מי בא? מי עזב? מי יפרוץ? מי הזר המעניין? תמונת מצב מכל קבוצות ליגת העל
במהלך מאבק אוהדי הפועל תל אביב באלי טביב, הגיעה קבוצה של אוהדים למשרדי ההתאחדות על מנת להתלונן על ההתנהלות הבעייתית במועדון. התשובה שקיבלו גרמה לשינוי מהותי במאבק. באותה נקודה, הבינו האוהדים שאין מנוס מהדחת טביב והצטרפות להנהלה: "פשוט אמרו לנו שאין מה לעשות, הוא הבעלים ואנחנו לא יכולים להתערב במה שנעשה שם", מסביר נמרוד בוכמן. "אמרו לנו: 'זאת זכותו, לנו יש רק את הדוחות והבקרה ואנחנו צריכים לפקח על האיזון הכלכלי'. היה ברור לנו שאם אנחנו לא עושים משהו פשוט יש בן אדם שיכול לקחת את המועדון הזה לאבדון ובכלל לאן שהוא רוצה מבלי שאף אחד יכול למנוע זאת ממנו. הבנו שאם לא נעשה משהו בנדון, המועדון פשוט אבוד".
הדברים הללו של בוכמן מהווים את המניע להקמת רוב קבוצת האוהדים בישראל. מעבר לרצון להשפיע ולהיות מעורבים, מדובר בתנועות שבאו מתוך מחאה ורצון לשים קץ לשלטון בעלות מסוים. בשנים האחרונות לא מעט קבוצות נלקחו כבנות ערובה של בעלי הון, צעצוע לשעות הפנאי ולאחר שהבעלים עזב או מאס בצעצוע, נותרו הקבוצות חסרות כל במצב כלכלי או ניהולי קשה. השאלה הגדולה היא האם במצבו הקשה של הכדורגל הישראלי, קבוצות אוהדים יכולות להיות התקווה שתחזיר את היציבות? כלומר, האם בשנים הקרובות נראה פחות טביבים, יאמרים וגאידמקים והשליטה בקבוצות תעבור לידי אוהדים עם תושייה? ובכלל, האם התהליך יכול להצליח גם בקבוצות הקטנות יותר בליגת העל, להן יש פחות אוהדים? קבלו הצצה ראשונית לעבר העתיד.
כל דיון סביב מעורבות האוהדים במועדונים מוביל את השיחה אל 'המודל הגרמני'. איך זה עובד בגרמניה? על פי חוק, לפחות 51 אחוזים ממניות המועדונים בגרמניה צריכות להיות מוחזקות על ידי הציבור. הלכה למעשה, אותם אוהדים הם בעיקר הבעלים של קבוצת החובבים של המועדון, כאשר החוק בגרמניה מחייב שלכל מועדון תהיה קבוצת חובבים אחת. אמנם לבעלי ההון ישנם רק 49 אחוזי בעלות, אך בפועל הם אלה שקובעים את ההחלטות השוטפות והמכריעות. האוהדים יודעים מהיכן מגיע הכסף הגדול ומשתדלים לא להיות לרועץ לבעלי ההון. אם מדברים על מעורבות אוהדים ברמה של לפטר מאמן או יו"ר, באופן מעשי זה קרה רק פעם אחת ב-20 השנים האחרונות בגרמניה, כאשר הדבר נעשה ללא הסכמה בין האוהדים לבעלי ההון, וזה אומר הכל על הכח של בעלי ההון ביחס לאוהדים.
יחד עם זאת, אחוזי השליטה מבטיחים לאוהדים שקיפות, מאפשרים להם להיות מיוצגים (בדרך כלל ייצוג האוהדים נעשה על ידי אנשים בעלי מקצועות רמי דרג כמו רופאים, מנכ"לים של חברות ועוד) ונותנים להם עוד שלל זכויות והכרה כנכס החשוב ביותר של המועדון. אלא שברמת זכויות הניהול, קבלת ההחלטות וההכרעות, העובדה שבעלי ההון במיעוט היא פיקציה, היות שהם מביאים את מרבית הכסף וההשפעה שלהם ברגעים המכריעים היא הגדולה ביותר.
יש לציין כי המודל הזה דומה יותר למה שמתכונן בהפועל תל אביב בימים אלה, כאשר האוהדים רוצים להגיע ל-50 אחוז שליטה, אך אין להם שום כוונה למנוע מאנשי עסקים להיכנס בעתיד. בוכמן מסביר: "50 האחוזים אליהם אנחנו מכוונים הם רק האמצעי ולא המטרה. אנחנו מכוונים לשקיפות, להשפעה, לשמירה על העקרונות שלנו כאוהדים, אך אף פעם לא נשים רגליים לכאלה שיגיעו במטרה להכניס כסף גדול ולהרים את המועדון. נוכל להעביר לכל איש עסקים רציני את זכויות הניהול, אבל נדאג שתהיה לנו נציגות והאינטרסים והעקרונות של האוהדים יישמרו. ושוב אני אומר, זה אמצעי ולא מטרה".
כלומר אוהדי הפועל תל אביב מכוונים למהלך שייתכן והוא זמני. בעלות משותפת עד יימצא גורם המוסכם על כל הצדדים שיחזיק במועדון לאורך זמן. האם אפשר גם אחרת? הדוגמה המושלמת לכך היא זו של הפועל קטמון, מועדון האוהדים הראשון בישראל. קטמון הוקמה על ידי אוהדי הפועל ירושלים שמאסו בסכסוך השליטה המגעיל בין ויקטור יונה ליוסי סאסי לאורך השנים, עד שהחליטו להקים קבוצה חדשה בליגות הנמוכות. בקטמון הלכו על קונספט שונה. הם הקימו מועדון מאפס והחזיקו ה-100 אחוז בעלות בכך שאספו 1,000 שקל מכמות של קרוב ל-1,000 אוהדים ויצאו לדרך. בשנה-שנתיים הראשונות, קטמון הייתה פלא מרענן בכדורגל הישראלי בכל מה שקשור לאווירה, חיבור של קהל למועדון ואטמוספירה כללית, ללא קשר לתוצאות. אבל מבפנים אולי זה הרגיש קצת אחרת.
המאמן הראשון של קטמון, מירו בן שמעון, זוכר היטב את הדברים שהחיבור הזה הביא איתו: "אני חייב להדגיש שהקהל של קטמון הוא קהל מדהים, כזה שכמעט ולא נראה בישראל, באמת קהל מיוחד. הם מחבקים, עוטפים, מחוברים למועדון, ממש אווירה יותר חזקה משל ליגת על. גם האנשים שהובילו את המהלך הם אנשי תקשורת ואנשים אינטיליגנטים בכל רמ"ח איבריהם, אבל בסופו של דבר כולם אוהדים וכולם חושבים שהם יודעים הכל. הם כן מתערבים למה משחקים בשיטה הזאת ולמה לא משחקים עם השחקן הזה ולמה ככה ולמה ככה. אני חוזר, הם אנשים מדהימים, אבל האוהד שבהם חזק יותר מהכל. אני שואל את עצמי אם בקהל כל כך טוב כמו של קטמון זה היה ככה מה יקרה בקבוצות גדולות יותר וקהלים אחרים".
כשבן שמעון רומז לקבוצות גדולות יותר וקהלים גדולים יותר הוא מתכוון לבית"ר ירושלים, שנמצאת בראשיתו של תהליך דומה. שמוליק לוי, מנציגי עמותת האוהדים, לוקח את החששות למקום אחר: "בלי קשר לרכישת מניה, כשהאוהדים של בית"ר רצו להשפיע הם השפיעו. כאן מדובר על לקיחת אחריות במלוא מובן המלה. אף אחד לא חושב שפתאום יהיה שינוי של 100 אחוז, אבל כן חושבים שהסיוע הכספי הקבוע של האוהדים - שהם חלק מכל המכלול הכלכלי של המועדון - הוא מבורך. מעבר לכך, כשאוהד אכן שם כסף ומרגיש חלק אמיתי אז זה משפיע עליו לא רק בהתנהגות שלו באופן אישי, אלא אולי בעובדה שהוא לא יקבל התנהגות שגורמת נזק אצל אוהדים אחרים. זה מורכב, אבל אני רואה את הנושא הזה מוביל רק לכיוונים חיוביים, במיוחד כשהבעלות הפרטית פשטה רגע ואין כרגע אנשים שרוצים להשקיע מיליונים בכדורגל הישראלי. אם היו כאלה, לא היינו מדברים עכשיו".
במובן מסוים, לוי מציג תחזית פסימית ועם זאת אופטימית. תהליך הנטישה (או לחלופין צמצום המעורבות) של הבעלים הפרטיים הביא לפגיעה כלכלית קשה בקבוצות ובתוך כך, גם ירידה ברמה. קבוצות אוהדים יכולות להחליף את חוסר הוודאות יותר במובן הניהולי מאשר הפיננסי ובד בבד, גם לקרב בין הקהל לקבוצה, להחזיר את הזהות למועדונים ואת האוהדים למגרשים, למנוע מחאות קולניות ואולי גם להקטין את האלימות והקריאות הגזעניות במגרשים. בן שמעון מוסיף: "בישראל אין תרבות ספורט ואין דרך ולמעשה הקהל מנסה לייצר תרבות ספורט בתוך מנגנון כללי רקוב. אם זה ישנה משהו, זה כבר מבורך".
הפועל תל אביב ובית"ר ירושלים הובילו את התהליכים בקיץ. מדובר בשני מועדונים מרובי אוהדים שיכולים לגייס מאות אלפי שקלים מדי שנה מציבור האוהדים הרחב. נשאלת השאלה האם בכלל אפשר לנסות ולהרים את אותו התהליך במועדונים מהדרג הבינוני מבחינת קהל כמו הפועל באר שבע, הפועל חיפה, מכבי נתניה, בני יהודה, הפועל פתח תקוה ודומיהם. אין כאן כוונה לפגוע באנשים שמנהלים את המועדונים הללו כיום, אבל גם הם עשויים להגיע בין לילה לשוקת שבורה. נסו לחשוב מה יקרה לבאר שבע אם אלונה ברקת תחליט לעזוב, מה יהיה גורלה של אשדוד ללא ג'קי בן זקן ושימו לב מה נאלצה נתניה לעשות לאחר שיאמר, בצעד חד צדדי, נטש את המועדון ולא מצא מחליף. בעלות משותפת עם האוהדים יכולה וצריכה להיות הפתרון.
כלכלית, כדי שמהלך כזה יקרה האוהדים יכולים לקבל אחוזי בעלות של עד 50 אחוז, בהתחשב בכך שיש גוש מאוחד של קהל של 1,000-1,500 איש שמסוגל לשלם 100 שקל בחודש ולייצר מיליון שקל בשנה. רוב הבעלים בקבוצות הדרך הבינוני לא מביאים מהבית סכומים של יותר ממיליון עד שני מיליון שקל בשנה ולפיכך, מעורבות כזו של האוהדים היא לא רק שאפשרית, אלא ייתכן שגם הכרחית כדי לשמר את מה שגווע בחלק מהמועדונים משנה לשנה.
נציג אוהדים באחד המועדונים בליגת העל סיפר השבוע: "רוצים את האוהדים בפנים, אבל לא באמת בעלי השפעה. מועדונים חושבים שאנחנו שווים כגוף מאוחד כמה מאות אלפי שקלים בשנה, אבל בסופו של דבר לא באמת רוצים שהם ייכנסו לספרים וישפיעו על מה שקורה. בכל אחד מהמועדונים שציינת, אם ההנהלה תיזום את המהלך ותודיע שזה הדבר הכי נכון והכי בריא עבור עתיד המועדון, תמצא בקלות 1,000 אוהדים שייתנו 1,000 שקל בשנה. תמצא גם יותר מזה, זה יחבר אותם למועדון, יחבר את הילדים שלהם למועדון וייצור שושלת. אבל זה יקרה רק כשיהיה רצון כזה מצד המועדון".
בן שמעון מסכם: "בקבוצות ליגת העל העלויות גבוהות מאוד וקבוצות הדרג הבינוני מתקשות מאוד להחזיק את עצמן. אם הקהל יזרים סכום של 1-1.5 מיליון שקל בשנה ויקבל נציגים בהנהלה בריאה ורצינית, זה יכול להיות פתרון טוב, מה גם שזה ישמור על הגרעין של האוהדים שהרבה פעמים נעלמים עם הדשדוש של המועדון. יכול להיות שדווקא בקבוצות האלה זה אפקטיבי יותר מאשר בקבוצות הגדולות, שם הבלגן יכול לחגוג במימדים שיביאו לאיבוד שליטה. הפוטנציאל קיים, צריך להוסיף לו תרבות וכללים ברורים כדי שזה יהיה הדבר הבא בכדורגל הישראלי".
