מעגל הקסמים של הקוסם: על הפרשנות של איל ברקוביץ'

תחושת הדה ז'ה וו של מי שצפה בסיום משחק הנבחרת מול פורטוגל היתה נוראית מהרגיל. השער של הרצוג, המפלה מול יוון, התבוסה ההיא לקרואטיה ואדוארדו דה סילבה ועכשיו, אללה יוסתור, גם פאביו קונטראו. כאילו כלום לא השתנה. כמה שעות אחר כך אתה צופה במועדון הספורט הבכיר בישראל עושה את הבלתי ייאמן במשחק היורוליג ביוון, ומבין שזו רוח המועדון, תרתי משמע. בשני המקרים יתרונות גדולים נמחקו לקראת הסיום, אבל רק במקרה אחד זה הסתיים באפי אנד.

יהיה זה מטופש ולא רציני להשוות בין שני המקרים. מכבי תל אביב בכדורסל היא אימפריה אירופית, נבחרת ישראל בכדורגל היא בסטה מזרח תיכונית של אופ"א. ועדיין, היה שם משהו שונה בתיקו מול פורטוגל, למרות שגם הפעם שוב נעקצנו בדקות האחרונות ושוב לא ניצחנו משחק גדול. כשהרצוג פרץ את החומה הישראלית ב-2001, זה היה בסך הכל סיום הולם וסמלי לדור הנפילים שלא הוביל את הנבחרת לשום מקום. כשיוון לימדה את הנבחרת של לואיס פרננדז מהי גישה נכונה של נבחרת לוחמת, זאת היתה סיכה מוצדקת לבלון נפוח. גם בהפסד האחרון שלנו לקרואטיה, 2:1, אפילו לא בהצגה של דה סילבה, הלחי הישראלית היתה מושטת לכל מי שרק ביקש.

המקרה של פורטוגל הוא קצת שונה, הגם ש-40 אחוז מהכוס היא ריקה. המקרה של פורטוגל היה בעצם עצירה של מומנטום שלילי. לראשונה מזה הרבה זמן, הנבחרת לא התפרקה אחרי שער מוקדם. לראשונה אחרי הרבה זמן, הנבחרת לא קרסה תחת הציפיות המוקדמות ואפילו עמדה בהן. הסחף שהחל בתבוסת נערות הליווי לנבחרת דנמרק נעצר. הסחף הזה בעצם נעצר כבר בקדנציה השנייה של גרנט, שזכתה לכינוי הלא מוצדק – קמפיין התיקו. היה זה רק סמלי שמה שגרנט השיג בקמפיין השני ייזרק לפח והסחף יחזור, אחרי שלא הבנו זאת לעומק. אם כבר, גוטמן החזיר אותנו לאותה נקודה שבטיפשתנו לא ידענו להעריך. למרות כל הכאב על איבוד היתרון מול פורטוגל, אסור לזרוק את כל זה שוב לפח, בשם כל מיני חלומות בלתי אפשריים. אחרי 13 שנים של הידרדרות, טוב שהגיע איזה צעד קטן קדימה.

ואז הגיעו הפרשנים, ששוב יצרו מציאות בלתי אפשרית. מציאות מרה, כאילו זה עתה נבחרת צרפת סיימה ב-3:3 ביתי מול פורטוגל ולא נבחרת ישראל. תיקו שאיש לא צפה? מה פתאום, הנבחרת שוב כשלה ברגע האמת, והכל בגלל שלא יודעים לעבוד כאן עם הנוער. רונאלדו נעצר במגרש שאיש לא חזה? מה זה לעומת החילופים של גוטמן והעובדה שהוא בחר ללכת אחורה במשחק ביתי. לא עוברות 10 דקות וכל החיוך שהיה לך ממשחק ראוי ראשון של נבחרת ישראל מזה שנים נמחק כלא היה.

בראש הקנטרנים עמד כמובן איל ברקוביץ', שדקלם כאילו מספר הדרכה את המשפט 'אסור לנו לשמוח על תיקו'. מה הוביל את ברקוביץ' להחמיץ פנים גם אחרי משחק לא רע של הנבחרת? קשה לדעת. אולי באמת בגלל הסכסוך האישי עם גוטמן. אולי כי ראה לפתע את אותו גוטמן מקבל עוד קמפיין, והוא כאמור חולם להחליף אותו יום אחד. זה לא משנה. במציאות התקשורתית של ישראל 2013 אין טעם לחפש צדיקים בסדום. ברקוביץ' נתן כל כך הרבה לנבחרת, שמותר לו להגיד מה שהוא רוצה, אפילו דברים שעולה מהם ריח מסריח.

הבעיה עם ברקוביץ' היא הקונספציה שהוא מייצג בחברה הישראלית. ברקוביץ' נערץ לא רק בגלל שהוא אדם דוגרי, בלשון העם, אלא גם כי הוא מסמל עבור הרבה אנשים כאן את הכדורגלן הישראלי והכדורגל הישראלי האידיאלי. החלום שכולנו צריכים לשאוף אליו. הגאון היהודי שעושה בית ספר לגויים וגם לא דופק להם חשבון. יש רק בעיה אחת עם זה: שחקן כמו איל ברקוביץ' הוא סטיית תקן בישראל, לא הדבר עצמו.

מאז הנבחרת ההיא של שלמה שרף, החלום על הנבחרת של ברקוביץ' ממשיך לרדוף את הבחורים המתחלפים במדי הכחול לבן. מילא שהנבחרת ההיא לא השיגה כלום, היא לא מניחה לציבור הישראלי לשכוח אותה, גם באדיבותו של הפרשן המדופלם. לא משנה כמה מאמנים ידברו כאן על כך שביום יום הנבחרת שלנו צריכה להתבסס על קבוצתיות ולוחמנות, נבחרת שצריכה לבוא מלמטה ולהבין שהיא באה מלמטה, נבחרת של מתפרצות ולא של מסירות גאוניות, תמיד יגיע הרגע שבו נתגעגע לברקוביץ'. הרגע בו לא רק נרצה לעקוץ את הנבחרות הגדולות, אלא גם להביס ולקרקס אותן.

ההיסטוריה של נבחרת ישראל מספקת מסקנה אחרת. הנבחרת הכי מצליחה היתה זו שנלחמה ושרטה והתבססה על שניים-שלושה כוכבים. הכוונה היא כמובן למקסיקו 70. הנבחרת שהכי התקרבה אליה גם היא לא שכחה את העקרונות של נבחרת קטנה. הכוונה לזו שהפסידה לקולומביה בפלייאוף ב-1989 על חודו של שער. בין לבין היתה לנו את הנבחרת של שלמה שרף, שנהנתה מדור שחקנים לא שגרתי, ועדיין לא הגיע לכלום בגלל שלא כיבדה את העקרונות האלה שאותו איל ברקוביץ' לא מכבד.

ברקוביץ' עדיין מנסה לשווק את עצמו באמצעות עקרונות ווינרים כמו 'אחרי תיקו לא שמחים', אבל התוצאה של החשיבה הזו היא לוזרית בסופו של דבר. נבחרת קטנה שמתאבלת על תיקו מול פורטוגל, לא תגיע לשום מקום. זו נבחרת שתתאבל על כל שטות ותתאכזר לעצמה על כל טעות. זה מקום בו לא זורחת השמש. יש האומרים שצריך לתת לאיל ברקוביץ' את הנבחרת כדי שייכשל איתה וכך יגרום לנו לשכוח אותו. ספק אם זה נכון. החלום הבלתי אפשרי על נבחרת ישראלית הפועלת על פי עקרונותיו של אותו ברקוביץ' הוא משהו הרבה יותר עמוק מסגידה לשחקן כדורגל ענק. הדרך היחידה להשתיק זאת היא להעמיד נבחרת לוחמת וקבוצתית שתנצח את הנבחרת הגדולות. רק שכאן מתגלה לו מעגל הקסמים הבעייתי הזה. כי כדי להגיע לזה אתה צריך גם לדעת להעריך תיקו מול אימפריית כדורגל שלעולם לא תהיה. ואת זה איל ברקוביץ' לא מאפשר.

תומר חמד השווה ביום שישי את כמות השערים של ברקוביץ' בנבחרת, תשעה בסך הכל. ברקוביץ' עשה זאת ב-78 הופעות, חמד ב-14. שילובו של חמד בהרכב מול פורטוגל נראה בתחילה כמו טעות. חלוץ במשבר שמגיע מקבוצה במשבר, ומולו החלוץ הכי טוב בליגה – אלירן עטר. אלא שגוטמן נצמד לעיקרון שלו וצדק בענק. חמד ובן בסט, או בן בסט וחמד - גוטמן הולך איתם, לא משנה אם הבקיעו במשחק הקודם. חמד אמנם יחסר מול צפון אירלנד, אבל לראשונה אחרי הרבה שנים לישראל יש חוליית התקפה יציבה וחזקה. לחמד ממוצע שערים לא שגרתי. הוא נראה כמו חלוץ נבחרת קלאסי. כזה שיכול לישון בליגה, אבל להתעורר במדי הנבחרת. חלוץ שיודע להתעלות ברגעים מסוימים, לא משנה מה עשה קודם לכן. יחד עם הבינגו של בן בסט, שכובש גם הוא בקצב לא רע בכלל, אלי גוטמן מסמן וי על חולייה אחת בריאה מתוך שלוש בנבחרת שלו. מתברר שהיררכיה קצרה וברורה עוזרת כאן, והיא חשובה שבעתיים כשמסתכלים על הסקוררים שמתדפקים על הדלת: עטר, דודו ביטון, איתי שכטר, ועוד. הנה חוד החנית שסביבו אפשר אולי להקים נבחרת קטנה ולוחמת.

האם הסערה בצפון אירלנד תדחה את המשחק בשלישי?

ענבל מנור בטוח שאלי גוטמן חייב להמשיך לקמפיין נוסף

אוואט: ”אין תחושת אשמה, קפצתי הכי גבוה שאני יכול”

שלום תקווה מסביר שלא רק אוואט אשם בשער השוויון

אורן יוסיפוביץ מסביר למה אוואט חייב לקחת את האשמה

גיליון הציונים המלא של נבחרת ישראל מול פורטוגל

הטבלה, הלו"ז והעדכונים: נבחרת ישראל בוואלה! ספורט