1. הפסדה של מכבי תל אביב להפועל אילת, רק לפני כמה ימים, שלח אותנו לחפש את היתרונות היחסיים שיש לצהובים על פני היריבה מהדרום. הפסדה הביתי של האלופה אמש (חמישי) להפועל ירושלים (84:82), כך נדמה, שולח אותנו לבדוק עד כמה היתרון של היריבות על פני הצהובים משמעותי בחלק מהעמדות. כפרשן טלויזיה, חזר וטען ארז אדלשטיין שזרים רבים מתקדמים מקצועית דווקא בארץ הקודש. ג'וש דאנקן הוא דוגמה מצוינת לצדקתו של ארז האדום. אחרי קריירה טובה באוניברסיטת קסבייר באוהיו (למרות ששימש לרוב כשחקן שישי), דרך עונה אבודה בצרפת (בשל פציעה לא פשוטה) ועובר בעונה פושרת כשחקן ספסל בבלגיה, מפגין דאנקן שיפור עקבי בכל אחת משלושת העונות שלו כאן. מעבר לטכניקה המצוינת עם הגב לסל, ליד האבסולוטית לשלוש ולמבנה הגוף שמגיע כבילט אין, מפגין הבחור מסינסינטי התקדמות שיטתית בנושאים שהיוו נקודת תורפה בשלבים המוקדמים בקריירה שלו: התמודדות מול מצבים של שמירות כפולות, קריאת מצבים בהתקפה, הגנת אחד על אחד, ריבאונד, והשנה אף שיפור מפתיע בפרמטרים של תנועתיות. החתמתו של סמארדו סמואלס המוכשר כגבוה לצידו מאפשרת לירושלים להציג את הקו הקדמי המוכשר והטכני ביותר שיש לליגת העל להציע. התקפית. ולא שכחנו את אלישי כדיר.
ולמכבי יש את שון ג'יימס. ובמצב הבטחון הנוכחי של ליאור אליהו, זה כל מה שיש לה בקו הקדמי. ואתמול גם את זה לא. סמואלס מעולם לא נחשב שחקן הגנה איכותי מספיק. אבל שילוב של כוח וטכניקה מצידו אל מול החד ממדיות של ג'יימס בהתקפה, אפשרה לירושלים לנטרל את היתרון היחסי שבדרך כלל משאיר את הקבוצה של בלאט עם הראש, איכשהו, מעל המים. ולא שחבריו של ג'יימס עשו מאמצים מיוחדים כדי לסייע לו להיכנס למשחק. 0 זריקות עונשין של מכבי במחצית הראשונה (לא של ג'יימס. של כולם) במשחק בית לבטח מהווים איזשהו ציון דרך (מביש) בהיסטוריה של האימפריה הצהובה. נראה אף שאחוזי הקליעה המשוגעים של מכבי מבחוץ בפתיחת המשחק שימשו עבורה כחרב פיפיות. באיזשהו שלב הכדורים הפסיקו לצלול לסל, אבל השחקנים של בלאט המשיכו ליידות מבחוץ. אולי כי גם הם מבינים שאין שם יותר מדי אופציות אחרות. אולי כי משחק ההתקפה המסודר של מכבי שבלוני, לחוץ ולא נראה מתואם.
אפשר לסכם ולומר שמכבי תל אביב מוצאת עצמה העונה, באופן די מדהים, כשהיא נחותה בעמדות מסוימות אל מול מי מיריבותיה. אבל הדבר המדהים באמת הוא לא זה. מכבי תל אביב הפסידה השבוע פעמיים. פעם אחת לקבוצה בינונית ששיחקה בינוני. בפעם השניה לקבוצה מפורקת לחתיכות, שהציגה גם היא משחק בואו נהיה עדינים במיוחד בינוני. מסתבר שלא צריכים להיות מוכשרים במיוחד, לתפוס יום מיוחד, להיות מאומנים במיוחד או אפילו להציג תלכיד קבוצתי מחובר ומיוחד על מנת לנצח את מכבי של השנה. אפילו בנוקיה. צריך פשוט לבוא ולהבין שמשחקים נגד קבוצת ליגה טובה. ולא הרבה יותר מזה.
2. מאמנים ציוניים מציגים לרוב יכולת מרשימה להחמיא לפעולות רעות אך מוצלחות ולבקר ללא הסס פעולות איכותיות שמסתיימות, מעשה שטן, באי הצלחה. אנחנו הפעם ננהג אחרת. עם כל הכבוד לנצחון של ירושלים בנוקיה, ויש הרבה כבוד, אין בכך כדי לשנות ולו במעט את הצורך להתייחס לברדק ששורר שם. קצב האירועים בקבוצה של עיר הבירה מרשים הרבה הרבה יותר מהקצב הצולע של משחק ההתקפה שלה. פעם אחת חיכוך של שרון דרוקר עם טפירו. לאחר מכן חיכוך של דרוקר עם קרייג סמית' ושמועות על בעיות שלו מול ג'ייקוב פולן. אחר כך תקרית של המאמן עם קורטני פלס. ועכשיו הפיטורין של עוזר המאמן שי סגלוביץ'. הסבר רשמי איננו מוכר לי, אך רינונים עקביים מדברים על "חוסר רצון" של המאמן אל מול "התנהלותו" של עוזר המאמן הצעיר בענייני נאמנות וקשר עם תקשורת. כך, לפחות, לפי הרינונים הבלתי מאושרים. יש בשלולית המקומית, אגב, לא מעט שלא מפספסים את האירוניה שבטענותיו (הלכאוריות, כן?) של המאמן הספציפי הזה דווקא בעניינים הללו. למי שלא מוצא את ההקשר, שיחפש ציטוטים ישנים של פיני גרשון על הקואץ' של ירושלים, מהתקופה המשותפת שלהם במכבי.
אנחנו לא באמת יודעים מה הולך שם במלחה. אבל אנחנו כן יודעים לחבר קו לקו ולמצוא מכנה משותף. יש שמות שמתחלפים בכל נושא החיכוכים, ושם אחד שנשאר שם תמיד. יכול להיות שהבעיה איננה דווקא עם הבחורים או עוזר המאמן? בכל מקרה, הבעיות של ירושלים אינן מסתכמות רק בחוסר יכולתו של דרוקר להתמודד עם האנשים שהוא הביא בעצמו. הבלאגן הניהולי, המלחמות (שאיש מחוץ לירושלים לא באמת יכול להבין) בין דני אחד לבין דני אחר, חוסר הוודאות לגבי סוגיות הבעלות והכסף כל אלה בעיקר מייאשים.
כתבנו לפני מספר ימים טור בנושא איגוד הכדורסל. טענו שם שהמוסד הזה צריך פריש מיש, כלומר הריסה והתחלה מחדש. כתבנו שהבעיה איננה רק היו"ר. ושמה שהאיגוד באמת צריך זה דחפור. ולמי שלא הבין, נכתוב זאת באותיות קידוש לבנה. איגוד הכדורסל צריך למנות ליו"ר את צביקה שרף. נראה שתאוריות כאוס שונות מתאימות גם להפועל ירושלים. גם שם נראה שצריך איזשהו אתחול מחדש. ושם ההסטוריה הרי מוכיחה שאפילו הדחפור לא עזר.
3. רצינו לנתח, לצורך הנקודה השלישית, את משחקיהן של הפועל תל אביב והפועל גליל גלבוע נגד אשקלון והרצליה, בהתאמה. מאחר שלא הופיעה שם יריבה, נוותר על התענוג. עושה רושם שאנחנו בדרך לשלוש סדרות פלייאוף מעניינות. הדרבי התל אביבי, השניה בטבלה מול גליל ונתניה-ירושלים. ההבדלים האיכותיים בין הקבוצות להן יתרון ביתיות לבין אלה הנחותות מהן בטבלה מעולם לא נראו, לפחות כרגע, מצומצמים כל כך. בכל מקרה, אפשר להצביע כבר עכשיו על ניצחון ראשון של אלו שהביאו לביטולו של הפיינל פור המקומי. הקבוצה שתסיים שלישית השנה תקבל את מכבי ראשון לציון. והיא אמורה לעבור אותה בקלות. בעונה של פיינל פור וכשאין שום הבדל בין המקום השני לבין השלישי בהתמודדות בחצי הגמר, יכול מאוד להיות שהיינו חוזים ביום ראשון הקרוב במשחק בו גם אילת וגם חיפה מעדיפות דווקא להפסיד. סדרות החצי גמר ויתרון הביתיות שהן מייצרות משנות את התמונה. ולטובה.