Like
טיימינג הוא הרוב בחיים, אם לא הכל, ולגיא צרפתי תמיד היה טיימינג מחורבן. הוא עלה לבוגרים של מכבי תל אביב רגע אחרי שרכבת השושלת המפוארת עזבה את התחנה ונטש את קרית שמונה, קבוצה שהחלק שלו בבנייתה פחות אך במעט מזה של רן בן שמעון, קצת לפני שהפכה לאימפריה.
לא פשוט לספורטאי להילחם שנה אחר שנה ולחשוב כמה שונה נראית הייתה הקריירה שלו אילו התחבר הפאזל. לצרפתי היו הרבה הזדמנויות, אבל הוא תמיד סבל מתסמונת הלפני ואחרי. בסוף הוא השתקע בהפועל פתח תקוה, קבוצה שנאבקת תמידית על הקיום שלה, שבשני העשורים האחרונים מזגזגת בין תמהוניים רודפי פרסום לאנשי עסקים מפוקפקים בעלי פה גדול. אלמלא קהל אוהדים רדום, אמנם, אבל אכפתי ומסור, ואם לא מורשת של ניצחונות בכל קרב קיום אפשרי, ייתכן מאוד שפתח תקווה הייתה פוגשת בשישי הקרוב את קביליו יפו או קטמון לקרב פיקנטי עצוב ועתיר זכרונות.
לצרפתי יש חלק בכך שחלום הקיום של פתח תקוה עדיין איתן. הוא שרד לא מעט קרבות בעצמו, בפתח תקווה ומחוצה לה. הוא והמאמן גילי לנדאו הבינו שפתיחת עונה במינוס תשע נקודות אין פירושה גזר דין מוות. השער והמנהיגות שלו בשבת מול מכבי נתניה הכניסו עוד קצת לחץ לחבית הבוערת של התחתית, ערב המשחק של הכחולים בבאר שבע. כשאנחנו מביטים בטבלה אנו רואים הפרש של תשע נקודות בין השתיים. כשצרפתי מביט בטבלה הוא רואה שיוויון. זה כל ההבדל, וזו הסיבה שהוא וחבריו יגיעו לבירת הנגב חדורי אמונה. אל תתפלאו אם הם ייצאו משם עם נקודות.
Share
העוול הגדול ביותר שעושה התקשורת לקרית שמונה הוא הרומנטיקה הדביקה שהיא תמיד מצמידה לה. ההתחנפות לקבוצה של רן בן שמעון הייתה הכרחית בהתחלה, אבל הפכה לאחרונה להיות מוגזמת. אין כבר צורך לשבח את "הקהל הנפלא שנוסע בשעות הלילה לבלומפילד", את האירוח הלבבי או את הקהילה החמימה שבנה איזי שרצקי. קרית שמונה היא קבוצת כדורגל שצריכה שיתייחסו אליה כמו קבוצת כדורגל, כזו שרצה לאליפות.
הסיבה שהיא צריכה את זה היא שקרית שמונה בשלושת השבועות האחרונים מראה סימני שחיקה. זה בדיוק הזמן שלה להבין שהתואר לא יבוא מחנופה תקשורתית ומשלל כתבות מחמיאות, גם אם ההפרש עדיין דו ספרתי וגם כשהפועל תל אביב ממשיכה לאבד את עצמה לדעת מחוץ למגרש.
מאז ה-0:4 על רמת השרון, קרית שמונה הבקיעה שלושה שערים - אחד בכל משחק. פעמיים היא איבדה יתרון בדקות הסיום, פעם אחת כבשה שער ניצחון סמוך לשריקה. נגד מכבי תל אביב עוד היו סיבות אובייקטיביות להסתגרות - משחק חוץ בנחיתות מספרית. מול מכבי חיפה זו הייתה התמודדות עם האלופה היוצאת, שנוהגת להתעלות במשחקים כאלה, מה שמחייב זהירות אסטרטגית. נגד באר שבע זו כבר הייתה שאננות מהולה בעייפות.
קרית שמונה לא יכולה להרשות לעצמה להתמסר לניצחונות של 0:1, אסתטיים ככל שיהיו. המקדם הזעיר הזה שביר מדי, כפי שהוכח ביום ראשון מול באר שבע. בן שמעון חייב להכניס את שחקניו להלך רוח אחר, להבהיר להם שעוד תיקו פה ועוד אחד שם יכניסו את הקבוצה ללחץ לא בריא. הפועל תל אביב, גם בעידן טביב, היא כריש שעדיין מסוגל לנשוך כשהוא מריח דם.
Comment
אלי טביב חיכה בשקט ואז, במתקפה מתוזמנת, יצא בראיונות במספר כלי תקשורת, ראיונות שעיקרם להבהיר לאוהדי הפועל תל אביב שהוא הבוס, שהוא יישאר להרבה שנים ובעיקר שהוא יודע מה שהוא עושה. "מי שחולק עלי לא מבין", אמר לערוץ 2, והוסיף כי ההצלחה המקצועית והכלכלית הן תוצאה של ניהול נכון.
יחסיו של טביב עם האוהדים הגיעו כבר לנקודת האל חזור, וגם על הניהול ה"מוצלח" שלו אפשר להתווכח. אבל הנה אתגר קטן למנהל: הסיפור עם טוטו תמוז. זה הזמן לראות איך הביג בוס מתמודד עם המשבר הזה ואז, אולי, להתחיל לשפוט את פועלו מחדש.
טביב צריך לדעת להתכופף ולוותר. לא, לא בשביל השחקן - בשבילו. יש סיכוי (כמה גדול? לכו תדעו) שהחלוץ ימצא קבוצה באירופה בקיץ, במיוחד אם תפוקת השערים שלו תגדל. אם הוא לא ישחק, סביר להניח שהביקוש יירד. ניהול מוצלח הוא כזה שאפשר להפיק ממנו את המירב, מבחינה אנושית ובעיקר מבחינה כלכלית. תמוז מסרב להתנצל על כך שתקף את הבוס לאחר שלא חתם בצרפת, טביב לא סולח ובשלב הזה מראה לו מקרוב את היציע. תמוז מתעקש לא להתנצל. טביב חייב למצוא דרך לגרום לו לחזור בו, בצורה דיפלומטית, בקטנה. להתנצל בלי להתנצל, בלי קנס, בלי סנקציות נוספות, בלי התקטננות.
בשבוע שעבר כבר נכתב כאן על הנזק ממלחמת הגרסאות חסרת היעילות בין טביב לתמוז. זה קרה לפני ההצהרות הבומבסטיות על ניהול בשלט רחוק ממיאמי ועל אוהדים שלא באמת מבינים את הצרכים של הקבוצה. השבוע הזה גורלי עבור הקריירה של תמוז ואולי גם של גובה החוזה שלו באירופה בקיץ. העלמה של תמוז היא העלמת הכנסה של טביב מעצמו. בכל בית ספר למנהל עסקים יש לתוצאה כזו ציון אחד: אפס עגול.
המחזור הבא: בית"ר ירושלים - מכבי תל אביב
1. המשותף לאלי כהן ולמוטי איוניר הוא שלשניהם נהרסה הבריאות בגלל מכבי תל אביב. כהן היה המאמן האחרון שפוטר על ידי לוני הרציקוביץ', איוניר הוא האחרון (בינתיים) שהועזב על ידי מיטש גולדהאר. את שניהם החליף ניר לוין.
בתחילת השבוע קיבלו כהן ואיוניר החלטות מנוגדות - האחד סירב לבית"ר ירושלים, השני הסכים לאמן אותה. לאיוניר היה הרבה מה להפסיד, לכהן לא, וזו בעצם שורת הסיכום של הסיפור. אחרי המרורים שאכל בלחץ של תל אביב, איוניר חייב להירגע, לנסות להבין איך בפעם הבאה הוא יתמודד טוב יותר, אם יחליט להתמודד שוב ברמות האלה. כניסה לקלחת של בית"ר בשיא הלחץ ועם חרדת ירידה ממשית היא לא בדיוק הנוסחה שלו לעשות את חשבון הנפש הדרוש. בעונה הבאה אולי, עכשיו זה לא מתאים.
כהן, לעומת זאת, יצא כבר מהתודעה. הוא אף פעם לא מוזכר בבנק המאמנים שיפתחו את העונה. בשלושת החודשים הקרובים הוא יכול להשאיר את בית"ר בליגה ואז, מצדו, לחזור לשבת על הגדר. לא משהו שלא עשה כבר בעבר. לא משהו שלוין לא יעשה שוב במכבי תל אביב בעתיד.
2. אם נוציא מהמשוואה את זריקת הביצים והקללות, מחאת אוהדי מכבי תל אביב מוצדקת. בסופו של דבר, האנשים האלה רוצים לקבל תמורה לדמי המנוי שלהם ובכל שנה יורקים להם בפנים. נראה כאילו לא משנה מה תעשה ואת מי תשים במכבי תל אביב, מתישהו בין ספטמבר לדצמבר הכל יתפרק.
קל גם להבין את הזעם כלפי האריס מדוניאנין. האיש פשוט נהנה להתגרות, ולא משנה אם זה הקהל שלו או של היריבה. העיתוי של לוין בהקמתו מהספסל ובשילובו במשחק מול בני יהודה היה אומלל. היחסים בין מדוניאנין לאוהדים הצהובים כבר לא ישוקמו, דווקא משום שהם מבינים איזה פוטנציאל יש לבוסני וכמה רחוק היה מלממש אותו בשתי העונות שלו בבלומפילד. לוין יכול היה לחכות עוד משחק או שניים, אבל בחר להורות לקשר לפשוט את הטריינינג ולהיכנס, לקול שאגות בוז מהיציעים, יום לאחר התקריות בקרית שלום. עוד החלטה גרועה, אבל למי אכפת? בטח שלא למאמן הזמני, בוודאי שלא לבעלים שלו, או בקיצור - לכל מי שעדיין לא מבין את גודל המשבר במכבי תל אביב.
