הכול היה מוכן למפגש המסקרן של נבחרות ישראל ופורטוגל, אפילו ה-4:1:4:1 המדובר שהציב אלי גוטמן. אבל הכדורגל הוא משחק שתמיד ידע להפתיע ולבטל את ההכנות המוקדמות. השער של ברונו אלבש בדקה השנייה טרף את הקלפים והפתיע אפילו את האורחים, שידעו שהם מגיעים למשחק לא קל נגד ישראל. בדיעבד, ובניגוד לכול הציפיות, השער הזה עזר דווקא לנבחרת שלנו.
ישראל נקלעה למבוכה גדולה וכמעט שלא הגיבה, אבל מנגד נכנסו הפורטוגלים לשאננות. המארחת ידעה לא לספוג שער נוסף ואז, כשהבינה שכדי להגיב צריך גם לשחק, הצליחה לעשות זאת בהתקפה הראשונה שלה, עם שער שוויון של חלוץ גדול. בסיטואציה לא פשוטה הצליח תומר חמד, עם הגב לשער, להכניע את רוי פטריסיו ממצב קשה ולהחזיר את ישראל למשחק. חמד הוא החלוץ שלו פיללנו הרבה זמן. ישראל הייתה חסרה חלוץ 9 חסון, שבלי בושה יידע להתמודד עם טובי הבלמים בעולם. לא תמיד צריך לחפש יכולת וירטואוזית, אבל נחמד אם היא קיימת ולחמד יש גם את המרכיב הזה. הוא ספג כרטיס צהוב שני וחבל, כי במשחק נגד צפון אירלנד, מול נבחרת שיכולתה הגבוהה באה לידי ביטוי בכדורי גובה ופיזיות, הוא יחסר.
אחרי השוויון ישראל המשיכה להתמודד עם שחקני פורטוגל. היא אמנם לא יזמה מספיק, אבל בהתקפה נוספת מצאה שוב את הרשת ולמרות משחק לא כל כך טוב ידעה לקצור במחצית הראשונה מאה אחוזי הצלחה. הפורטוגלים היו ראויים במחצית הראשונה לכבוש שערים נוספים משלהם, אבל תגובות איטיות של הלדר פושטיגה מנעו מהם לסגור את הסיפור בשלב מוקדם במשחק ולהשוות לקראת ההפסקה.
ישראל ירדה עם חיוך ותקווה לחדר ההלבשה, ובמחצית השנייה ויתרה כליל על היוזמה לשחק כדורגל. הנבחרת התמקדה במערך הגנתי סגור וצפוף כדי להקשות על רונאלדו וחבריו להשוות. נראה היה שהיתרון מפתיע גם את השחקנים שלנו, שרצו לעשות הכול כדי לסיים בניצחון. כמו לפני ההפסקה, כך גם אחריה: הנבחרת ניצלה מצב נייח, אחת מההזדמנויות הבודדות שלה במשחק, כדי לעלות ל-1:3. כשנותרו עשרים דקות לסיום אפשר היה לחוש את חגיגות הניצחון מתקרבות, אבל פורטוגל הגיבה בשער מהיר, חזרה למשחק, צימקה ופעלה במרץ כדי לשוב הביתה עם נקודה. הנדיבות הידועה שלנו באה לידי ביטוי עם עוד מתנה לנבחרת יריבה.
כמובן שאחרי משחק כזה אי אפשר לחמוק מהתייחסות לדודו אוואט. למרות השער השלישי שספגנו כתוצאה מתגובה לא נכונה של שוער מאיורקה, צריך לזכור שהוא עדיין משחק באחת הליגות הטובות בעולם, מול שחקנים מצוינים וקצב גבוה במיוחד. שחקן כזה ראוי ללבוש את האפודה, עם כל הכבוד לשוערים של ליגת העל. אנחנו יודעים עד כמה קל לקטול שוער שעשה טעות לעומת שחקן שדה שביצע שגיאה, אבל לא יהיה נכון לומר שנבחרת ישראל סיימה בתיקו בגלל אוואט.
מדוע זה לא נכון? משום שאם מתייחסים רק להבקעה, המשימה הוכתרה בהצלחה הבקענו שלושה שערים מול אחת הנבחרות הטובות בעולם. אבל שאף אחד לא יטעה: זו לא דרך ולא סגנון שיכולים להוביל אותנו קדימה. הנבחרת שלנו לא שיחקה טוב. היו פה אחוזי הצלחה לא שגרתיים, ועל זה אי אפשר לסמוך לאורך זמן, כי מבחינת כדורגל לא הצלחנו. חשיבת השחקנים הייתה הגנתית ולא יצירתית, ולאורך זמן, בסגנון כזה יהיה לישראל קשה מאוד להגיב לפיגור. אם זה מצליח באופן נקודתי ובמשחק ספציפי אפשר להבין זאת, אבל היינו רוצים לראות יכולת אחרת מנבחרת ישראל. כאן ראוי שנסגור את המעגל ונחזור לאוואט: יהיה נכון לתת לו לסיים את הקמפיין משום שגם שוער אחר לא מבטיח הימנעות מטעויות, במיוחד כשהיכולת במגרש כל כך פושרת. אני לא רואה אלטרנטיבות טובות יותר לאיש שמגן על שער הנבחרת.
בסך הכול, אי אפשר לומר שהייתה דמות שהרשימה יותר מכולם. רוב שחקני הנבחרת עבדו קשה והתגוננו ברוב דקות המשחק, כך שבקושי ראינו את היכולות האישיות באות לידי ביטוי. הרבה גבות הורמו לגבי הכללתו של שרן ייני בהרכב, אבל ניתן בהחלט לומר שהוא ידע לעמוד במשימה, כשכול הדברים הטובים שקורים לו במכבי תל אביב משליכים לנבחרת. הוא היה ממושמע וידע לתת את המענה במרכז ההגנה.
הייתה להצלחה של ייני סיבה נוספת, ושמה כריסטיאנו רונאלדו. אפשר לומר שזה היה אחד המשחקים הפחות טובים של הכוכב הגדול של פורטוגל בתקופה האחרונה, והיו לכך שתי סיבות עיקריות. האחת היא מקצועית. במחצית הראשונה הוא שיחק יותר כחלוץ ולא כשחקן קו. אנחנו יודעים עד כמה היכולת הגבוהה של רונאלדו תלויה בכך שהוא מגיע מכנף שמאל. בריאל מדריד אנחנו רואים אותו מקבל כדור בשטחים מרווחים, וכשהוא מגיע לרחבת ה-16 כמעט בלתי אפשרי לעצור אותו. הוא לא הביא את עצמו למצב של אחד על אחד עם שפונגין, נכנס פנימה למרכז ההגנה הצפוף עם צמד הבלמים ועם ייני ובסך הכול עשה חיים קלים להגנה הישראלית.
הסיבה השנייה לחוסר ההצלחה של רונאלדו ברמת גן היא מנטאלית. יהיה השחקן הגדול ביותר, חובת ההוכחה עליו קיימת בכול משחק. על פי התנועה והתגובות של מספר 7, היהירות היא שהכריעה אותו. הוא הגיע בגישת "מגיע לי". הביטחון הזה, שדחף אותו לא פעם קדימה לאורך הקריירה, דווקא עצר אותו מול "ישראל הקטנה". הוא לא חשב שהוא צריך להשקיע מאמצים, אבל שחקן, גדול ככול שיהיה, צריך להיות תמיד מוכן. כשהבין שישראל ב-1:3 והמשחק בורח, רונאלדו רצה יותר אבל עדיין לא הצליח להגיע לשיאו. הוא אמנם בישל את השער שהחזיר את פורטוגל למשחק, אבל ניכר היה שקשה לו למצוא את עצמו במגרש ולהצעיד את נבחרתו קדימה.
