איזה כיף לסגור עונת כדורסל עם משחק כמו שקיבלנו אמש (רביעי) בנוקיה. משחק ששיקף וסיכם בצורה מושלמת את כל מה שראינו השנה מהליגה בכלל ומשתי הקבוצות הללו בפרט. דרמות, סלי נצחון והכרעות עם הבאזר. אלופה אחת שהתחברה לה יחדיו במהלך העונה כדי לייצר רצף ווינריות אדיר, נדיר ובלתי נתפס. קבוצה שניה שהצליחה לשרוד קשיים ותנאים לא פשוטים בלבד רק כדי להיות מרחק גול אחד מאליפות שניה ברציפות. שני מאמנים מצוינים שהצליחו להחזיק חבורת שחקנים מעל המים גם ברגעים קשים ולגרום להם להמשיך להאמין, להלחם ולהישאר ביחד. ערב שכולו ניצחון וכבוד, גם לצד שסיים מאוכזב. פשוט תענוג.
מכבי ת"א הפסידה 84:82 למכבי חיפה וזכתה באליפות
היקמן: "אחד המשחקים הגדולים שהייתי שותף להם"
צפו בחגיגות ב-206: בלאט מתלבט, פדרמן אופטימי
תענוג לא פחות גדול היה לחזות בעוד תצוגה בלתי נתפסת של דונטה סמית'. במשחק של קבוצה מקומית נגד אלופת היורוליג, אין ולא היה לאף אחד ספק מיהו השחקן הטוב ביותר על המגרש. ובהרבה. היכולת של הסמול פורוורד הנודד הזה לשלוט בכל אספקט ובכל עמדה על המגרש כבר ידועה לכולם, אבל אותנו הדהימה במיוחד הקלות שבה עשה ככל העולה על רוחו מול דווין סמית'. אנחנו מכירים את סמית' של מכבי כבר לא מעט זמן, ומעולם לא ראינו אותו במצב שבו אין לו שום יכולת לשמור על המאצ'אפ שמולו. לא ברמת הליגה וגם לא ברמת היורוליג. דווין סמית' שימש כבאנקר ההגנתי של דיוויד בלאט לאורך כל התקופה שלו בצהוב, אבל אפילו לא לרגע, במהלך שני משחקי הגמר, היה לו שמץ של סיכוי להסתדר באחד על אחד מול אחד הזרים הטובים ביותר שהיו כאן.
בין כל המחמאות להן זכאי דני פרנקו, בהמשך לעונה מופתית, ייתכן שהביקורת היחידה נוגעת לכך שלא ביצע התאמות מספיק טובות בכל הנוגע לפוסט אפ פליי (כלומר, מעין תרגילון ברגע שנכנסים למצב של בידוד עם הגב לסל) בנסיון להכריח את ההגנה של מכבי לייצר פתרונות אחרים מול מהלכי הגב לסל של דונטה סמית'. ולא שיכולת הגארדים שלו מבחוץ או שבעיית העבירות של רודריק ייצרו עברו יותר מדי אפשרויות כאשר מכבי זרקה לכיוונו של סמית' כמעט כל מה שהיה לה. בכל מקרה, זה הזמן לתהות כאן מה היה קורה לו הייתה הנהלה חיפה מקבלת את העמדה שהובאה כאן בתחילת העונה, לאחר עבירת המשמעת המפורסמת של דונטה סמית', ושולחת אותו הביתה.
לאחר שסיימנו עם שלב המחמאות, חשוב לזכור שיש גם צד שני, שגם בעזרתו משקף משחק הגמר הזה את עונת 2013/14. חייבים להודות שראינו שוב כדורסל ברמה בינונית ומטה, עם רמת קבלת החלטות חלשה ושליטה מפוקפקת של המאמנים במתרחש במגרש, למעט ברמת קבלת ההחלטות הטקטיות (החלפת הגנות, חילופי שחקנים וכיו"ב). מלחמה יש. דרמות יש. אתלטיות יש. אבל לא הרבה כדורסל. כפי שכתבה יפה העיתונאית מעיין אפרת, שימו לב איך בעונת כדורסל שזוכה לכל הרבה מחמאות, רק קבוצה אחת בינתיים (נס ציונה) מחתימה את המאמן שלה לעונה נוספת.
לא היה מתאים מ"סדרת" גמר זו גם כדי להבליט שתי החלטות קרדינליות ומוטעות לחלוטין של מנהלת ליגת העל בכדורסל. הראשונה והמטופשת מכולן נוגעת לחוק הרוסי, אותו חוק מלאכותי ומנוגד לרוח המשחק שמכריח את הקבוצות בכלל והמאמנים בפרט לקבל החלטות ולהעמיד הרכבים שלא צריכים להיות על המגרש. אותו חוק שמקנה כוח בלתי מוגבל לחבורת ישראלים שלא צריכה להיות שם. מכבי חיפה הצליחה למשוך את הצהובים לשני משחקים דרמטיים למרות שהיא קיבלה כלום ושום דבר מהישראלים שלה, אבל פרנקו נאלץ להביט ולראות, בעיניים כלות, כיצד בכל הרכב יש לו שני צברים שמחריבים לו את המשחק. מכבי תל אביב הצליחה לזכות באליפות הגם שפציעתו של יוגב אוחיון אילצה את בלאט לזרוק לפרקט את סילבן לנדסברג ולהתבונן בחוסר אונים כיצד ההתקפה של הירוקים משחקת עליו בידוד אחר בידוד, במתכונת דומה (הגם שמצומצמת) לתכנית המשחק ההתקפית של מכבי מול מורן רוט.
הצדעה לאגדה: המשחקים הגדולים של דייויד בלו במכבי תל אביב
סקירת 100 התארים של מכבי תל אביב: מהראשון לאחרון
סיכום סטטיסטי: מספרי הטרבל של מכבי תל אביב
בואו נדבר קצת על מורן רוט. ראשית, אבהיר ואזכיר שאני משוחד לגבי הילד מאשדוד, לאור ההכרות הקרובה שלנו מהעבר ובהווה. היעדרותו של יוגב אוחיון מ"סדרת" הגמר יצרה עבור מכבי תל אביב בעיות הרכב לא פשוטות, כאמור, אבל תרמה לא מעט למשחק ההתקפה שלה. בין היתר, היא מנעה מרוט את האפשרות לקבל מאצ'אפ הגנתי נוח ואילצה אותו לנסות ולהתמודד מול שחקני התקפה כמו טייריס רייס, ריקי היקמן וסילבן לנדסברג. ניסיונות שכשלו פעם אחר פעם.
והבעיות של רוט לא הסתכמו רק בהגנה. לפוינט גארד של חיפה הייתה חתיכת סדרה התקפית מהגיהנום. אתמול זה נגמר עם 2 מ-12 מהשדה. במשחק הראשון הופעתו הייתה גרועה אפילו יותר. אנחנו מכירים, לצערנו, יותר מדי שחקנים ישראלים מובילים שהיו מרימים ידיים אחרי עוד ג'אמפר שקוברים להם על הפרצוף, עוד החלטה שנכשלת בהתקפה או עוד החטאת זריקה. במצב שכזה, הולך בדרך כלל הכוכב הישראלי הטיפוסי לאחת משלוש האפשרויות הבאות: או שהוא מתחיל להאשים אחרים, להתבכיין, להתלונן ולבכות את מר גורלו, או שהוא מביים איזו פציעונת קלה ובורח לספסל, או שהוא פשוט מתחבא בפינה, מוודא שאף אחד לא יוכל למסור לו ועושה קולות של שטיח. אבל רוט נלחם כמו גבר עד הרגע האחרון ומגיעות לו על כך (כמו גם למאמן שהלך איתו) מחמאות גדולות.
רגע, דיברנו על שתי טעויות של המינהלת. השניה ברורה מאליה. כמו הפתרון הבלתי טבעי של החוק הרוסי, כך גם יציר הכלאיים המלאכותי בדמות הסדרה הזוגית. היגיון שפועל בדיוק הפוך מהאינסטינקט של השחקן, שרואה פיגור ורוצה לנצח. שמזהה יתרון ומנסה לשמר אותו. הגיון שמאלץ את צופה הטלויזיה להתעסק בחישובים במקום להתמקד בהנאה. אפילו שעון המשחק, כך התברר לנו בסופו של יום, לא הצליח ליישם הוראה להריץ 5 דקות של הארכה במשחק שלא מסתיים בשיוויון נקודות. אז מינהלת הליגה הצליחה לקבל עוד כמה רגעים של דרמה ואפילו לגרום לאוהדי הכדורסל הפראיירים לרכוש עוד שני כרטיסים (אחרי שקנו מנוי, כרטיסים לגביע המדינה, למשחקי חוץ וחלקם הצהוב גם לפיינל פור במילאנו), אבל כדאי שתפנימו שם: אי אפשר לזכות באליפות כשמפסידים במשחק האחרון.
כל זה לא אמור לעניין יותר מדי את מכבי תל אביב. כשחושבים על כך בפרספקטיבה היסטורית, מזכירה העונה הזו יותר מכל את שנת 1981, או אז הוביל את הצהובים רודי דאמיקו האמריקאי, שזכה בכל התארים והלך הביתה. בעיקר בגלל שההנהלה (והאוהדים) לא אהבה במיוחד את סגנון המשחק המשמים של הקבוצה. וגם בגלל שדאמיקו לא היה משלנו ושכמה שכן היו משלנו, על פי פרסומים זרים, דאגו להבעיר מתחתיו מדורות. מכבי תל אביב הנוכחית שיחקה בחלקים גדולים של העונה כדורסל משעמם ולא מרשים וגם ההנהלה הנוכחית לא משתגעת מהאופן שבו השתמש המאמן האמריקאי הנוכחי בסגל שלו. ב 1981 לא חששה ההנהלה ליזום פרידה גם אחרי הצלחות (ואגב, נאלצה מאז להמתין 20 שנה עד לתואר האירופי הבא). הפעם היא מחכה ומקווה שבלאט יוציא עבורה את הערמונים מהאש.
אחרי שכתבנו את שכתבתנו, אין ולא יכול להיות ספק בכך שבלאט הצליח להשלים עונה מושלמת ובלתי נשכחת. בין כל הגורמים להצלחה, אם אנחנו צריכים לבחור בדומיננטי מכולם, סביר להניח שהוא יהיה יכולתו של הקואץ' להכריח, לפעמים בכוח, את הקבוצה שלו להאמין. להאמין בעצמה, להאמין במאמן שלה, להאמין במועדון וברוח שלו. להאמין שהיא יכולה לנצח בכל מצב, גם כשנדמה שהסיפור גמור או שהם פשוט לא טובים מספיק. גם במצבים בהם השחקנים תהו, בינם לבין עצמם, מה רוצה מהם המאמן שלהם, מקצועית או בכלל.
ובהנחה סבירה לחלוטין שצפינו אמש במשחקו האחרון של בלאט במכבי תל אביב, לפחות בקדנציה הזאת, הרי שזו תהיה המורשת האמיתית והנהדרת של דיוויד בלאט. מאמן בעל ידע עצום בכדורסל, סקרן ואינטלקטואל, שהפורטה שלו נוגע בעיקר להיבטים המנטליים של המשחק. כי אם דיברנו לפני מספר ימים, למשל, על משחק ההתקפה הפרימיטיבי שמכבי תל אביב משחקת בסוף העונה, בניגוד עצום לסגנון המתוחכם (והפחות מצליח) עליו התעקש משך שנים, הרי שעניין זה קיבל חיזוק נוסף גם במשחק מספר 2, רק ללא ההתעלות של טייריס רייס. כי גם אם קיבלה היצירתיות ההגנתית הטקטית של בלאט, ובצדק, מחמאות מקיר לקיר, הרי שהתפקיד החשוב ביותר של המאמן בהטמעתה היה להוביל את שחקניו ללימוד, חזרה ושינון סיזיפי ולמחויבות הנדרשת על מנת להוציא אותה אל הפועל.
היכולת של בלאט להחזיק קבוצות ביחד היא זו שיכולה לעשות את ההבדל בין הכישלונות של צסק"א מוסקבה בפיינל פורים האחרונים לבין הצלחות, לו יבחר בכסף הרוסי. הידע, הניסיון והנחישות של בלאט יכולה למקם אותו בשורה מכובדת ביותר גם בין מאמני ה NBA, לו יבחר ללכת לליגה של הגדולים, אף אם הם לא יאכלו בסופו של יום את הספין אודות היצירתיות ההתקפית של אלוף היורוליג ומקורות ההשראה ההתקפיים שינק מפיט קאריל, מאמנו המיתולוגי מפרינסטון.