בווידיאו: בלאט מודיע על עזיבת מכבי תל אביב
בואו נעזוב לרגע את ההיסטוריה והקלישאות: המינוי של דיוויד בלאט למאמן קליבלנד קאבלירס מתבקש. נכון, זו החלטה לא קונבנציונלית, אבל בהחלט לא תקדימית. מייק דאנתוני היה בסטטוס דומה לזה של בלאט. בוגר מכללת מארשל, שנסע לאיטליה, שיחק ואימן בה כדורסל במשך עשרות שנים, לפני המינוי הלא מוצלח למאמן דנבר נאגטס והמוצלח יותר לפיניקס סאנס.
בלאט הוא מאמן מוכח בזירה הבינלאומית, ברמת הקבוצות והנבחרות ואף שאינו המאמן הטוב ביבשת (אולי די כבר עם השטות הזאת? ז'ליקו אוברדוביץ' מחזיק בתואר הלא רשמי בלי מתחרים), הוא בוודאי האירופאי שמוכן יותר מכולם ל-NBA. הוא דובר את השפה, מעודכן טקטית ומשחק בסגנון משחק דומה לזה המקובל בליגה כיום (פיק אנד רול, ריווח ודגש על שלשות מהפינה. ולא שום דבר שדומה או מזכיר את התקפת פרינסטון, בניגוד לפרסומים מעבר לים). בלאט הודה לאחרונה כי הוא מעריץ את גרג פופוביץ', ואכן יש דמיון מסוים בסגנונות של שני המאמנים, אם כי פעורה תהום כמובן ברמות הביצוע (מאמן סן אנטוניו היה מתפלץ לו היה חוזה בכדררת של טייריס רייס בשלבי ההכרעה של העונה).
חשוב מכל, האלטרנטיבות לא היו מלהיבות. שוק המאמנים במצוקה קשה. מאמנים בכירים כמו ג'ף ואן גאנדי מעדיפים את הכסף והשקט של עמדת השידור, גיקים כמו מייק בראון, קודמו של בלאט בתפקיד ולורנס פרנק, התגלו כפלופים, מאמנים שנחשבו בעבר כגאונים לרגע כדאנתוני ואייברי ג'ונסון, נפלטו ומאמני מכללות מוכשרים כבילי דונובן מפלורידה וטום איזו ממישיגן סטייט חוששים לעזוב את הממלכה הבטוחה של הקולג' ולקפוץ לחוסר הביטחון ולסבלנות הקצרה של ה-NBA. התוצאה היא שפיל ג'קסון נאלץ למנות לניו יורק ניקס את דרק פישר, בלי שניית ניסיון ואילו גולדן סטייט מכתירה את סטיב קר, שגם הוא לא אימן מעולם. התואר האירופאי של בלאט, הגם שהושג בעזרת טונות של מזל, הפך אותו לשם הגיוני לא פחות ואפילו יותר משני האחרונים, ומכאן הדרך למינוי הייתה קצרה.
היסטוריה: בלאט בקליבלנד
המסקנה המתבקשת היא שסיכויי ההצלחה של בלאט גבוהים. למרבה הצער, המציאות טיפה שונה. תחלופת המאמנים ב-NBA בעונות האחרונות נוטה להיות היסטרית. הדרישות כמעט בלתי אפשריות: להציג כדורסל אטרקטיבי (ויני דל נגרו פוטר מהקליפרס אחרי עונה של 56 ניצחונות עקב טענות על סגנון המשחק החד מימדי), להסתדר עם ההנהלה (ליונל הולינס ומארק ג'קסון פוטרו אחרי עונות טובות בממפיס ובגולדן סטייט, בהתאמה, בעקבות חיכוכים עם המושכים בחוטים), לא להפסיד בסיבוב הראשון של הפלייאוף (ג'ורג' קארל, מאמן העונה של 2013, עף באופן מיידי לאחר שקבוצתו הודחה) ולהסתדר עם כוכב הקבוצה (מייק בראון הודח בקדנציה הקודמת בקאבלירס כדי לנסות לרצות את לברון ג'יימס, שעזב בכל זאת. הוא גם שילם בקיץ האחרון על החיכוכים עם קיירי ארווינג ודיון וייטרס).
רק חמישה מבין 30 מאמני הליגה התחילו לעבוד לפני 2011: גרג פופוביץ', ריק קרלייל (דאלאס), אריק ספולסטרה (מיאמי), סקוט ברוקס (אוקלהומה) וטום תיבודו (שיקגו). לשלושת הראשונים יש שמונה אליפויות במצטבר. הדרך היחידה להבטיח את משרתך היא לזכות באליפות, לשחק אצל בוס שפוי ורגוע במיוחד, כמו במקרה של ברוקס או להוציא 200 אחוזים מקבוצות בינוניות, כפי שעושה תיבודו, וורקוהוליק מטורף שנשוי לכדורסל ומעולם לא טרח להקים משפחה.
באליפות, קליבלנד לא צפויה לזכות בעונות הקרובות, אלא אם כן לברון ג'יימס יפתיע ויחליט לחזור אליה. בוס סבלני במיוחד אין לה, כפי שמוכיחה תחלופת המאמנים והג'נרל מנג'רים בשנים האחרונות תחת דן גילברט האקסצנטרי. כך שהברירה היחידה של בלאט היא להעתיק את מודל העבודה הקשה והירידה לפרטים של ת'יבודו, תחום שלמרבה המזל הצטיין בו מאז ומעולם. לא צפויה להיות לבלאט כל בעיה להכיר לפני ולפנים את התרגילים של קבוצות הליגה. מאמן שקדן כמותו בוודאי צופה בקביעות ב-NBA. התרגילים שלו מאירופה יכולים להיות אפקטיביים לא פחות ב-NBA, שחוקי ההגנה שלה נוקשים פחות ומעניקים יתרון להתקפה. את ההתאמות ההגנתיות הוא יעשה בקלות. המבחן שלו יהיה בתחום אחר לגמרי: מנהיגות.
כי בלאט של אירופה, חשוב לזכור, הזכיר יותר מאמן מכללות מאשר מאמן NBA. הוא התייחס לשחקנים מקצוענים בבוטות שלעיתים גבלה בגסות, צרח עליהם מהספסל ונבח עליהם באימונים. לפעמים זה עבד, כמו בעונה האחרונה, אבל לעתים גם קרס, כמו בעונה שקדמה לה. בלאט גם הפגין חוסר סבלנות בולט לשגיאות.
בתחילת העונה הנוכחית, למשל, הוא זרק לספסל את טייריס רייס אחרי כל טעות, אבל הוא לא יוכל לנהוג כך כלפי קיירי ארווינג או דיון וייטרס. יהיה עליו לטפח בשקט ובאהבה את הנבחר הראשון בדראפט, אנדרו וויגינס או ג'בארי פארקר ולנסות להרים מהקרשים את אנתוני בנט, הנבחר הראשון בדראפט אשתקד. הוא יצטרך ללמוד לוותר על משחקים מול קבוצות טובות מהקאבס ולשמור על כוחותיהם של שחקניו, לדעת מתי להרים את הקול ומתי ללטף, מתי לענות בסבלנות לסוכן שמתקשר להתלונן על דקות המשחק של השחקן שלו ומתי לטרוק את הטלפון. יהיה עליו לשמור על קשרים טובים עם הנהלה שתבקש ממנו לעתים לשתף שחקן צעיר ולא מנוסה במקום שחקן ותיק ומגובש, תחום שבו לא הצטיין בנוקיה. ואחרי שאימן במועדון הלחוץ באירופה, הוא יצטרך להתמודד עם לחצים אחרים לגמרי: עונה מתישה של 82 משחקים, התמודדות עם הרבה יותר הפסדים ממה שהתרגל וגישה הרבה יותר פתוחה לתקשורת החטטנית מזו שהתרגל אליה בישראל. כך שכדי לעשות עבודה מושלמת, למרבה האירוניה, יצטרך דיוויד בלאט להיפרד מהפרפקציוניזם.