חובבי הכדורגל הישראלי התבשרו השבוע על הרכש החדש של ערוץ הספורט, מאיר איינשטיין, שיגיש במוצאי שבת תוכנית חדשה בשם "שבת ביציע". כידוע, לאיינשטיין יש שני פרצופים. הראשון הוא השדר השקול והמכובד, זה ששידר אתלטיקה באולימפיאדה בצורה רהוטה, מקצועית וממלכתית וחשף ידע רב ואהבה לספורט; והשני הוא השדר המתלהם, זה שצווח ברדיו בקול רועם, זה שמשאיר את פרוספר אזגי ל-20 דקות של קללות, זה שמשתף פעולה עם התלהמויות והשתלחויות בשמחה רבה. זה לא יהיה הימור מסוכן מדי לקבוע איזה פרצוף בערוץ הספורט מעדיפים. בכל הנוגע לכדורגל ישראלי, אינשטיין מגיע כדי לצעוק, לגעור ולנזוף. את המקצועיות שישמור לאתלטיקה.
אולי זה עוול לשפוט את "שבת ביציע" עוד לפני שהיא עלתה (הלוואי ואתבדה), אבל ספק אם מישהו בערוץ הספורט ייעלב מההגדרה של התוכנית כ"צעקנית". להפך, מבחינתם מדובר בפרסום חיובי. צעקנות וחוסר תרבות, כמו שהוכיחו הפרומואים ל"יציע העיתונות", זו לא השמצה, זו הבטחה, אלה הן הציפיות.
אפשר לזהות את הכוונות של התוכנית לפי שאר חברי הפאנל: משה פרימו, שלמה שרף, אייל ברקוביץ' ורון קופמן. לשלושת הראשונים עוד יש זיקה כלשהי לכדורגל ישראלי, אבל השיבוץ של קופמן כבר מבהיר את הדברים. קופמן מעולם לא הסתיר את דעתו על ליגת העל, והתיאורים שלו לענף מלווים בעיקר במילים "פח" ו"זבל". בדרך כלל זה מוזר שאדם שלא אוהב ענף ספורט מסוים, ולמעשה אף בז לו ומזלזל בו, מוזמן לתוכנית שדנה בו. זה הגיוני רק במציאות שבה קול רועם ושפה גסה הם הבסיס ההכרחי.
לגבי ברקוביץ', פרימו ושליימה, הסיפור הוא שונה. מדובר בשלושה אנשי כדורגל אמיתיים, שמחוברים לליגת העל ומלאים באמוציות ובאהבה לכדורגל, אין בכך ספק. הבעיה היא אחרת. שלושתם בורים. שפתם דלה. מילא זה שהם גוזרים את דינם של מאמנים ושחקנים ללא חשש, מילא זה שהם נחרצים וחסרי סבלנות, כבר התרגלנו לזה שהם תוקפים ומשתלחים, צולבים ומנגחים. אבל מה לגבי היכולת לנהל שיח? להקשיב ולהפנים? לא, אומרים בערוץ הספורט, לא כשמדובר בכדורגל ישראלי.
בובה של לילה, הגרסה הלא מצחיקה
אילו היה מדובר בערוץ אחר, ניתן היה להניח שראשיו לא מכירים אפשרות אחרת. אבל אנחנו מכירים היטב את אולפן ליגת האלופות של אותו ערוץ. זוכרים היטב את הדרישה לשיח תרבותי, להגשה רהוטה, לפאנל איכותי, לפינות הספרות והמוזיקה. כמובן שזוכרים גם את "חמישיות" המצוינת, את הכתבות המעמיקות, את הפינות החביבות, את העקיצות והקריצות, את ההגשה המחויכת. "שבת ביציע", לעומת זאת, עומדת להיות גרסה רכה של "בובה של לילה", רק פחות מצחיק. שורה ארוכה של דמויות נלעגות שמתפרצות לאולפן, כשכל אחת עושה את הקטע שלה בקיצוניות. אנשים חסרי מודעות עצמית, קריקטורות מגוחכות.
אחת הבעיות הגדולות של הכדורגל הישראלי היא הדימוי שלו. דימוי של גברים אלימים, קללות ביציעים, גזענות ובורות. מבחינת אנשי ערוץ הספורט, כמה אמור להיראות "יציע" בישראל: דחיפות, צעקות, גבריות אלימה, טיפוסים לא נעימים, חוסר סבלנות. מבחינתם, יש חובבי ספורט, ויש חובבי כדורגל ישראלי. הם לא רוצים את איינשטיין של גלעד ויינגרטן, הם רוצים את איינשטיין של פרימו.
בשבת הליגה חוזרת, ואין פלא שהחשש גדול. זו התדמית. המוצר האומלל הזה, שנאלץ להילחם מול עשרות אירועי ספורט משובחים מהעולם, לא יצליח לצאת מהמעגל השלילי כל עוד משווק בצורה הזאת. הוא ימשיך להיות מקושר לעממיות זולה ונמוכה כל עוד אלה האנשים שמתווכים בינו לבין הצרכן. אחרי קיץ יחסית אופטימי, אחרי המעורבות החיובית של האוהדים בהפועל תל אביב ובבית"ר ירושלים, אחרי הרוחות החדשות שמנשבות במכבי חיפה ובמכבי תל אביב, עצוב לגלות מיהם אנשים שעדיין קובעים את הטון בשיח. חבל שבמקום להילחם בהם, במקום להשתיק אותם ולדכא אותם, נותנים להם מיקרופון ומאפשרים להם לצעוק חזק יותר.
נכון, מדובר בימי מיתון. גופי תקשורת קורסים, עיתונים סוגרים מחלקות, ערוצים מפטרים עשרות עובדים, וקשה לבוא בביקורת כלפי גוף מסחרי שמונע משיקולי רייטינג. מנגד, מאכזב שוב לגלות שרק ככה אפשר למשוך קהל לכדורגל הישראלי. חבל שכל מה שנותר למשחק האהוב הזה להציע, זה רק קרקס עממי של דמויות סהרוריות וצבעוניות. הלוואי והכדורגלנים יצליחו להוכיח אחרת.