4: ימי הביניים
התכונה הבולטת של יעקב שחר כמנהל כדורגל היא שהוא לא נותן לאמוציות לקבל החלטות במקומו. את הרגש הוא משאיר ליציע וכשהוא יורד משם, הכול הופך לביזנס. "זה עסק ועסק חייב להיות מוצלח", אמר השבוע לשחקנים באימון לפני שעבר למתקפה ואיים בפיטורים. אלא שאין מה להתבלבל. הכול אצלו מחושב. המתקפה. הביקורת. המילים. התזמון. הוא גם ידע היטב שתוך דקות הדברים שלו יפורסמו בכלי התקשורת וכן, זה בדיוק מה שהוא רוצה. כי מה שמבדיל את מכבי חיפה ממועדונים כאוטיים והיסטריים כמו מכבי תל אביב פרה עידן ג'ורדי קרויף או הפועל תל אביב בכל עידן שתבחרו הוא שבמצבי משבר יש מי ששם גוף, מרכז אליו את האש, מנסה לקחת אחריות ולא לגרום לעניינים להידרדר. שחר עשה, עושה ויעשה הרבה טעויות, אבל איכשהו תמיד מתקבל הרושם שגם הבלאגן אצלו מאורגן והמשבר תחת שליטה. הרי כדורגל זה עסק.
ושחר בהחלט הרגיש שהגיע הזמן לסטירה. ה-1:1 הביתי המביך עם רמת השרון והיכולת הדלה בהפסד לקרית שמונה נראו כמו התחלה של כדור שלג. המקום החמישי והפער העצום של 14 נקודות פער מהפסגה ו-10 מהמקום השני יצרו באזז תקשורתי שלילי. וכשבשיח הציבורי סביב הירוקים נעשה שימוש במונחים של קטסטרופה, מנהל ספורטיבי ואי מילוי הוראות טקטיות, שחר נכנס לתמונה. הוא שואג ובתקווה כולם משתתקים. אשתקד השאגה שלו התבטאה בפיטורי ראובן עטר והעונה האיומה קיבלה טוויסט. ומה הפעם? בינתיים רק השחקנים חוטפים. אחרי 14 מחזורים בעונה שעברה לחיפה הייתה נקודה אחת פחות לעומת העונה הנוכחית. ההבדל הוא שהמומנטום היה חיובי עם ארבעה ניצחונות רצופים. גם הפעם ההתערבות של הבעלים תוביל לשינוי?
הטיימינג - רגע לפני ינואר - לא מקרי. טיפוס כמו שחר לא יוותר גם בעונה כזו על גביע או כרטיס לאירופה, אבל במקביל הוא חושב רחוק יותר. הוא יודע שלבנות אפשר גם בזמן משבר. הנה כמה דוגמאות מהעבר הלא רחוק. לפני האליפות של אברהם גרנט ב-2001, הירוקים דשדשו. שבע שנים שחונות, מהן שלוש עונות נטולות עניין בשיפולי הצמרת. אלא שגם בתקופות השפל, נעשו פעולות חיוביות. קטן התבשל, בניון הגיע ובהמשך גם רפי כהן, קלשצ'נקו וז'וטאוטאס. כולם כבר היו שם תקופה לפני שהכול התחבר תחת גרנט. בין האליפות של רוני לוי ב-2006 לזו של אלישע לוי ב-2009, הירוקים סיימו פעמיים במקום החמישי ולא היוו ליריב למפלצת דומיננטית בדמות בית"ר ירושלים של גאידמק ששלטה בליגה. ובזמן הזה הניסיון שצברו קינן, כיאל, רפאלוב וארבייטמן היה חיוני לתהליך הפיכתם לשחקני מפתח ואלופים. המסקנה ברורה. קבוצה מצליחה לא בונים ביום אחד. וכישלון, גם חרוץ, הוא חלק בלתי נפרד מהבנייה.
גם מכבי חיפה הנוכחית נמצאת בשלב ביניים. כרגע היא לא מהווה יריב למכבי תל אביב, אבל בדיוק כרגע היא צריכה להתחיל להכין את עצמה ליום המהפך. להריץ את גוזלן, פלאח וצעירים אחרים, לוותר על שחקני רכש כושלים וזרים שלא תורמים, להביא שחקני רכש בכירים ולהתחיל לחבר אותם למועדון. אז נכון, שחר יתקשה להביא שחקן סטייל בניון ב-98' ואולי השוק הישראלי לא מפוצץ מציאות, אבל המחשבה על שמות שיכולים לגדול עם המועדון עד לרגע שבו יהיה חזק ובשל להתמודד מול המכונה הצהובה, שמות כמו עומר דמארי ובן שהר, היא מחשבה נכונה. והביצוע שלה צריך להיות מיידי. ועוד נקודה. היציאה מכל תקופת ביניים הייתה בזכות מאמן חדש. גרנט ואלישע לוי זכו בתואר בשנתם הראשונה בתפקיד. השאלה היא: מי ידריך את הירוקים בעונת האליפות הבאה?
התחזית לשבת: אשדוד היא קבוצת חוץ גרועה מאוד, אבל גם ניצחון עליה לא מבטיח יציאה מהמשבר. לפרטים: רב"ש.
שימו לב: ממוצע הספיגות של מכבי חיפה עד כה גבוה לעומת אשתקד. בין הסיבות: הנפילה התהומית ביכולת של אדין צוצאליץ' והאכזבה העצומה מאלעד גבאי. מאכזבי הסיבוב.
4: ימי הבראה
משה דמאיו בהחלט לקח את הזמן במינוי מאמן לבני יהודה. שלושה שבועות ליתר דיוק. הוא בחן באיטיות את השטח, גישש סביב מאמנים וחיכה שאולי יעקב אסייג יאושש את המצב ויקבל רעב לאימון. בשלושת השבועות הללו שום דבר לא השתנה. שלושה הפסדים וחמישה שערי חובה: כולם במחצית השנייה ושניים מהם ממש על הבאזר. אז דמאיו קרא לכמה מהשחקנים הבכירים שלו ועשה משאל. שאל מי הם רוצים שיאמן. ענו לו יוסי אבוקסיס. אז דמאיו שם את האגו בצד ולמרות שהקדנציה הקודמת של אבוקסיס בשכונה הסתיימה בטונים צורמים ולמרות שהמגעים עמדו כמה פעמים על סף פיצוץ, השניים הצליחו לשים את העבר מאחוריהם. ועכשיו הם צריכים להתעסק בהווה ובעתיד.
אבוקסיס הוביל את בני יהודה למקום השלישי בעונת 2011/12 ותתפלאו, מדובר בהישג הגדול ביותר של בני יהודה מאז האליפות של גיורא שפיגל ורמי לוי ב-1990 והסגנות כעבור שנתיים. גם אז הוא החליף את דרור קשטן, אבל קיבל קבוצה מוכנה ובנויה היטב. כמעט לא הייתה לו עבודה בנושא רכש. גלבאן, איבשקביצ'יוס, מנשה, מרינקוביץ' ושחקני הבית היו שם לפניו. למעשה, שחקן הרכש המשמעותי שאבקוסיס הביא היה אנדלובו. ותשפטו בעצמכם אם מדובר בהצלחה. בהיעדר אספקט הבנייה, אבוקסיס המוטיבטור הספיק כדי להותיר רושם על השחקנים ולהוביל אותם לשנה נהדרת בעונה בה הגדולות היו מרוסקות וקרית שמונה זכתה באליפות. הפעם הוא מקבל קבוצה שנבנתה רע, שצריכה חיזוק בכל עמדה, שחייבת להחליף לפחות עוד זר אחד. כך שאבוקסיס המוטיבטור חיוני, אבל אבוקסיס הבונה, הטקטיקן ומנהל המשחק יצטרכו לקפוץ מדרגה.
עדיין קשה להגדיר את אבוקסיס בתור מאמן. מצד אחד, הקבוצות שלו התקפיות. הפועל תל אביב כבשה ב-19 משחקים תחתיו אשתקד 25 שערים (1.36 למשחק) ובני יהודה סיימה עונה עם 53 כיבושים (1.43 למשחק). גם אחוזי ההצלחה (49 באדום, 53 בכתום) די דומים. מצד שני, אפשר לזהות בעיה של יציבות ותנודות חדות ביכולת. בני יהודה שלו פתחה בינוני עם ניצחון אחד בארבעת מחזורי הפתיחה ורצף שבעה משחקים ללא ניצחון בין המחזור השמיני ל-14 ורשמה פיניש מטורף בפלייאוף העליון. בהפועל תל אביב היה לו רצף שבעה משחקים ללא הפסד כולל 0:1 בדרבי, אבל גם ההידרדרות הגיעה מהר. בשלהי ינואר ותחילת פברואר האדומים חטפו 12:0 מבית"ר ירושלים, מכבי חיפה, מכבי נתניה ומכבי תל אביב לפני ש-1:1 ביתי עם קרית שמונה חרץ את גורלו.
זאת ועוד. שחקני הרכש שהביא לאדומים היו מביכים, ניהול המשחק בזמן משבר לקה בחסר ובגדול, הלחץ של מאמן ראשי במועדון בסדר גודל של הפועל תל אביב לא עשה לו טוב. אז איך הוא יתפקד בלחץ של תחתית ועם אוהדים שחלקם תומך בירידה? ימים יגידו. אבוקסיס מבין היטב שהגיע זמנו להשתחרר מהצל של אלי גוטמן ומתדמית העוזר. אז אפשר וצריך לפרגן לו על שלקח אתגר לא פשוט וגם ההתעקשות על חוזה לעונה נוספת, גם במחיר של ירידה ללאומית, היא לא עניין של מה בכך. אבל בסופו של דבר, החודשים הקרובים יהוו מבחן שיגדיר את המשך הקריירה שלו. אגב, גם המאמן הקודם שירד עם בני יהודה ליגה (והעלה אותה שנה לאחר מכן) הגיע לאחר פיטורים טראומתיים מקבוצה שיקרה לליבו. קריירת האימון שלו לא ממש התרוממה לאחר מכן. לאיש הזה קוראים אלי אוחנה. אבוקסיס מאחל לעצמו גורל אחר.
התחזית לשבת: למרות שמכבי תל אביב דורסת את הליגה בקלות מביכה, המשחק בבלומפילד יהיה הכי רחוק מקרב קצוות טיפוסי.
שימו לב: בני יהודה ניצחה את מכבי תל אביב לפחות פעם אחת בעונה בכל אחת משלוש העונות האחרונות.
2: ימות המשיח
מוראד אבו ענזה נכנס השבוע לספרי ההיסטוריה של הכדורגל הישראלי כשהפך לשחקן הראשון שסופג עונש הרחקה בשל פרסום ברשתות החברתיות. בערב יום שני פרסם באינסטגרם חלוץ בני לוד תמונה של עצמו חבול כתוצאה ממפגש עם שחקני מכבי נתניה והוסיף כיתוב: "חלים זטמה בן זונה בלי כבוד". באיגוד השופטים ראו, היו"ר לחץ, תובע ההתאחדות השתכנע ובית הדין גזר ארבעה משחקים בפועל. החלטה תקדימית? רק בישראל. אבו ענזה? אל תיפול רוחך, אתה בחברה טובה, גבר. הספורט העולמי מלא בדוגמאות של ספורטאים שנקנסו/הושעו/שוחררו בגלל פרסומים ברשתות החברתיות. הנה כמה מקרים מובילים.
קרלטון קול צחק על מהגרים ונקנס ב-20 אלף ליש"ט, ריאן באבל פרסם בטוויטר תמונה של הווארד ווב במדי מנצ'סטר יונייטד ונקנס גם הוא. הקופצת לגובה היווניה וולה פפחריסטו הושעתה מאולימפיאדת לונדון בגלל ציוץ גזעני, אמארה סטודמאייר נקנס בגלל תגובה בעלת אופי הומופובי לאוהד בטוויטר וזו רק רשימה חלקית. אפילו מאור בוזגלו נזרק מסגל סטנדרד ליאז' לאחר שחשף בפני מעריציו שאינו מתוכנן להרכב והעביר ביקורת מרומזת על מאמנו. כך שדייני ההתאחדות לכדורגל אמנם קבעו תקדים מקומי, אבל בעצם יישרו קו עם המציאות הטכנולוגית ומה שנהוג בכל מקום בעולם. עכשיו קשה שלא לתהות: מתי לעזאזל גם בעולם יתיישרו עם המציאות ויאשרו שימוש במצלמות טלוויזיה? תשובות אפשר לשלוח במייל לדניאל בר נתן וזיו אדלר.
