אחת הטענות המרכזיות של הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין היא שלמילה אין משמעות אחת בודדת. לכל מילה שימושים שונים בשפה, וכל שימוש יוצר משמעות מעט שונה. בין השימושים של אותה מילה יש קשר משפחתי - כזה שניתן לזהות אך ללא גורם יחיד משותף. במשפחת השימושים של המילה "טהור", השלט "בית"ר טהורה לעד", עם הקונוטציות שהוא מייצר, הוא ללא ספק הכבשה השחורה. אך מכיוון שהוא חלק מהמשפחה, ניתן ללמוד ממנו משהו כללי יותר על המילה. השימוש הגזעני במילה "טהור" מתאפשר מאחר שזו מילה המבקשת לחרוג מהעולם האמיתי, מבני אדם ממשיים עם תכונות מסוימות ומחשבות מסוימות. טוהר הוא אידיאל מופשט שלא ניתן למימוש מלא, לכן הוא חשוף לשימוש על ידי אידיאולוגיות המבקשות מבני האדם להתנתק מחייהם הממשיים, להתנתק מעצמם, עבור רעיון מופשט. לכן יכול להיות משהו יותר מדי טהור.
ברצלונה של חמש השנים האחרונות הפכה לתופעה העולמית שהיא בעיקר בזכות הרגעים הרבים בהם היא הציגה משהו טהור. כשחושבים על הסגנון של בארסה, חושבים על סגנון שמנותק ממגבלות אנושיות, כדורגל של מכונות מתוחכמות במיוחד. יותר ממסי, צ'אבי וכל אחד אחר, אנדרס אינייסטה הוא הגילום השלם ביותר של בארסה כקבוצה, הוא הסמל המובהק ביותר של המשהו הטהור. הטכניקה המושלמת שלו הופכת אותו לכדורגלן שנראה הכי פחות אנושי בעולם.
זו סיבה נוספת לכך שכותרות בסגנון "מסי וניימאר בארץ" היו מעצבנות כל כך במהלך ביקור בארסה. נכון, כל ביקור של סופרסטארים כאלה ייצור עניין, אבל בארסה הפכה לתופעה גדולה וסוחפת הרבה יותר מסיבה אחרת לגמרי, סיבה אסתטית, מחויבות לסגנון מסוים ורמת ביצוע מסוימת שלו. על הסגנון הזה אחראים קודם כל שחקני הקישור, יותר ממסי, ובטח יותר משחקן שעוד לא שיחק דקה רשמית בקבוצה.
לענייננו, הכותרות האלה חשובות כי הן מבהירות שאינייסטה לא נתפס בקהל הרחב כסופרסטאר. מה שמעלה את השאלה - למה, בעצם? מעטים יכחישו שמדובר באחד השחקנים הטובים בעולם בחמש השנים האחרונות, שחקן שגם אחראי לכמה מהרגעים הזכורים ביותר בשנים הללו. אין לו גינונים של כוכב? גם מסי לא בדיוק נראה ומתנהל כמו דיוויד בקהאם. הוא לא מבקיע מספיק שערים? גם זינאדין זידאן לא הרבה להבקיע וזה לא הפריע לאף אחד. לא, יש כאן משהו עמוק יותר, משהו שמעיד על האופי של אינייסטה כשחקן.
הסיבה שאינייסטה נתפס בציבור אחרת משחקנים כמו מסי, ניימאר, רונאלדו, זלאטן וכוכבים אחרים היא שחסר לו המימד האישי. סופרסטאר הוא שחקן שמסוגל לחרוג מהמערכת שהוא נמצא בה, להותיר חותם שהוא לחלוטין שלו ולא דומה לאף אחד אחר. אינייסטה הוא אנטי-אישי. הסגנון שלו מפעים דווקא ביכולת שלו להסיר ממנו כל מימד של אנושיות, להיראות כאילו דמות במשחק מחשב או רקדנית בלט מושלמת משחקת כדורגל. הוא מתמזג עם המערכת שהוא נמצא בה עד שלא ניתן להפריד בינו לבינה, הוא מחויב קודם כל לאסתטיקה של המשחק, בימים הטובים שלו הוא נראה טהור, אידיאל מופשט לחלוטין.
טהור מדי. ההתמזגות של אינייסטה עם המערכת והמחויבות שלו לאסתטיקה הופכות אותו לשחקן שזקוק לסיטואציות מאוד מסוימות כדי להצליח. הוא הברומטר של בארסה במובן הפאסיבי של המילה - הצגה שלו מעידה על כך שהמערכת עובדת, היא התוצאה ולא הסיבה. הוא לא השחקן שיחלץ את הקבוצה במשחק חוץ באוסאסונה עם דשא בינוני, קהל עוין ושומרים אגרסיביים כשהדרך היחידה להבקיע היא לדחוק כדור פנימה מתוך ערבוביה, הוא לא זה שיבקיע שער מכוער כשזה מה שהקבוצה צריכה.
בארסה לא זקוקה מאינייסטה להיות סופרסטאר, בשביל זה יש לה את מסי. לכן, השוואה מעניינת וחשובה יותר היא עם התאום התדמיתי שלו, החצי הראשון של צ'אבינייסטה. הדמיון בין השניים מאוד בולט וההחלטה שלהם להחליף מספרים בנבחרת תרמה למוטיב התאומים, אבל ההבדל ביניהם לא פחות חשוב. בעוד שאינייסטה הוא הגילום הטהור של המערכת, צ'אבי הוא המנהל שלה, בעל הבית. הוא זה שדואג לתפעול השוטף, המנהיג שמכיר את כל השחקנים על הניואנסים הייחודיים להם והחסרונות המאפיינים אותם.
אינייסטה מעדיף לקבל את הכדור תוך כדי התקפה שכבר זורמת, לא להיות זה שמתחיל את הזרימה. הוא מתחבר רק לצד הטהור של השחקנים שסביבו, לרגעים בהם גם הם מתפקדים כשחקנים מושלמים כמוהו. למזלו בבארסה לא חסרים רגעים כאלה. גם עבור מנהיגות נדרשת סוג של חריגה מהמערכת, לכן גם עבור התפקיד של צ'אבי אינייסטה טהור מדי. עד לשנה-שנתיים האחרונות הוא לא היה צריך להיות מנהיג, הוא פשוט היה צריך להיות אינייסטה, אבל מאז שהגיל החל לתת את אותותיו על צ'אבי, מצפים ממנו ליותר. מישהו אמור להיכנס לנעליים הענקיות של בעל הבית, אינייסטה הוא המועמד הטבעי ובוודאי המוכשר ביותר לכך, אבל האופי שלו שונה.
מאחר שאינייסטה הוא בכל זאת יצור אנושי, מדי פעם צצים מאפיינים שלא תואמים את הדימוי הטהור שלו. למשל - העובדה שהוא מקריח. ממש לא מתאים לאינייסטה להקריח, זה לא חלק מהדמות שלו. המחווה שלו לדני חארקה לאחר שער הניצחון בגמר המונדיאל (חשיפת חולצה עם כיתוב והקדשת השער לשחקן אספניול שמת) מורכבת יותר: מצד אחד קשה לחשוב על מחווה אנושית יותר, מצד שני זו אנושיות במובנה הגלובלי, של אהבת אדם שמתגברת על הקטנוניות האנושית היומיומית, כך שהיא בעיקר מחזקת את התדמית הטהורה של אינייסטה ומעניקה לה עומק שחורג מגבולות המגרש.
תופעה רלוונטית יותר לניתוח הזה היא הנטייה המיוחסת לו להופיע במעמדים גדולים ולהבקיע שערים חשובים. התדמית המעט מוגזמת הזו נוצרה בעיקר בזכות שניים מהשערים החשובים בשנים האחרונות - השוויון בזמן הפציעות מול צ'לסי ב-2009 באותו משחק הזוי בסטמפורד ברידג' ושער הניצחון בגמר המונדיאל מול הולנד בדקה ה-116. ההתעלות ברגעים האלה, בתוך מצבים של בלגאן ובסיטואציה בה כמעט כולם כבר התייאשו, נראית מנוגדת לאופי שהוצג עד כה של שחקן שמחויב לאסתטיקה וזקוק למערכת מתפקדת.
אך מבט נוסף בשני השערים עוזר ליצור את הקישור ולהוסיף נופך חדש לדמותו של אינייסטה. יש דמיון רב בין שני השערים. שניהם החלו מכדור תועה שהגיע לשחקן, פעם מסי ופעם פברגאס, שמצא את עצמו מול שלושה שחקנים. בשני המקרים, הפעולה החשובה ביותר שביצע אינייסטה הייתה לפתוח להם זווית מסירה כדי לקבל כדור למצב בעיטה נוח. פעולה זו של פתיחת הזווית היא אותה פעולה שהוא היה עושה גם בדקה השמינית של משחק ליגה סתמי. היא מעידה על האמון של אינייסטה במערכת, בחוקים הקבועים של כדורגל נכון שהיא השרישה, גם ברגעים הכי מבולגנים. בשני המקרים, הבלגאן מסביב אפשר לפתיחת הזווית שלו להיות קריטית, לפנות אותו למצב הבקעה. האמון של אינייסטה במערכת אפשר גם למסי ופברגאס להאמין בה ולבצע את תפקידם - למסור את הפס הנוסף לשחקן שנמצא במצב טוב יותר.
וכך אינייסטה הוא לא רק הגילום הטהור ביותר של המערכת שמאפשרת את ברצלונה ונבחרת ספרד, הוא גם מייצג את האמון המוחלט ביותר במערכת הזאת, אמון שבלעדיו לא בטוח שהמערכת הייתה יכולה להיות יעילה כל כך. אולי זה התפקיד שלו בתוך השילוש הקדוש של בארסה: מסי מביא את איכויות הכוכב שמסוגל לשנות משחקים גם בימים שהמערכת לא עובדת, צ'אבי הוא המנהל שדואג לתפעול השוטף של המערכת, אינייסטה דואג לאמון המוחלט במערכת ומאפשר לאמון הזה לחלחל לכל השחקנים.
אין צורך להתעלם מכך שהבעיטה של אינייסטה בשני המקרים הייתה חדה במיוחד, בטח עבורו, ושלא היה ספק שהוא מודע לגודל המעמד ומתרגש ממנו. אלה בהחלט היו שני רגעים של התעלות במעמדים החשובים ביותר שיש, רגעים המעידים על תכונה שמאפיינת ספורטאים גדולים במיוחד. הבעיה היא שהרגעים האלה מנותקים מדמותו הקבועה של אינייסטה, מהשחקן הטכני והמופנם שמקדש את היפה והזורם. בארסה נקלעה ללא מעט מצבים קשים בשנתיים האחרונות, קשה לומר שאינייסטה היה שם כדי להציל אותה.
לקראת העונה הקרובה, שאלת מפתח עבור העתיד הקרוב של בארסה היא אם אינייסטה עדיין מסוגל להשתנות ולהפוך למנהיג הבא במרכז השדה. התובנה שצ'אבי הוא כבר לא השחקן מלפני חמש שנים, שמרכז השדה הקטלוני הוא עדיין הטכני בעולם אך יתקשה לשחזר את הדומיננטיות בקנה מידה היסטורי שהייתה לו בשנים של גווארדיולה, חלחלה לכל שכבות המערכת. בזמן שבקבוצה מנסים לחזק את המערכים האחרים ולבנות סגל מאוזן יותר, אינייסטה משמש כתקווה המרכזית לשימור הדומיננטיות של מרכז השדה והסגנון המוכר. לשם כך הוא יצטרך להתלכלך קצת, להיות טהור פחות ואנושי יותר, ליזום יותר בעצמו גם על חשבון שטף המשחק, להתחבר לאותה גישה שהוא גילה בעצמו בשני השערים הגדולים גם במשחקי ליגה מעצבנים ובימים פחות טובים. זה לא מאוחר מדי, צ'אבי עצמו ביצע סוויץ' דומה בגיל דומה (אינייסטה בן 29 כרגע) ועמדת עושה המשחק נחשבת לכזו שדורשת זמן רב להתאקלמות ורק לקראת גיל 30 לומדים לשלוט בה באמת.
* הכותב הוא בעל תואר שני בפסיכולוגיה קלינית