי סטאר" ב-2011. פחות או יותר באמצע האייטם ההוא, נשאל גאזה האם יש לו בעיות שתיה.
"כן", אמר אחד השחקנים הצבעוניים בתולדות הכדורגל האנגלי, "יש לי רק פה אחד".
לטוויטר של נמרוד עופרן
לכתבות קודמות ב"מגרש השדים"
לתגובות:
nimrodofran@walla.co.il