פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        לאן נעלם היתרון של מכבי ת"א?

        ההפסד באילת הוכיח פעם נוספת שלצהובים חסר גו-טו-גאי, ששון ג'יימס לא מספיק לבדו מתחת לסל ושדיוויד בלאט העלים את ליאור אליהו ומורן רוט. שי האוזמן מסכם מחזור ומתרשם מהכישרון של שון דאוסן

        דיוויד בלאט מאמן מכבי תל אביב (ברני ארדוב)
        במצב הביטחון הנוכחי שלו, הספסל של בלאט לא ממש עוזר (צילום: ברני ארדוב)

        1. צודקים אנשי מכבי תל אביב כשהם אומרים שהם לא ייחסו חשיבות מיוחדת למשחק הליגה אמש באילת. או אולי נגיד – צודקים באופן יחסי. הם הרי הבטיחו מזמן את המקום הראשון בליגה. והם הרי השביתו לצרכי מנוחה את דווין סמית'. עד כאן הכול נכון. אבל אל תאמינו להם כשהם אומרים שלא היה זה אלא משחק אימון עבורם.

        או שהם לא באמת מוטרדים מההפסד. מכבי תל אביב מפסידה משחקים כאלה כמעט בכל עונה. אבל העונה הזאת היא לא עוד עונה ומכבי תל אביב הזאת היא לא באמת מכבי תל אביב. כך יוצא שמול יריבה נחמדה (אבל לא הרבה יותר מזה) כמו הפועל אילת, צריכים אנשי מכבי לגרד בפדחתם ולנסות לחשוב היכן היתרונות היחסיים של האלופה ובמיוחד אותם יתרונות יחסיים מסורתיים ומוכרים מכל עונה אחרת.

        קודם כל הספסל. יריבות אשר יורדות מנוצחות מול מכבי משננות את המנטרה הקבועה לעניין העומק הבלתי נגמר של הצהובים. זה קורה גם השנה, אבל בעיקר מתוך רפלקס קבוע שהושרש משך שנים. האם הספסל של מכבי, במצב הביטחון הנוכחי שלו, באמת מעניק עדיפות בלתי נגמרת על ספסל אילתי של ג'רום טילמן, אפיק נסים וטוני יאנגר? לא בטוח. לפחות אתמול, זה נגמר ב 29-17 בנקודות ו- 35-17 במדד. למחליפים של קטש. אחר כך לשאלת הגו-טו-גאי. להפועל אילת יש את סקוטי הופסון ואפיק נסים, להם אפשר לתת את הכדור בסופו של מהלך (או משחק) כדי לתת גול באחד על אחד. אתמול, להופעה חד פעמית, היה גם את אבי בן שימול. למכבי, ביום שבו ריקי היקמן לא מתחפש לשחקן טופ יורוליג, אין.

        אז מצד אחד מריצים תרגילי פיק אנד רול ובידודים לשחקני מטרה כמו נסים והופסון. ומצד שני מריצים תרגילי שוטרס פליי (חסימות לקלעי) עבור לוגן ומקווים לטוב. או שמזיזים את הכדור מצד לצד ומקווים לטוב. וחוששים מרע. ובסוף, לכבוד ל"ג בעומר, הקרשים. מכבי תל אביב מציגה את שון ג'יימס. וזה לא הספיק אתמול אפילו מול קבוצה מול אילת, לה רק ביג מן אחד שעובר מלמעלה את השני מטר. אתמול זה נגמר ב-15 ריבאונדים ההתקפה למקומיים. מול 14 ריבאונדים בהתקפה צהובים, מרשימים ככל שיהיו, אבל לא כאלה שמייצרים יתרון יחסי. אז איפה אותו יתרון יחסי? לפחות ברמת הליגה ובהתקפה, זה יכול להיות ליאור אליהו. אפילו אנרגיה מהספסל בדמות מורן רוט. אולי שומרים אותם למשחקים האמיתיים? נחיה ונראה.

        והפעם, בניגוד לפעמים קודמות, שום מילה על ההתנהגות של דיוויד בלאט.

        שחקני מכבי תל אביב מאוכזבים, במרכז ליאור אליהו (ברני ארדוב)
        בהתקפה, בליגה, אליהו יכול לתרום (צילום: ברני ארדוב)

        2. ההכרזה הרשמית על היורדת הראשונה והיחידה מליגת העל מסמנת שהגיע הזמן לסכם את העונה של אשקלון, הרצליה ואשדוד. הירידה של אליצור אשקלון לליגה הלאומית ריחפה באוויר עוד בקיץ האחרון. ההתארגנות המאוחרת, הקשיים התקציביים, בחירת השחקנים חסרת המעוף סימלו שזה הזמן ללכת. בניגוד לקבוצות אחרות אשר שידרגו עצמן בחוכמה במהלך העונה, ביזתה עצמה הנציגה הוותיקה ביותר של הדרום עם פארסת ההחתמה-שחרור-החתמה-שחרור של גילי מוסינזון. גם ריצה של כמה ניצחונות רצופים במהלך העונה, בהרכבים של ארבעה גארדים קטנים, לימדה יותר על רמת המוכנות של היריבות מאשר על עצמתה של אשקלון. בעונה שעברה נראה היה שצירופו של שמעון אמסלם כמנהל מקצועי, כסמל ומנהיג, יסמן את הכיוון הרצוי. סביר להניח שאם אמסלם היה עדיין שם, דברים היו נראים אחרת לגמרי. בכל מקרה ואחרי עשר שנים מכובדות בליגה הראשונה, הגיע הזמן של אשקלון לעשות חושבים בליגה הלאומית, להתארגן מחדש ולחזור.

        מוטב לבני הרצליה לא לשכוח לעשות חושבים בעצמה. בתוך מספר שנים הפכה הקבוצה של לני רקנטי מקבוצת צמרת קבועה לקבצנית תחתית. האגדות (המוצדקות בחלקן) על מגע הקסם המקצועי של בני השרון לשעבר התחלפו בקבוצות שנבנו לא טוב מההתחלה ועד הסוף. יצירתיות מסוימת שסימלו החתמות עבר דוגמת שון ג'יימס התחלפה בהחלטות פשוט רעות. וככה נבנית לה קבוצה עם שחקנים נטולי כל אוריינטציה קבוצתית ובראשם אחד כמו רומל בק. וככה השתנה באחת הדי.אנד.איי הקשוח והאגרסיבי של ג'ייסון וויליאמס-אנדודי איבי-סיסה לרכיכות ההגנתיות ששיחקו בלבן בשנתיים האחרונות. משהו שם צריך להשתנות.

        ואחרונה, קבוצתי עד לעונה האחרונה מכבי אשדוד. מטעמים ברורים, ישנם מספר קשיים אובייקטיביים בהתייחסות זו. אבל נסתדר. אשדוד בנתה השנה קבוצה עם קונספט שגוי. זר אחד בלבד בעמדות הגארד ושלושה בעמדות 4-5, כשהיא נסמכת בתחילה על גוני יזרעאלי כרכז ראשון שצריך להחזיק קו אחורי שלם. באופן פרדוקסלי, דווקא שני אירועים בעייתיים לכאורה העניקו לסגנית האלופה שתי הזדמנויות פז למקצה שיפורים. ראשית כאשר שני זרים בלתי מתאימים (ובמיוחד כששניהם יחד באותה הקבוצה) ברחו במהלך האירועים בעזה. מהלך זה אפשר את ההחתמה של מארדי קולינס המרשים. שנית כאשר מייק הול נפצע וסיים את העונה, במהלך שאפשר תיקון הקונספט השגוי והחתמת גארד זר. וזה עבד לזמן מסוים. כנראה שבסופו של יום, כשקיים בסיס מקצועי ו/או אנושי רעוע, לא יעזרו פעולות של טלאי על טלאי. וכך מוצאת עצמה אשדוד, לאחר עונת בתולין במקום ה-6 ועונה שניה כסגנית האלופה, כשהיא מסיימת את הליגה במקום הלפני או הלפני-לפני אחרון. אולי גם שם שווה להרהר ולהסיק מסקנות.

        גילי מוסינזון שחקן אליצור אשקלון (מגד גוזני)
        החתמה-שחרור-החתמה-שחרור. עוד פארסה של אשקלון העונה. מוסינזון (צילום: מגד גוזני)

        3. כמו בר טימור וחברו לקבוצה אור סולומון, אמור שון דאוסן להיות משחקני העתיד שלנו. כתבנו את זה בעבר ונכתוב שוב. אצלנו נהוג לכנות "ילד" כל שחקן ישראלי מתחת לגיל 30. בין אם זה איל שולמן או יוגב אוחיון בני ה-26 ובין אם זה, נניח, שון דניאל בן ה-24. כדאי שנבין. השחקנים האלה הם לא ילדים. בכל מדינה נורמלית מדובר בשחקנים שנמצאים בשיא הקריירה שלהם. שון דאוסן, מהצד השני, הוא באמת ילד. גם בגיל, גם ברמת הבוסריות שלו. נכון לעכשיו קשה להצביע על העמדה הנכונה והמתאימה עבור הבן של ג'ו הגדול, אבל יכול להיות שניתן להפוך חסרון זה ולהתפתח לחתיכת סווינג מן ורסטילי ומרשים. ואל תיקח ללב את איבוד הכדור בסוף המשחק אתמול מול חיפה, שון. אתה בדרך הנכונה.

        שחקן מכבי ראשון לציון שון דאוסן (מגד גוזני)
        מתפתח לסווינג מן ורסטילי. דאוסן (צילום: מגד גוזני)