חלק מאירופה הקלאסית

1. הדבר הכי יפה בהעפלה של שלוש קבוצות ישראליות לליגה האירופית, זו השוויוניות היחסית שצפויה להיות לנו העונה בליגת העל. שלוש הגדולות, שכרגע נראות עם סיכויים שווים לאליפות, יעברו את אותו עומס ויחוו את אותן עליות וירידות. שלושתן ישחקו פעמיים בשבוע ויסבלו מפציעות ומנפילות מתח. לא נתפלא אם אף אחת מהן לא תצליח להשיג אחוזי הצלחה גבוהים בליגה ותמעד פה ושם. מי יודע, אולי גם קבוצה אחרת תוכל להפתיע ולהגיח מאחור ולהפוך לכבשה שחורה. אולי מכבי נתניה או קרית שמונה יידעו לנצל את המצב כדי להוביל קצת את הטבלה או לעורר עניין. אולי מצפה לנו עונה תחרותית וליגה צמודה ומהנה. אולי אפילו ננצח את יוון בשבוע הבא בבלומפילד ובכלל נרגיש שקורה פה משהו חיובי.

כי זה מה שקורה פה, משהו חיובי. זו לא אופוריה, אבל מותר להיות אופטימיים. לא צריך לצאת מהכלים, אבל אפשר לעצור שנייה ולחייך. אם מכבי חיפה ממש שבורת לב מהדחה על ידי אלופת בלגיה, מצבנו לא רע. אם אנחנו נלחמים ראש בראש עם קבוצה בלגית ומרגישים פספוס, כנראה שהתקדמנו. אם הפועל תל אביב הפסידה במשחק חוץ למוליכת הליגה הליטאית ובתקשורת טענו שזו השפלה (למרות שליטה ברורה במשחק), מצב הכדורגל הישראלי לא כל כך גרוע. גם מבלי להתרברב או לדרג את הליגה כשישית בטיבה באירופה, אפשר לשים לב למגמה. אולי אנחנו רחוקים מהדרג הראשון, אבל גם להתייצב בין הדרג השני לשלישי זה שיפור.

בסופו של יום, העובדה היא שהעפלה לליגה האירופית לא נחשבת פה לכזה שוס. אוהדי הפועל, שכבר משחקים בפעם השלישית בשלב הבתים, לא יצאו אתמול מגדרם אחרי ההעפלה. אוהדי חיפה בכלל לא מתלהבים, והם בעיקר מרגישים פספוס ואכזבה מעצם זה שהם לא בצ'מפיונס. פתאום הצלחה מכובדת במפעל האירופאי השני בגודלו היא מרגשת, אבל כמעט בנאלית. פתאום נסיעות למגרשים בבילבאו ובציריך הפכו לעניין של מה בכך. קבוצות אירופאיות קלאסיות כמו איינדהובן, בירמינגהאם ולאציו עשויות להגיע לישראל, וזה טבעי לחלוטין. אנחנו חלק מהסיפור.

2. כנראה שעבור אוהדי מכבי תל אביב החוויה מעט יותר מיוחדת. חיפה והפועל כבר התרגלו לאירופה, אבל הצהובים עוד לא. מבחינתם זה הישג אדיר. הם הגיעו למשחק נגד פנאתינייקוס עם יתרון 0:3 ועם לב בתחתונים, אבל עמדו במשימה. הם ראו חבורה צעירה ולפרקים מבוהלת, אבל בדיעבד גילו שה"ניצחון" היה צפוי. אין ספק שעובר על הקבוצה הזאת משהו חיובי, ויניב טוכמן תיאר השבוע יפה ב"מעריב" את האווירה הייחודית שמכתיבים הצעירים. גם כשהם בהיסטריה, הם נראים אמיצים.

הדבר שהמחיש אתמול יותר מהכל את התהליך המשמעותי שעבר על הקבוצה, היה דווקא הפרשן של המשחק, אבי נמני. על רקע הפרשנות הטקטית שלו, ניתן היה להבין למה הקבוצה הזאת נראתה כל כך מוגבלת בשנים האחרונות. בעוד הוא השתמש בססמאות רגשיות ("מלחמה עבור הסמל") וקלישאות מקצועיות ("הרבה שטחים פתוחים"), הקבוצה שהייתה בעבר שלו פשוט התחילה לשחק כדורגל, ואפילו חכם ונכון. איוניר אומנם שוב איבד את קור הרוח והורחק (עד מתי מוטי?), אבל יכול להיות שהטירוף הזה הוא מה שהקבוצה הזאת צריכה. גם מיטש גולדהאר התעקש לנסוע להגרלה בציריך, וכנראה חווה ימים ראשונים של הנאה. ואם אפילו גולדהאר מתחיל ליהנות מכדורגל ישראלי, כנראה שבאמת קורה פה משהו טוב. יכול להיות שבקרוב כל הבלוף הזה ייחשף, אבל כרגע זה נראה אמיתי.

3. אין פה היסחפות. אנחנו לא שוכחים את דני לוי ותומר סיני. אנחנו לא מתעלמים מהשיחה השערורייתית של ניצן שירזי עם אותו סיני, לא מתעלמים מקיומם של פרוספר אזגי ושאר הפרחחים, ולא שוכחים את ההתנהלות של לוזון וחלובה וכל המרכזים המסואבים. להפך, בימים האלה אנחנו רק זוכרים אותם יותר. אנחנו זוכרים במה הם פוגעים, ומה יכול היה להיות פה אם הדברים היו מתנהלים אחרת.

אלה הם ימים נדירים עבור חובבי הכדורגל הישראלי, שרשאים לא רק להפסיק להתבייש ולהתנצל ולהצטדק, אלא אפילו לזקוף מעט את החזה. אם משחקי הליגה שלנו לא היו נדחים בגלל שמפציצים עלינו טילים בדרום, עוד בכלל היה אפשר לחשוב שיש פה מדינה נורמלית ומתוקנת.

הפסד של הצהובים ביוון שלח את מכבי תל אביב לליגה האירופית אחרי משחק סוער

מוטי איוניר יודע: "זה ההישג הגדול בקריירה שלי"

פיצוצים, חזיזים ומהומות: אוהדי מכבי ת"א עברו ערב קשה

הפועל ת"א ניצחה 0:4 את אקרנאס ועלתה לשלב הבתים

דרור קשטן מתכונן: "הולכת להיות פה חגיגה אירופית"