מציאות אחרת: ניתוח התיקו של הנבחרת עם פורטוגל

דודו אוואט טעה ביציאה, אלי גוטמן בקיבעון, אבל למרות שהתיקו מול פורטוגל מרגיז, הוא מלמד על נבחרת שלומדת את מקומה וטומן בחובו לא מעט אופטימיות. ענבל מנור על ערב של כדורגל ישראלי אחר ועל מאמן לאומי שחייב להמשיך לקמפיין נוסף

ענבל מנור
צילום ועריכת וידאו: קובי אליהו

1. שריקת הסיום הותירה את רבבות האוהדים ברמת גן בתחושה מעורבת. אכזבה. תסכול. החמצה. גאווה. כעס. כי יותר מכל, שער השוויון של פורטוגל היה פשוט מרגיז. לא הגיע לישראל לסיים משחק ענק של הקרבה בשער שכזה. לא הגיע לקהל שאחרי שנים קיבל הצגה אמיתית באצטדיון הלאומי ללכת הביתה בלי ניצחון. מי היה מאמין? היום שכל הרעות החולות של הכדורגל הישראלי התרכזו בו למשחק אחד – שער מוקדם, שער מאוחר, שער במצב נייח – היה גם היום בו עצרנו את כריסטיאנו רונאלדו, היום בו הבקענו שלושה שערים לרשת נבחרת שלפני קצת יותר מחצי שנה הייתה בחצי גמר היורו, היום בו חזרנו להאמין. ולמרות זאת, היום בו ישראל לא הצליחה לשים קץ לרצף אי ההצלחות שלה מול נבחרות גדולות ברמת גן. יום כזה, אי אפשר להגדיר במילה אחרת מלבד: מרגיז.

טוב לדעת (מקודם)

שיטת השחייה שתשנה את חייכם (ותעשה אתכם חטובים)

לכתבה המלאה
ההכנה המנטאלית שלו הוכיחה את עצמה. הוא החדיר לשחקנים מה שוודאי ידוע מראש במקומות עם ציפיות פרופורציונאליות - שנגד יריב בסדר גודל כזה אין בושה לשחק מכוער ולהתגונן, בסדר לחכות מאחור ולבנות על מתפרצות. גוטמן (צילום: ברני ארדוב)

2. כששמים את האכזבה בצד, אפשר למצוא לא מעט בשורות מה-3:3 עם פורטוגל. פרופורציות למשל. כדי להפתיע בכדורגל, נבחרת צריכה לדעת את מעמדה ולהבין את גודלה הטבעי ביחס ליריבה. קחו את הנבחרת הצעירה לדוגמה. בערב חמישי במושבה, החבורה של גיא לוזון נלחמה, הקריבה ולא התביישה גם לפרק את ההולנדים על המגרש. זה נגמר בהפסד 2:1, אבל האלמנטים הללו הובילו לצמצום מובהק של פערי הרמות. גם הבוגרת עשתה זאת על ידי משחק הגנתי מבוקר. הנבחרת צופפה את מרכז המגרש והוציאה את העוקץ מהנעת הכדור של הפורטוגלים. למעשה, ראול מיירלש, מיגל ולוסו וז'ואאו מוטיניו כמעט לא היו קיימים ופורטוגל נאלצה להתבסס כמעט ורק על הגבהות מהאגפים. גם הטיפול ברונאלדו היה נכון. הקו היה למנוע ממנו אספקת כדורים, להידבק אליו ולהגביל אותו ככל האפשר. עם סופרסטארים כאלה קשה להגיע ל-100 אחוז הצלחה ורגע אחד של גאונות הספיק לו כדי לבשל את השער השני הקריטי מה שעדיין לא מונע מהשורה התחתונה בעניין הטיפול בו להיות חיובית.

במסיבת העיתונאים נשאל אלי גוטמן על דקות המגננה בסיום וקפץ: "תגידו, אתם יודעים נגד מי שיחקנו היום? הנבחרת שיחקה משחק אגרסיבי, מודרני, קרובים. בחודשים האחרונים כולם דיברו על זה שרונאלדו בלתי ניתן לעצירה... אני חושב שהיינו בסדר". גוטמן צודק. ההכנה המנטאלית שלו הוכיחה את עצמה. הוא החדיר לשחקנים מה שוודאי ידוע מראש במקומות עם ציפיות פרופורציונאליות - שנגד יריב בסדר גודל כזה אין בושה לשחק מכוער ולהתגונן, בסדר לחכות מאחור ולבנות על מתפרצות. הרי מה היה לנו בשנים האחרונות? תפסנו תחת על שוויץ, יוון וקרואטיה וזה לא הוביל אותנו לשום מקום. למעשה, פורטוגל היא הנבחרת הגדולה הראשונה שמגיעה לרמת גן מאז אנגליה לפני שש שנים. אז זה נגמר ב-0:0, אבל מישהו זוכר איך הנבחרת שיחקה? וב-1:1 נגד צרפת שנתיים קודם לכן? וב-2:3 המפורסם בפארק דה פרינס? נכון, מגננה. וזה לגמרי בסדר. כך שאם אחרי התבוסה לרוסיה אמרו שחזרנו 25 שנה אחורה, התיקו מול פורטוגל (וכמה אנשים כאן באמת האמינו לפני המשחק שאפשר להוציא תיקו) החזיר אותנו למציאות.

החילופים הללו לא תאמו לשינויים שביצע המאמן שמנגד. בניון עם רונאלדו (צילום: ברני ארדוב)

3. גוטמן בא למשחק עם תכנית ברורה וידועה מראש שנועדה להתאים את ישראל ליריבה שעולה עליה בכל עמדה במגרש. שיטת 4:1:4:1 עם שרן ייני (מצוין) שעוזר לסגור את הכניסה של שחקני הקישור והכנף למרכז, חלוץ מטרה ושני שחקני קו התקפיים. הוא הבין שכדי להגביל את פורטוגל, צריך להתמקד בצוות המסייע של רונאלדו. הגנתית זה עבד לא רע. התקפית? זה כבר סיפור אחר. ישראל התכוננה למתפרצות, אבל כבשה את שני השערים הראשונים שלה דווקא בהתקפות מסודרות ובפעמיים היחידות בהן העזה לשלוח הרבה שחקנים קדימה. בירם כיאל ויובל שפונגין בנו את השער של תומר חמד וההצטרפות של איתן טיבי סידרה את הגול של עדן בן בסט. כלומר, בפועל המתפרצות הוכחו כפחות אפקטיביות מול פורטוגל ביום בינוני.

הבעיה של גוטמן הייתה שהוא לא סטה מהתכנית שלו לכל אורך המשחק ושמר על השיטה. כשאלירן עטר החליף את חמד, בן בסט זז לעמדת החלוץ המרכזי במקומו ועטר עצמו שיחק בכנף ימין. כשליאור רפאלוב נכנס במקומו של מאור מליקסון, הוא תפס את העמדה בצד שמאל ועטר הוסט ימינה. כשיוסי בניון הצטרף בדקה ה-81, הוא תופקד בצד ימין ועטר עבר להיות החלוץ. החילופים הללו לא תאמו לשינויים שביצע המאמן שמנגד. פאולו בנטו הוסיף מהירות בדמותו של וייריניה, שהחליף את וארלה האנמי, כוח במרכז עם קרלוס מרטינס ובדקות האחרונות זרק עוד חלוץ (הוגו אלמיידה ( במקום בלם (ברונו אלבש). ייתכן וחילוף הגנתי בדקות האחרונות – הכנסת דקל קינן כבלם נוסף או קשר מרכז שדה אגרסיבי – היה עוזר לנבחרת לשמור על היתרון ובכל מקרה, גוטמן, מאמן יצירתי וטקטיקן נהדר בדרך כלל, שגה הפעם בקיבעון. גם המחליפים שלו לא סיפקו את התוצרת המתבקשת.

גוטמן יצטרך להתמודד עם הדילמה האם להריץ מעכשיו את היורש העתידי. בדיוק כמו שהוא עושה עם יורשי בניון. אוואט עם בן חיים (צילום: ברני ארדוב)

4. נבחרת ישראל נמצאת בשלבים הסופיים של תהליך חילופי דורות. השלד כבר קיים. השגרירים ביברס נאתכו (הופעה טובה, צריך לדחוף יותר קדימה), מאור מליקסון (משחק ללא פחד), בירם כיאל (אגרסיבי וטוב), בן בסט וחמד יחד עם ליאור רפאלוב, ערן זהבי, רמי גרשון ואיתן טיבי ימשיכו להוביל את הנבחרת בקמפיין הנוכחי ובקמפיין הבא כבר יהיו המבוגרים האחראים. בניון אולי לא יהיה שם וכנראה גם לא דודו אוואט. השוער הפך לגיבור הטראגי של המשחק. השער המשווה היה באשמתו הישירה. צעד אחד קדימה, אגרוף בזמן יכול היה למנוע את האכזבה. אוואט איבד לריכוז לשנייה ושילם את המחיר, אבל קשה להתעלם מהעובדה שזה לא היה המשחק שלו. פורטוגל הגביהה שוב ושוב כדורים למרכז תיבת החמש כי היא מצאה שוער יריב שלא מספיק דומיננטי ושולט ברחבה שלו. אוואט יהיה בן 36 בסיום הקמפיין ובאיזשהו שלב, גוטמן יצטרך להתמודד עם הדילמה האם להריץ מעכשיו את היורש העתידי. בדיוק כמו שהוא עושה עם יורשי בניון.


בהקשר הזה, אפשר בהחלט להתחיל לחשוב על הקמפיין הבא. תשע נקודות מהמשחקים מול צפון אירלנד ואזרבייג'אן לא יספיקו וקשה לבנות על פורטוגל שתיתן לנו עוד מתנות. המקום השלישי הוא המקום הריאלי של ישראל בבית והפוקוס צריך להיות על המשכיות, שיפור, התקדמות ובנייה לטווח ארוך בלי לחץ או ציפיות שלא תואמות את המציאות. ואם כבר מדברים על המשכיות, גוטמן הוא בהחלט האיש שצריך להוביל את הנבחרת גם בקמפיין הבא. כי בסופו של דבר, יש לא מעט נקודות אור וסיבות לאופטימיות. גם אם היו וישנן קצת חריקות, ישראל של גוטמן עומדת לרוב בצורה טובה על המגרש, מחויבת ויודעת מה היא רוצה מעצמה, חדר ההלבשה מאוחד, השחקנים עומדים מאחורי המאמן ופוטנציאל הכישרונות קיים. אבי לוזון צריך לתת לגוטמן את ההזדמנות להשלים את התהליך שנבנה כאן. בקמפיין הזה צריך להשתמש כמקפצה לקמפיין מוקדמות יורו 2016, בו להזכירכם, ישחקו 24 נבחרות. לפיכך, אין שום סיבה ללכת צעד אחורה ולהתחיל מחדש עם מאמן אחר. גוטמן היה ונשאר האיש הנכון לישראל.

הקהל ברמת גן נתן הצגה שגם אם נבלעה מעט באצטדיון המיושן עדיין הייתה מרגשת. כמה הגיע לו לחזור הביתה עם ניצחון (צילום: ברני ארדוב)

5. הכדורגל הישראלי ספג בשנה האחרונה לא מעט מכות תדמיתיות. תקרית אלימה במושבה, תגרה מכוערת בווינטר, מחאה בהפועל תל אביב, מחאה בהפועל חיפה, כתבי אישום וכמובן פרשת הצ'צ'נים בבית"ר ירושלים והצתת בית וגן. כול הרוע והגועל הזה נעלם ונשכח לכמה שעות של פסטיבל ברמת גן. האווירה בחוץ הייתה פנטסטית ובתוך האצטדיון מחשמלת. 40 אלף צבועים בכחול-לבן, בלי קללות, בלי דחיפות, בלי דוחק בכניסות, בלי קריאות "מסי, מסי". הורים וילדים, נשים ומבוגרים, כולם באו להשתתף בחגיגת כדורגל צבעונית שאורגנה למופת על ידי ההתאחדות לכדורגל, אותה התאחדות מושמצת שגם הצליחה להביא 9,000 צופים למשחק ידידות של הנבחרת הצעירה ביום חמישי. פתאום היה שוב כיף להיות אוהד כדורגל ישראלי. פתאום הפסימיות, הציניות והסקפטיות כלפי הנבחרת התחלפו באהבה ועידוד. באוויר היה ריח של היסטוריה, תחושה שמשהו גדול עומד לקרות, טעם של פעם. הקהל ברמת גן נתן הצגה שגם אם נבלעה מעט באצטדיון המיושן עדיין הייתה מרגשת. כמה הגיע לו לחזור הביתה עם ניצחון. וגם אם התיקו מרגיז והטעות של אוואט מוציאים מהכלים, זה היה יום שבו, גם אם רק לכמה שעות, הכדורגל הישראלי חזר. ככה ורק ככה אנחנו רוצים לראות אותו.

היום בו ישראל לא הצליחה לשים קץ לרצף אי ההצלחות שלה מול נבחרות גדולות ברמת גן. יום כזה, אי אפשר להגדיר במילה אחרת מלבד: מרגיז (צילום: ברני ארדוב)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully