שלוש קבוצות כבר הבטיחו את מקומן בגמר האזורי, שלוש קבוצות שמייצגות תפישות עולם וסגנונות שונים לחלוטין. הגורם המשותף המרכזי ביניהן הוא שמדובר בשלוש מהקבוצות היחידות בפלייאוף הזה שלא סבלו מפציעה משמעותית של אחד משני השחקנים הכי טובים בקבוצה. אין דרך להתחמק מזה - בפלייאוף 2013, קשה מאוד לדבר על כדורסל בלי להיות מצוידים בלקסיקון רפואי. גם כאשר אין פציעות גדולות יש לא מעט שחקנים ותיקים שהגוף שלהם קורס בפלייאוף (ג'ייסון קיד, למשל) ולא מעט פציעות קטנות שעדיין יכולות לעשות את ההבדל (דווין וויד, למשל).
אל דאגה, זה לא הולך להיות עוד טור שמקונן על המצב, עשו את זה קודם, לפניי, והציעו מספיק פתרונות מעניינים. המטרה הפעם היא לנסות להבין טוב יותר את האופן שבו הקבוצות החזקות ב-NBA בנויות דווקא דרך הסיטואציה בה הן מאבדות שחקן מפתח - איך זה משפיע ולמה על קבוצות שונות זה השפיע באופן שונה.
קודם כל, חשוב להבהיר את המובן מאליו שלא היה כל כך מובן מאליו לפני חודש - כאשר קבוצה מאבדת את אחד הכוכבים שלה היא נהיית פחות טובה באופן משמעותי. יותר מדי תיאוריות יואינג - קבוצה משחקת טוב יותר כשהכוכב שלה נעדר - נלקחו יותר מדי ברצינות והופרכו בפלייאוף הזה: לבוסטון לא עדיף בלי רונדו, הלייקרס לא התחילו לשחק נכון בלי קובי ולדוראנט לא נוח יותר בלי ווסטברוק. כלפי כל אחד מהשלושה האלה יש ביקורת על סגנון משחק דומיננטי מדי שלא מאפשר לשחקנים אחרים בקבוצה לבוא לידי ביטוי, לכן הייתה תקווה שבלעדיהם שחקנים אחרים יוציאו מעצמם יותר. בפועל, זה כמעט לא קרה. יש לכך שלוש סיבות מרכזיות.
הראשונה היא שהתקווה הזאת קצת רומנטית מדי. אנו רואים קבוצה כמו סן אנטוניו ומקווים שגם קבוצות אחרות יכולות לשחק כדורסל קבוצתי כזה, אם רק יעשו את הסוויץ' ויפסיקו לתת את כל הכדורים לכוכבים. בפועל, הכישרון הדרוש כדי לפתח סגנון קבוצתי שיעבוד בשלבים המתקדמים של הפלייאוף, מול הגנות חזקות במיוחד שלומדות את היריבות שלהן תוך כדי סדרה, הוא נדיר במיוחד. הרבה יותר קל והגיוני לבנות קבוצה התקפית מצליחה סביב שחקנים שמסוגלים ליצור את המצבים לעצמם ולאחרים. בוסטון הדגימה זאת בצורה הטובה ביותר - המשחק הקבוצתי שעבד בעונה הרגילה לאחר הפציעה של רונדו לא היה רלוונטי בסדרה מול הניקס בה התקפת הסלטיקס הייתה מזעזעת.
התקפה שמבוססת על משחק מסירות, תנועה ללא כדור, תרגילים מורכבים ואלתורים זקוקה להרבה מאוד החלטות נכונות וביצועים מדויקים בכל התקפה, כל פספוס יכול להוביל לאיבוד כדור או לאיבוד המומנטום של ההתקפה. קשה מאוד למצוא מספיק שחקנים שיכולים להיות יעילים מספיק בסגנון הזה מול ההגנות הטובות בעולם, ובדרך כלל אלה שכן לא מספיק טובים בתחומים אחרים כמו קליעה והגנה. אפילו סן אנטוניו לא הצליחה להתמודד עם ההתאמות ההגנתיות של OKC במהלך הסדרה בשנה שעברה, אז מה ניתן לצפות מקבוצה שמשתמשת בסגנון הזה כאלתור בעקבות פציעה?
הסיבה השנייה לקושי להתמודד עם הפציעות היא שרוב הקבוצות לא בנויות לכך. מבחינה מקצועית, ובהמשך לטיעון הקודם, קבוצות מעדיפות להתבסס על שחקן-שניים שיוצרים את המצבים לעצמם ולאחרים וכך יכולים למלא את שאר הסגל בשחקנים יחסית מוגבלים. אבל זה לא הסבר מספק, מאחר שבכל קבוצה יש שחקנים עם יכולות מגוונות שלמדו להגביל את עצמם כדי להצליח ב-NBA ואמורים להיות מסוגלים לשנות פאזה בשעת צורך. תאבו ספולושה, למשל, היה פעם שחקן התקפי מגוון הרבה יותר, אבל לאחר הפציעה של ווסטברוק הוא לא הצליח לתרום שום דבר להתקפה של הת'אנדר.
כאן נכנס ההסבר הפסיכולוגי - מה שקבוצות ושחקנים ב-NBA לא בנויים לעשות זה להשתנות מרגע לרגע. החשיבה שם היא תמיד לטווח ארוך. למשך שנה שלמה קבוצה משחקת בסגנון מסוים עם תרגילים מסוימים וכל שחקן משחק תפקיד מסוים והם ממשיכים כך גם אם זה לא עובד שבועות שלמים. המטרה היא להגיע למצב שפעולות מתבצעות על אוטומט, רק כך ניתן להגיע לרמת הביצוע שהופכת קבוצה לקונטנדרית. המחיר הוא שהקבוצות האלה לא בנויות להגיב לתקלות מהסוג של פציעה משמעותית. אבל זה מחיר סביר, מאחר ואם פציעה כזאת מתרחשת הסיכוי לאליפות גם ככה הופך לאפסי. הרי תמיד יהיו כמה קבוצות שיישארו בריאות וישחקו טוב בפלייאוף, כך שמה שקבוצות מפסידות זה את היכולת להיראות טוב ולתת פייט בזמן שמעשית הן איבדו את הסיכוי לאליפות. אז האוהדים ירטנו על חוסר היכולת לבצע התאמות ועל כך שהמאמן לא שווה כלום, לא נורא.
זו גם הסיבה לכך שקבוצות ששחקן המפתח שלהן היה פצוע כל העונה נראו הרבה יותר טוב בפלייאוף מאלה שאיבדו שחקן רגע לפני או במהלך הפוסט סיזן. לשיקגו, למשל, הייתה שנה שלמה להתכונן לפלייאוף ללא דרק רוז והשחקנים כבר התרגלו לקחת על עצמם יותר מהעול ההתקפי ונזכרו שפעם הם היו מסוגלים לעשות את זה. המקרה של אינדיאנה גבולי, מאחר שדני גריינג'ר לא היה כוכב בקנה מידה כזה, אבל הוא כן היה הסקורר המוביל ובלעדיו השאר לקחו על עצמם יותר. כמובן, לשתי הקבוצות עזרה הגנת הברזל והשליטה בריבאונד, אלה שתי הסיבות המרכזיות לכך שיש להן מקום בין שמונה הגדולות בליגה.
הסיבה השלישית היא, לטעמי, החשובה ביותר והמדוברת פחות - המעמסה הפיזית הנדרשת משאר השחקנים לאחר פציעה של אחד מכוכבי הקבוצה. אחת הטעויות הגדולות ביותר היא האמונה ששחקן של 20 דקות ו-10 זריקות למשחק ב-50 אחוזים מהשדה יכול, במידת הצורך, לשחק 40 דקות, לקחת 20 זריקות ולשמור על האחוזים הגבוהים. עבור הרוב המכריע של השחקנים זה לא עובד ככה, בעיקר אם לאורך העונה הם התרגלו לכמות מסוימת של דקות וזריקות ולחלוקת כוחות הנובעת ממנה. לכן שחקן כמו ג'ימי באטלר, שמסוגל לשחק 48 דקות למשחק ולא רואים את ההשפעה עליו, הוא נכס במצבי חירום.
השחקן שאצלו זה בלט במיוחד הפעם היה קווין דוראנט. אפשר לדבר על כך שהוא לא עמד בלחץ מול ממפיס, אבל נראה לי הרבה יותר הגיוני שהוא פשוט לא עמד בעומס, הוא הגיע לקצה גבול היכולת, למעמסה שמעבר לה הוא כבר לא הסקורר היעיל בעולם. כך, אחרי שני משחקים כמעט מושלמים, היו לו שני משחקים בהם הוא תפקד עד שלב מסוים ואחד בו הוא כבר לא פגע בכלל. אצל הלייקרס, העומס שהכריע את קובי בריאנט בניסיון להעפיל לפלייאוף פגע גם בשאר השחקנים. סטיב בלייק שלקח על עצמו המון במשחקים שנותרו לפני הפלייאוף לא תפקד בפלייאוף עד שנפצע בעצמו, אחרים נפצעו או נפלו מהרגליים. יש גבול למה שניתן לצפות לו מיצורים אנושיים.
למרות הכול, הייתה קבוצה אחת שכן הצליחה אחרי פציעה משמעותית - גולדן סטייט. הווריירס היו אמורים לעוף בסיבוב הראשון בסגל מלא, אבל הם עברו את דנבר למרות הפציעה של דיוויד לי ונתנו פייט יפה לספרס. איך ניתן להסביר את זה? אפשרות אחת היא שפשוט מדובר בקבוצה הרבה יותר טובה ממה שחשבנו ושעם לי אולי הם היו עוברים שלב נוסף. הרי סטפן קרי התברר כסופרסטאר ענק, קליי תומפסון הפך לשוטינג גארד מוביל בליגה, האריסון בארנס קפץ בשלוש דרגות מהעונה הרגילה והקהל באוקלנד שווה כמה נקודות בכל משחק.
אבל בואו נניח שזה לא המצב ושגולדן סטייט הצליחה לא פחות מאשר הייתה מצליחה עם לי. זה קרה למרות שהיה ברור שמשחק ההתקפה של הקבוצה נפגע באופן משמעותי לאחר שנלקחה ממנו האופציה הראשונה - הפיק נ' רול בין קרי ללי. איך, בכל זאת, מדובר באחת מקבוצות ההתקפה הטובות בפלייאוף? התשובה, בשתי מילים - סטפן קרי. היכולת שלו לקלוע באחוזים גבוהים ממצבים שעבור שחקנים אחרים הם בלתי אפשריים שינו לחלוטין את האופן בו הגנות מתארגנות נגד הווריירס. כך להתקפה היו כלים מוגבלים, אבל גם ההגנה הגבילה את עצמה במקומות אחרים כדי לשמור על קרי. לכן יהיה מעניין מאוד לראות אותם בפלייאוף בשנה הבאה, כאשר היכולת של קרי ליצור זריקה מכלום תחזור להיות האופציה ההתקפית השנייה או השלישית שלהם. זה, כמובן, בתקווה שבשנה הבאה כולם יהיו כשירים.
