בר רפאלי לאימון הנבחרת: סיכום מחזור ליגת העל

1. בויאן שראנוב, כמעט כמו כל שחקני הסגל הנוכחי של מכבי חיפה, מביא אתו מטען מאוד מורכב של רע וטוב, מר ומתוק. רגעים בהם הוא מתעלה להצלות הרואיות, לצד רגעים בהם הוא צולל לטעויות של ילד. הברקות ושטויות, כישרון וחסרון, עוצמה וחולשה. למרות כל אלו, וגם למרות השער המשפיל שספג מדויד סולארי בשבת, קשה להגיד ששראנוב הוא החוליה החלשה במכבי חיפה. הוא אפילו לא החוליה הכי חלשה בהגנה שבה הבלמים בירידה מתמדת והמגנים בבינוניות עקבית. יש רק דבר אחד ששראנוב לא מצליח לספק באופן מדאיג באמת: ביטחון.

זאת בדיוק הסיבה מדוע מכבי חיפה חייבת לחשוב על שוער חדש ולנסות לסיים את ההרפתקה המוזרה הזו אליה יצאה לפני כשנתיים. שוער שקשה לבטוח בו, שוער שאתה לא יודע איך יראו הסדינים שלו בסוף הלילה, לא יכול להיות חלק ממועדון כמו מכבי חיפה. שראנוב מסתתר לא מעט מאחורי הבינוניות הכללית, אבל אין אוהד של מכבי חיפה שלא מחסיר פעימה ברגע שהוא מגלה את הקבוצה היריבה מתקדמת לעבר השער שלו. ואם ככה מרגישים האוהדים, מה חשים השחקנים שצריכים לבטוח בו. לשוער שלהם אין נוכחות, אין בו גם מידה בסיסית של מנהיגות. מי כמוהם יודע: שוער זה לא רק אינסטינקטים.

2. בסוף השבוע האחרון, במדור המצוין 4:4:2, טען ענבל מנור שמכבי חיפה יכולה לשאוב לא מעט דברים טובים לעתיד מהימים הקשים שהיא חווה בשנתיים האחרונות, תוך השוואה לשחקנים שצמחו במועדון בתקופת החושך הקודמת בסוף שנות ה-90, אז עלו לראשונה על המדים הירוקים שחקנים כמו יוסי בניון ויניב קטן. אז, עוד כשהכול היה חשוך, נולדה שושלת ההצלחות החדשה. האם באמת מדובר בתהליכים ברי השוואה? רק הזמן יגיד. אבל בדבר אחד כן אפשר להיות החלטיים: אם יש שחקנים כאלה במכבי חיפה הנוכחית, אלון תורג'מן נמצא גבוה ברשימה.

למרות שאריק בנאדו עשה לא מעט טעויות העונה, בבחירת החלוץ הראשון שלו הוא צדק לחלוטין. תורג'מן נראה כמו חלוץ ששווה למכבי חיפה לגדל. הוא לא אטריה מחוממת כמו אבוחצירא או אזולאי, הוא אטריה בהתהוות. השערים שהוא כובש מלמדים שיש בו את מידת הגדולה שחלוצים צריכים כדי להיות ענקים בבוא היום, והוא גם סקורר נפלא. מכבי חיפה יכולה להרוויח כפול על כל מה שהיא משלמת בתקופת ההתאקלמות הנוכחית שלו. לרוץ אתו ועם גוזלן עד סוף העונה בהרכב, יכול להיות רעיון רע לא רע בכלל, אלא אם כן הירוקים באמת יצליחו לצרף חלוץ בעל שיעור קומה. אבל גם אם יבוא חלוץ, הוא צריך להיות כזה שירכיב שלישייה מנצחת יחד עם גוזלן ותורג'מן, ויידע להשלים אותם במקומות החסרים. אם מכבי חיפה תתאים להם צלע נכונה, זה יכול להיות משולש איכותי מאוד.

נכון, בסופו של תהליך, זה עלול להסתיים עם הצעה ומכירה מוקדמת מדי של תורג'מן לאירופה. זה אולי אחד ההבדלים המרכזיים בין סוף שנות ה-90 להיום. היום לא צריך להיות בניון בשיאו כד לצאת לאירופה, גם לא יניב קטן. אבל עם חשיבה ארגונית נכונה, מכבי חיפה תוכל למזער את הנזק וליהנות מפירות ההשקעה בתורג'מן מספיק שנים לפני שזה קורה.

הפועל באר שבע תציע לאלישע לוי חוזה לשנתיים

תלונות בהפועל תל אביב: "נגד מכבי לא היו שורקים פנדל כזה"

בית"ר ירושלים תפנה למכבי תל אביב: רוצה את לוגסי

האם אבי נמני ואוחנה יאמנו את הנבחרת?

1. אם יש בעיה גדולה יותר מהמצב אליו נקלעה הפועל תל אביב, זו ההתייחסות שלה לכל העניין. מעולם מאמן לא קיבל גיבוי מפוקפק יותר מהגיבוי שהנהלת הפועל תל אביב נותנת לרן בן שמעון - צורת חשיבה שרק מאריכה את המשבר ומעמיקה אותו. במקום להסיר מסדר היום אחת ולתמיד את ההרגל הכי מסוכן של הפועל תל אביב בשנים האחרונות, ההרגל לפטר מאמנים, הרגל שהמלחמה בו היא לא פחות קריטית לעתיד המועדון מאיזה מקום הפועל תל אביב תסיים מתחת למכבי תל אביב, האנשים שמושכים בחוטים מתנהלים יותר כמי שמנסים לדחוף את המאמן החוצה בטריקים שגם בגן הילדים מאסו בהם. אל תתפלאו אם גם בשבוע הבא השאלה הזו תמשיך להישאל, ומן הסתם להעסיק שוב את השחקנים.

הפועל תל אביב יכולה להפוך את המשבר הזה, אם רק תרצה באמת, להזדמנות שלה לתקן את הבניין המעוות שהיא בנתה בקיץ. כל משבר הוא הזדמנות, ודווקא מכירתם של אחד הכוכבים, יכולה להשיג את הדיאטה הנדרשת במקומות הנכונים. מי שראה את המחליפים של הפועל תל אביב לעומת המחליפים של הפועל באר שבע במשחק ההפסד אמש הבין שמשהו כאן מעוות. שהפועל תל אביב שמה יותר מדי כסף על שחקנים בודדים ומעט מדי כסף במקומות שיוצרים עומק. הקבוצה הזו חסרה יותר מדי שחקנים איכותיים במקומות שהם לא ההתקפה, במקומות שבונים את ההתקפה. קשרים איכותיים יותר, מגנים טובים יותר, ואולי גם שוער. מכירה של אחד הכוכבים תהיה גם הכרה בחזירות שפשטה במועדון והניסיון לנצח דרך כסף, וגם תספק קצת יותר איזון לסגל.

מכירה, דרך התנהלות נכונה ותכנון מדוקדק, גם תקשורתית, יכולה ליצור אפקט בריא להווה ולעתיד. במקרה כזה, בין דמארי לשכטר, העדיפות היא לשכטר. הוא גם מחזיק בחוזה כבד יותר, וגם נראה שהחיבור בינו להפועל תל אביב לא מתרומם לשום מקום. אם זה לא עובד, זה כנראה לא עובד. לכל הצדדים ייטב במקרה של פרידה. שכטר ימצא קבוצה שיכולה להעיר באמת את הקריירה שלו והפועל תל אביב תשתחרר מתיק שהוא פשוט כבד עליה. תיק שאת המשקל שלו צריך לחלק בין כמה אנשים. האם הפועל תל אביב באמת מסוגלת לקחת את ההחלטות הנכונות דווקא בימים כאלה? אולי ביום שהיא באמת תסיר מסדר היום את השאלה שמשתקת אותה: שאלת המאמן.

2. הסיפור הכי עצוב בהפועל תל אביב הוא לאו דווקא המאמן או הקבוצה שלה. הסיפור הכי עצוב בהפועל תל אביב, במבט מקיף יותר, הוא איך מועדון כזה לא מוצא בעלים קבוע ורציני. מילא בית"ר ירושלים, על כל הבלגן והגזענות שאוכלים אותה. אבל הפועל תל אביב? קבוצה עם כוח תקשורתי חיובי, קהל בעל תדמית תומכת, שם מצוין בציבוריות הישראלית, מותג עם נפח וכוח היסטורי ואלקטוראלי. אם מועדון כזה לא מוצא בעלים, לכדורגל הישראלי אין תכלית. מה שחמור יותר כאן הוא ההתבססות של מחפשי הרוכשים על השוק הזר. משמע, שאין אף איש עסקים ישראלי שבאמת רוצה לקחת את הסיפור הזה במלואו עליו. המשק הישראלי לא מכיר בחשיבותו של הכדורגל הישראלי. הוא רואה בו עסק מפסיד, עסק מפגר, או במילים קלות יותר – עסק שלא מספיק מתגמל. זאת אולי אחת המטרות המרכזיות של מנהלת הליגה שתקום כאן ממש בקרוב: לראות איך יוצרים מציאות שבה קבוצה כמו הפועל תל אביב לא תחפש איזה משוגע בחו"ל כדי שיציל אותה.

אומרים שהפועל באר שבע לא נתנה משחק גדול מול הפועל תל אביב. צודקים. הפועל באר שבע לא נתנה משחק גדול, היא נתנה משחק ענק. ככה קבוצה גדולה לוקחת משחקים חשובים, וככה הפועל באר שבע שיחקה בבלומפילד: כמו קבוצה גדולה. אז אולי צירופי המסירות לא זרמו כמו שצריך, אבל לפעמים זה פחות חשוב במקרה של באר שבע. באר שבע שיחקה מול הפועל תל אביב כמו קבוצה רעה, כמו קבוצה שבאה לקחת את מה שמגיע לה, כמו הבריון החדש בשכונה. היא לא התנצלה, היא לא התכופפה, היא לא גמגמה, היא שרטה והרביצה. היא באה לקבוע עובדות בשטח. במבחן הזמן, הניצחון הענק של באר שבע בבלומפילד הוא שלב נוסף בשרשרת הניצחונות שמגדירים מחדש את האופי של המועדון. מה שהתחיל בנתניה בסיום העונה שעברה הגיע כעת לעיר הגדולה, לתל אביב. העיר שלא מפחידה יותר אף באר שבעי.

המשחק הנוצץ של המחזור הבא הוא חשוב בעיקר לאריק בנאדו. זאת אולי ההזדמנות האחרונה שלו להציל לעצמו את המשרה בעונה הבאה. כל ניצחון שיבוא אחרי המשחק הזה, או כל מומנטום שייווצר בשלבים מאוחרים יותר, יהיה רעש סרק של גארבג' טיים. אם בנאדו רוצה להוכיח לבוס שלו שמה שהוא רואה העונה לא מייצג את עבודתו, נותר לו עוד משחק אחד לכך.

בימים בהם העסקנים הלא מבריקים שמנהלים את הכדורגל שלנו, הן בהתאחדות, הן בקבוצות, והן בתקשורת, מנסים למנות מאמן נבחרת שיתאים לאגו שלהם, חשוב להתעכב על בנאדו. על בנאדו ועל בן שמעון. מדהים לגלות כיצד אנשים שמדי שבוע חותכים את מאמני מכבי חיפה והפועל תל אביב בטענה שהם לא מספיק מנוסים לאתגר הזה, משתעשעים ברעיון הכי מסוכן שהיה כאן: מינוי צוות צעיר לנבחרת ישראל. להציג רעיון כזה בעונה כזו זו אולי הדרך הכי מפגרת לקדם רעיון אידיוטי. לא פחות מאידיוטי. עצם הרעיון של צוות צעיר הוא מטופש. מה זה צוות צעיר? קונספט? תכנית עבודה? קו מנחה? צורת חשיבה? פעם היו מחפשים מאמנים טובים, היום מדברים על מאמנים במונחים של סיסמאות ריקות מתוכן. בישראל 2013, או יותר נכון 2014, תוכן הוא כבר מזמן פרסונה נון גרטה.

אם היו מדברים איתנו על בנאדו או בן שמעון, עוד ניתן היה להתייחס לזה ברצינות. אבל תראו מי כאן המועמדים לצוות הצעיר, אותם מנסים להריץ הגרועים בעסקנינו: אחד לא הצליח במכבי תל אביב, אחר כשל בבית"ר ירושלים. אחד לא אימן מעולם קבוצת בוגרים באופן רציני, ואחר לא מצליח אפילו לשנות את מ.ס אשדוד. אבי נמני גם אישר ב"יציע העיתונות" שמישהו גישש אצלו לגבי אימון הנבחרת. לאף אחד מאותם עיתונאים גיבורים שישב לצידו לא היה אומץ לתהות לגבי ההיסטוריה הקצרה והלא מחמיאה שלו כמאמן. שאלות כמו – למה לך להיכנס לקלחת הזו, אפילו המאמנים המעוטרים בישראל יצאו מהאפיזודה בנבחרת עם כתם, לא עלו. וכי איך יעלו, אם כמה ימים קודם לכן ישב על אותו כיסא מאיר איינשטיין ונזף בבוני גינזבורג על כך שהוא מסרב להצטרף לעדת הטיפשים שמוחה על שכרו של המאמן הלאומי?

במצבו של הכדורגל הישראלי, צריך לברך על כך שבעמדה הכי חשובה מאמן מתוגמל בצורה נאותה. במדינה שבה מאמני נוער מקבלים גרושים והורסים שחקנים, היה טוב לגלות (שוב – המסמכים האלה מרשם העמותות נחשפים מדי שנה, ושכרו של גוטמן הוא בכלל פחות לעומת קודמו) שלפחות את התפקיד המרכזי לא מזניחים. זה מה שמאמן לאומי מרוויח בכל מקום מתוקן. גוטמן יכול היה להרוויח שכר דומה בליגה אותה נטש כמנצח, וסביר להניח שרוב הגדולות היו רבות על שירותיו. איך נמשוך לכאן מאמנים שישנו את הכדורגל, אם לא נציע להם שכר מתאים. עצם הדיון הזה הוא עלבון לאינטלגנצייה. הבעיה שאת הרעל הזה הם מעבירים הלאה: לאוהדים.

מאיר איינשטיין הפך בשנה האחרונה לרון קופמן החדש. שדר אדיר, אגדת רדיו, מופת של שידורי אתלטיקה, פשוט מוכר את כל מה שהוא השיג בשביל עוד קצת פרסום ועוד קצת זמן מסך. אם גם מאיר איינשטיין הפך להיות כזה, אין זה פלא שרעיון כזה בכלל עולה על הפרק. ואפילו שגוטמן הוא עדיין המועמד המוביל להמשיך. באותה מידה, במקום צוות מאמנים צעיר, אפשר היה להגיד שאנחנו מחפשים צוות של מאמנות יפות. הנה לכם עוד קונספט ריק מתוכן – צוות אימון של נשים. ואם אפשר, יפות. ככה אפשר יהיה למנות את בר רפאלי או נינט טייב לתפקיד, ואולי אפילו את שתיהן כי כבר סגרנו שזה עובד יותר טוב בצמדים. לפחות בתחום המרכזי שבו נבחנים ככל הנראה המועמדים הצעירים שלנו, הן לא נופלות מהם: כוח בתקשורת.