1. התחושה הכללית בשלולית המקומית, ערב המחזור האחרון של הבית העליון, הייתה שמשהו מעניין עומד לקרות בדרבי שצפוי לנו ברבע גמר הפלייאוף. האם הניצחון המשכנע של מכבי תל אביב על נתניה בתוספת ההפסד הביתי של הפועל תל אביב לשישיית המופלאים של דן שמיר בחולון מסמן אחרת?
חרף המוגבלויות המוכרות של מכבי תל אביב, אין ולא יכול להיות ספק באשר לעליונות המקצועית שלה מול הסגל של העולה החדשה. יתרון אבסולוטי ראשון מגיע מעמדת הסמול פורווארד. בניגוד ליריבות קודמות שהצליחו לזרוק לכיוונו הכללי של דווין סמית' מפלצות אתלטיות דוגמת קורטני פלס או סקוטי הופסון, אין לאדומים שום יכולת לתת מענה בעמדה 3. היכולת של מתן נאור להיכנס מתחת לעורו של העוגן הצהוב, להימנע מבעיית עבירות מוקדמת ולהכריח את יריבו להוריד את הכדור לרצפה (רצוי ליותר מכדרור אחד) הוא הכרחי כדי להישאר בעניינים.
יתרון אבסולוטי שני מגיע מעמדת השוטינג גארד. ליתר דיוק, מעמדת השוטר. למרות סדרת ההפסדים האחרונה של מכבי ובתוך התחושה הכללית שהצהובים משחקים כדורסל מתוסכל ומפוחד, עושה רושם שעל דיוויד לוגאן זה לא ממש משפיע. פלייאוף מנצחים בפנים, כך גורסת הקלישאה. אבל פלייאוף מנצחים גם עם זריקות גדולות. למכבי יש מי שירים את הזריקה הגדולה מבחוץ. לא בטוח שיש אחד כזה להפועל.
בניית התדמיות הנהוגה במחוזותינו הצמידה לדיוויד בלאט תדמית של מקצוען קר רוח. מאמן של שחקנים. וג'נטלמן אנגלוסקסי. ארז אדלשטיין, מהצד השני, זכה בשלולית ומחוצה לה לתדמית של מאמן נוירוטי, אמוציונלי. אחד שיכול לאבד שליטה בכל רגע נתון. לגבי המאמן הצהוב, כבר ברור לכל שאפשר לייחס לו כל תכונה זולת קור רוח. והוא בטח ובטח לא מאמן של שחקנים. אדלשטיין, לעומתו, נראה רגוע ובשליטה. אחד שמצליח להגיע לשחקנים שלו. קור הרוח של שני האנשים על הקווים והיכולת להנחיל ביטחון לשחקניהם בסיטואציות שונות אשר לבטח יתפתחו לנו, בהחלט עשויים להוות גורם משמעותי בסדרה.
2. מכבי חיפה סיימה את העונה הרגילה במקום השני. בהחלט הישג בלתי מבוטל, שמעיד יותר על הגודל והכישרון של הירוקים מאשר על רמת המוכנות, הקבוצתיות והאימון שלהם. לשחקנים של גרינברג יש יכולת התפוצצות מרשימה, שבאה לידי ביטוי בניצחון אתמול על אילת (שהזכיר מאוד את הניצחון המוקדם השנה על מכבי ראשון לציון) ושיכולה לחפות על בינוניות או אפרוריות משך דקות ארוכות. מכבי חיפה היא היריבה שאף קבוצת ליגה לא אוהבת לפגוש. לא נוח לשחק מולה. הגודל מזכיר קבוצות מליגות אחרות ורף הכישרון הגבוה שמציב השילוש מקל-סטול-דונטה סמית' מפחיד ומאיים.
ועכשיו גליל גלבוע. שלומי ברכה, בשיר ישן ובלתי מוכר של משינה, כתב ש"המנצח בכה כל היום". לשיר, אגב, קוראים המתאגרף. כשהאפשרות מצד אחד היא לפגוש את מכבי ראשון המוכה והחסרה (הניצחון על הפועל ירושלים נחשב?) ומהצד השני לפגוש קבוצה עמוקה ומסוכנת כמו זו של ליאור ליובין (ההפסד מול מכבי אשדוד נחשב?), נמתין ונראה אם המנצחת מאמש תבכה או תצחק.
3. ארבע קבוצות קיימות בליגה החליפו הנהלות העונה. וזה לא עשה לאף אחת מהן טוב. הפועל ירושלים עברה (זמנית?) מעידן דני קליין לחלופה אחרת. והוכיחה שאפשר ללכת מדחי לדח'לה. נעזוב לרגע את מכלול ההיבטים השיווקיים, ניהוליים, כספיים וכיו"ב. לפחות מהבחינה המקצועית הטהורה, עונת 2012/13 היא עוד חוליה בשרשרת העונות הרעות של הקבוצה מעיר הבירה. נכון לעכשיו, יש לנו כישלון מהדהד באירופה, הדחה מוקדמת בגביע ומיקום 5 בליגה. אליצור אשקלון לא הצליחה לשרוד את תום עידן יוסי דהאן וירדה ליגה.
שתי קבוצות נוספות עברו מהפכים בצל הנחתות פוליטיות. מכבי ראשון לציון החליפה יו"ר במהלך העונה, חרף הצלחות מקצועיות בולטות בשנים האחרונות. נכון לעכשיו זה הסתיים בעונה מאכזבת ובלתי מוצלחת. ומכבי אשדוד, סגנית האלופה היוצאת, החליפה את כל הנהלת הקבוצה בסיומה של עונת המשחקים הקודמת. על פי תגובות עלומות (נניח) של גורמים עלומים (נניח) שם, הרי ש"צריך להבין שההצלחה שייכת לכולם ולא רק לבן אדם אחד או שניים". ומשם ההצדקה שניתנה להחלפת ההנהלה המצליחה באחרים. ואכן בוצעה ההחלפה. וסגנית האלופה מצאה עצמה סגנית. לסגנית של היורדת. דומה שהבעיה נפתרה: אין הצלחה, אז היא כבר לא שייכת רק לאדם אחד או שניים. רק מעניין למי שייך הכישלון.